לא היריבות העסקית על גבול הנקמנות בין "מעריב" ל"הארץ" ולא היריבות האידיאולוגית בין "ישראל היום" ל"הארץ" הצליחו להעיב על גילוי סולידריות קטן ומפתיע בין מערכות הספורט של העיתונים האלה. כמו להתריס אל מול הקרבות בצמרת, הופיע ביום ראשון כיתוב קטן בשער ספורט "מעריב": "באדיבות 'הארץ'". האדיבות של אנשי רחוב שוקן התבטאה בתצלום שהעביר ל"מעריב" צלם "הארץ", ניר קידר, שהיה מעורב במוצ"ש במיני-תקרית עם אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל.
דחיפה קטנה של לוזון, עימות קצרצר עם הצלם שהתקרב אליו יותר מדי לטעמו של היו"ר, ראיון תוקפני לאחר מכן – וב"מעריב" הרימו טלפון למדור הספורט של "הארץ" וביקשו בנימוס את תצלומי האירוע מהזווית של המותקף. פנייה דומה הגיעה גם מספורט "ישראל היום". שתי הבקשות נענו בחפץ לב. התוצאה המפתיעה היתה שקידר, שמצלם למדור ספורט שאין לו שער, זכה לתצלום שער דווקא בעיתון מתחרה.
העורכים פעלו כפי שפעלו לטובת ידיעה עיתונאית נטו. צלם עיתונות הותקף, או חצי הותקף, או סתם נדחף, אבל היה כאן סיפור עיתונאי מובהק, משום שהאיש האלים הוא בעל תפקיד ציבורי, אבי לוזון, שעומד בחודש האחרון בקו האש של התקשורת. החצי דחיפה הזו, בתוספת נאום מתקצף על רקע ירידת ליגה של קבוצתו האהודה, מכבי פתח-תקווה, היתה הסיפור הכי חם שמערכות הספורט קיבלו היישר אל הדדליין.
אז מה היה לנו שם? עורך צילצל לבקש טובה, הקולגה שבצד השני הסכים. לא יותר מאנקדוטה חביבה. אבל בימים שנוחי דנקנר שואף לראות את "הארץ" על הקרשים, ואולי גם להפך, בדרג השני או השלישי של המערכות הולכים נגד כיוון התנועה. את מקומם של הניכור והעוינות החליפו הג'סטה והסולידריות. שני עורכי מדורים פעלו מעל ראשיהם של בעלי העיתונים, ובלי שהתכוונו יצרו מעין מציאות חדשה ומעניינת ביחסים שבין שני הגופים. משב רוח קליל אך נעים באווירה התחרותית, השוטמת, בין עיתוני הספורט.
מהג'סטה הזו, תצלום מטושטש שצילם הצלם שנדחף, יצרו ב"מעריב" שער דרמטי, שהפך את התקרית לרגע שיא, או שפל, תלוי איך מסתכלים, והוציא את לוזון כאדם כוחני וכיו"ר שאיבד את עשתונותיו. כותרת משנה פופוליסטית הכתירה את התקרית כ"מופע אימים" של לוזון. להגדיר ראיון מתלהם וכעוס כ"מופע אימים" הוא מופע אימים עיתונאי כשלעצמו, שמייצג את אחת הרעות החולות של עיתונות הספורט: זילות השפה והעדר חוש מידה, שמייצרים תמונת מציאות היסטרית, מתפלצת-בכוח ולכן בלתי אמינה במקרים רבים.
דבריו של לוזון, שחלק מהם פורסמו בתחתית השער, ראויים היו לתיאור ענייני יותר ממחיקתם בביטוי שחוק, אוטומטי, שצריך להישמר רק למקרים מחרידים באמת.
כפי שפורסם
סיום עונת הכדורגל הזניק רשמית את תחרות הפרסומים הראשונים. מאבק פרוע ונטול אתיקה, שברוב המקרים מזכיר קטטות קטנות וקטנוניות על מקום בתור במרכול. התחרות כל-כך גסה ומגוחכת, עד שה"פרסום ראשון" הפך לא פעם לציון לשבח לזה שלחץ ראשון על כפתור ה"אנטר".
אז הנה הקיץ כבר כאן, ואיתו ההתקוטטות המתרחשת כמעט על בסיס יומיומי. דוגמה טרייה מהשבוע: ערוץ הספורט פירסם אתמול (15.5.12) שדני קליין, יו"ר הפועל ירושלים בכדורסל, הגיש את התפטרותו. "רעידת אדמה במלחה", בישרה הכותרת, והלוגו הכריז על הסקופ המנצח. אלא שהפרסום הזה לא הרעיד את האדמה שעליה דורכים אוהדי הקבוצה. הללו נחשפו לאפשרות הזו בידיעה שהתפרסמה ערב קודם לכן ב"וואלה" והובלטה למחרת ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום".
ערוץ הספורט היה רק הראשון לדווח כעובדה את מה שכבר פורסם כאפשרות ברמת סבירות גבוהה. בכך הפך ערוץ הספורט את הפולו-אפ, ידיעת המעקב, ל"פרסום ראשון". ב"וואלה", כצפוי, נעלבו בשל ההשתלטות על הסקופ שלהם, עד שטרחו לציין פעמיים – בתחילת המשנה ובסופו – שדווקא הם היו הראשונים.
נראה שאף פעם לא מיותר להזכיר לעורכי העיתונים והאתרים שהראשונים שנפגעים מהשיגור הפזיז של חותמת ה"פרסום ראשון" אלה הם עצמם. הקפיצה בראש הזאת מכרסמת באמינות כלי התקשורת שלהם. בדיוק כמו הכתרה של מונולוג מר נפש של יו"ר התאחדות במלים "מופע אימים", כך גם "פרסום ראשון" כדאי שיופיע כשההצדקה לו אינה טכנית בלבד, לצורכי פומפוזיה תוקפנית, אלא מהותית.
הדבר חמור יותר כש"פרסום ראשון" מוצמד לידיעת מעקב, שניזונה מפרסום ראשון באמת של כלי תקשורת אחר. כשמגביהים מצח ומקוננים על "אובדן ערכים" בספורט הישראלי, כדאי להתחיל מהבית: לנהוג כבוד במקצוע, בקולגות, בקוראים, בשפה. בעיקר בעצמם.
3 קטנות
ציון דרך. הסערה שהתעוררה סביב כשירות המשחק שבו הביסה לוד את אחי-נצרת 0:6 גרמה ל"מעריב" לקבל החלטה מעניינת: הכתב גדעון אברהם לא העניק ציונים לשחקני שתי הקבוצות, כמקובל. "הפעם לכולם מגיע אפס", הסביר. צודק וחכם.
שירותיות. עוד נקודת זכות ל"מעריב", הפעם על פרסום תחקיר צרכני (מאת אורן יוספוביץ) שבדק את תלאות אוהדי הכדורגל בדרך לרכישה מוקדמת של כרטיסים, ופירט את העמלות הרצחניות שגובים משרדי הכרטיסים. עיתון בשירות הקוראים.
ללא קרדיט. בספורט "ידיעות אחרונות" התפרסמו לאחרונה שני טקסטים שעניינם שיווק מיזם "נבחרת החלומות" של קוראי העיתון. שלא כבעבר, הפעם ה"מוכרחונים" הללו היו ללא קרדיט. סוף-סוף הבינו שם שחתימה על ידיעות פרסומיות מבזה את החתום.
התיקונים
ב-ynet סיכמו את העונה, ולכתב משה מרקוס היתה קביעה מעניינת: את הרימונים שהושלכו על ביתו של טביב, כך כתב, זרקו אוהדי הפועל תל-אביב. במשטרה, שם טרם פיענחו את האירועים הללו, בוודאי מודים לכתב הבלש.
מערכת one חתומה על ידיעה שמכתירה את נעל הריצה הכי טובה לשנת 2012. איך קבעו זאת אם עד לסיום השנה נותרו שבעה חודשים? כבוד לתחקיר העיתונאי האמיץ, והס מלהזכיר אייטם שיווקי בחתימת עיתונאים עלומי שם.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il