רחמנא ליצלן

על שער "סופשבוע", מוסף "מעריב", מתנוסס תצלום גדול [אלכס ליפקין] של ח"כ אנסטסיה מיכאלי. סביב דמותה משובצים ציטוטים נבחרים מראיון שהעניקה, "ראיון ראשון מאז הסערה", לעיתונאית שרי מקובר-בליקוב:

"גם אם הנורמה היא לחיות עם גבר, למה צריך לצאת למצעד הגאווה בתחתונים? זו עבירת גבול. זו בורות וסטייה"; "בנות נכנסות להריון, עושות הפלה, בסוף הן הופכות ללסביות. לאשה עדיף להישאר בבית"; "יש קשר ישיר בין שילוב הבנות ביחידות הקרביות ועידוד ההומוסקסואליות בצבא – כלומר בין עיקור הגבריות לבין חוסר הרצון והיכולת של צה"ל לנצח".

סליחה, טעות. הציטוט האחרון אינו לקוח מהראיון עם מיכאלי, אלא ממאמרו של משה פייגלין, המתפרסם במדור הדעות של "מקור ראשון".

הראיון עם מיכאלי מוגש על-ידי "מעריב" כפצצה פרובוקטיבית, חובת קריאה וזעזוע לסוף-השבוע הקרוב. על כן זכה לקידום בולט בדמות ידיעה חדשותית באמצע השבוע ולבמה המובילה בשערו של גליון שישי (הפינה העליונה, משמאל ללוגו). מבחינת העיתון ועורכיו, זהו בוודאי הישג עיתונאי, ראיון בלעדי עם דמות שעמדה לאחרונה במרכז מחלוקת ציבורית. דעותיה של מיכאלי מעוררות מה שמכונה בשפת הצהובונים "סערה" טרייה יותר מהאייטם המקביל של "ידיעות אחרונות" – דעתו של הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' על שימוש בכדורים פסיכיאטריים בתוכניות ריאליטי. מבחינה זו, השבוע רשם "מעריב" מול "ידיעות אחרונות" ניצחון נדיר.

רשימת הדעה של פייגלין, לעומת זאת, לא זכתה לקידום מטעם "מקור ראשון". על המאמר לא דווח בידיעה באמצע השבוע, הוא אינו מקבל הפניה מראש השער של גליון שישי. ב"מקור ראשון" עמדה כמו זו של פייגלין ("תמיד היו הומוסקסואלים, ותמיד יהיו. אבל כשהתרבות עצמה הופכת לכזו, ולצד חיסול מעמד הגבר במשפחה היא תוקפת את התא המשפחתי מכל כיוון אפשרי, התוצאה בלתי נמנעת") אינה פרובוקציה שנועדה לחולל "סערה". זה סתם עוד מאמר דעה, מאת כותב קבוע בעיתון, שמשובץ במדור הפובליציסטי.

כשהאגודה לשמירת זכויות הפרט ביקשה לפרסם ב"מקור ראשון" מודעה שקראה "את מבולבלת? אתה מפחד? רוצה לדבר על זה? את/ה לא לבד – יש עם מי לדבר. קו הקשב והמידע לקהילה הגאה [...]", העיתון סירב. להגנתו טען כי פרסום המודעה עלול היה לפגוע ברגשות הקוראים. בית-המשפט קיבל זאת, וקבע כי העיתון לא הפלה לרעה את האגודה (מאז הוגש ערעור, שטרם הוכרע).

עיון במודעות שמתפרסמות ב"מקור ראשון" מלמד לא רק על שוק הצריכה של הציבור הציוני-דתי, אלא גם על ערכיו ורגישויותיו. "שני ילדים יהודים, שעת ההכרעה!" נכתב הבוקר במודעה מאת ארגון יד-לאחים, המתפרסמת במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", ומוקדשת ל"ילדים החטופים בהונגריה".

הרב ש' פונה לקוראים ומבקש את עזרתם במימון שכר טרחת עורכי-דין המטפלים ב"סערה משפטית" שתכריע את עתידם של אחייניו, בן ארבע ובן שנתיים. "האם יגדלו אצל אם יהודייה ויתחנכו כבנים נאמנים לעם היהודי, או ח"ו יגדלו בבית גוי מקומי עז פנים וערל לב".

"שוו בנפשכם את המצב הקשה", מתבקשים קוראי המודעה, "אביהם הגוי מתעקש להמשיך להאכיל את הילדים היהודים הרכים נבלות וטרפות ולנתקם מאמם, ממורשתם, מהעם היהודי. האם מזימתו תצלח והם יגדלו כגויים לכל דבר? האם בשל חוסר אמצעים תאבד האם היהודייה את ההגנה המשפטית, וידו של הגוי, עתיר הממון והנכסים, תהיה חס ושלום על העליונה?".

התוכן שונה מאוד מהמקובל בעיתונות החילונית, אך הסגנון דומה. הסכסוך המשפטי בהונגריה, כמו ההתבטאות של מיכאלי על הומוסקסואלים, מוגדר כ"סערה". זה בסופו של דבר מה שחשוב. להצליח לעורר ולו לרגע את העצבים של הקוראים המסכנים, שקו הקשב שלהם רדום כמעט לגמרי מאינסוף מכות חשמל תקשורתיות.

הומניות

בעמודים שלפני הראיון הבלעדי עם ח"כ מיכאלי מתפרסמת במוסף "סופשבוע" של "מעריב" כתבה מאת שרה ליבוביץ-דר על מעורבותם של ישראלים במכירת נשק ואימונים של רואנדים, לפני כ-20 שנה, לפני ובמהלך רצח העם שגבה מאות אלפי קורבנות.

"שלחתי הכל, גם נשק ותחמושת שיצאו מכל יצרניות הנשק הישראליות, לכל חלקי העולם, גם לאפריקה. אנחנו לא בודקים מה יש בארגזים, אנחנו עובדים עם ניירת. אני רק חייב לאמת את הפרטים. אם משרד הביטחון נתן אישור לשלוח נשק לגומא שבזאיר, אני לא צריך לחשוב לאן זה עובר מגומא", אומר לליבוביץ-דר מוטי פרידמן, לשעבר הבעלים של "טרייד אנד מריטיים סרוויסז", שמאז מכר את חלקו בחברה תמורת 35 מיליון דולר.

"כאדם הומני אני לא נכנס לשיקולים של המדינה. אם מדינת ישראל החליטה לשלוח נשק לרואנדה, אני לא מתערב בזה. בדרך כלל, נשק ישראלי מגיע למקומות שנויים במחלוקת. אם הייתי מניח שאני נותן יד לרצח, לא הייתי עושה את זה. אף אחד לא הסב את תשומת לבי לזה. בסך-הכל הזזתי משלוחים. גם כשאני מביא צעצועים מסין, ילד עלול ליהרג מזה. אני לא יכול עד כדי כך לשרשר את האחריות המוסרית שלי", מוסיף פרידמן.

בכתבה עוד מידע וציטוטים שהיו יכולים להיחשב למעוררי "סערה". למרות זאת, הכתבה על חלקם של ישראלים ברצח העם ברואנדה נעדרת כליל משער המוסף ומראש עמוד השער של קונטרס החדשות בעיתון. היא נוחתת בהפתעה על הקוראים שפותחים את המוסף ומדפדפים בחיפוש אחר הטקסטים המלאים של ח"כ מיכאלי.

במשחק הביצה והתרנגולת של יצירת "סערות" וסיקורן, הוחלט ב"מעריב" כי התנגדות להומוסקסואלים ולסביות תיצור עניין ציבורי, ותרומה לרצח עם לא.

חתיכים

לו היתה מתפרסמת במוסף "הארץ" כתבה על הקשר הישראלי לרצח העם ברואנדה, האם היתה זוכה לשער? השבוע תופסת את שער המוסף כתבה מאת אסתי אהרונוביץ' על הרגלי הנקה, גמילה מחיתולים ושינה משותפת של הורים עם ילדיהם.

"ברכותי על המוסף החדש (15.6) – חגיגה אמיתית של כתבות מעניינות ומגוונות, עיצוב מקסים ופורמט ידידותי ועכשווי. המוסף בגרסתו הנוכחית מתכתב עם רוח התקופה ועם השינויים הרבים והתכופים המלווים את החיים ובעולם", כתבה ניצה אייל מרמת-השרון, ושאלה לאן נעלם המדור של אביבה לורי. מכתבה מתפרסם במדור התגובות של מוסף "הארץ".

"המון ברכות על המראה הרענן והצעיר של המוסף האחרון. מקווה שתמשיכו בפורמט וכי זה לא היה חד-פעמי. מלבד הלוק החתיכי (שמתעלה על כל העיתונים בארץ, ועולה לליגה של מגזינים יוקרתיים), התוכן – שהוא בעצם העיקר – רק משתבח. פשוט כיף לקרוא. [...] אני מרגיש שבחמש השנים שבהן אני קורא את העיתון התרחבו אופקי בזכות הידיעות והכתבות שקראתי בעיתון. לעומת זאת אני 'סובל' ממחסור בכתבות רכילות שונות על סלבריטאים ליגה ז', זמרי 'כוכב נולד' וגיבורי 'הישרדות' רדודים למיניהם, שעליהם נכתב בהרחבה בעיתונים האחרים. כל הכבוד על הרמה הגבוהה של מדורי העיתון השונים. שאפו. מעיתון בעל לוק קצת זקן ועתיק הפכתם לדוגמה למתיחת פנים ראויה", כתב נחום שבתאי מרעננה. גם מכתבו מתפרסם במדור התגובות של המוסף.

שבתאי יכול להירגע. השינוי לא היה חד-פעמי. גם השבוע יוצא לאור מוסף "הארץ" בפורמט מוקטן, על נייר משובח, עם אותו תמהיל תוכני. בערך שליש-שליש-שליש. השליש הראשון כולל מדורי פתיחה שרובם קלילים (יוצא דופן, אלא אם כן אתם קוראים אותו כפרודיה עצמית, "טור שבועי על המשבר האיראני" מאת ארי שביט), השליש השני מוקדש לכתבות מגזין (אחת רצינית, מאת גידי וייץ, וארבע פחות), ושליש שלישי של מדורי סיום לענייני תרבות ופנאי.

המוסף בגרסתו העכשווית לא בדיוק "מתכתב עם רוח התקופה", כפי שכתב הקורא מרעננה. מכתבים זה לזקנים. המוסף בגרסתו הנוכחית מסתמס ומצ'וטט עם רוח התקופה, מתלוצץ עם רוח התקופה, שולח לרוח התקופה אמוטיקונים:

(; למראה הדפים הרבים שמוקדשים לשטויות;  $: למראה תצלום עירום של זמרת;  :-D למקרא משפט כמו "הוא ידע מיד שצריך לכבות את השריפה" בתשובה לשאלה "מה למדת מביבי?"; P: למראה עמודי הסיום המשעשעים.

העיקר שהקוראים החדשים, הצעירים, אלה שלא מובן מאליו שימשיכו לקנות את "הארץ" כל סוף-שבוע כי אין להם כל אופציה אחרת בשוק העיתונות הישראלי, לא ישלחו למערכת סימן שמשמעו אדישות.

הכותרות הראשיות

"עיצומים ומו"מ לא יבלמו את איראן", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", ציטוט מראיון שהעניק שר הביטחון אהוד ברק ל"וושינגטון פוסט".

"44 נהרגו ואף אחד לא אומר: אני טעיתי", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", ציטוט מפי זאב אבן-חן, אב שכול לבת שנהרגה בשריפה על הר הכרמל, שהתראיין אצל חן קוטס-בר.

"ירידה דרמטית במספר הנבחנים ב-5 יחידות בגרות במתימטיקה", נכתב בכותרת הראשית שמספקת טלילה נשר ל"הארץ".

"דו"ח ועדת המאחזים: יהודה ושומרון אינם שטח כבוש", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", מעל ידיעה מאת אריאל כהנא.

"המחדל שאחרי המחדל" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות".

מוכנים, אבל פחות

בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" וב"מוסף לשבת" שלו מוסבר מהו "המחדל שאחרי המחדל". הנה התמצית, לפי כותרת המשנה לראשית: "טייסת הכיבוי שחנך נתניהו בטקס חגיגי לא מתאימה לתנאי הארץ ואינה מסוגלת להתמודד עם שריפות ענק. החוק להקמת מערך כבאות ארצי תקוע בכנסת. ובתחנות רבות מדי עדיין יש כבאיות בנות 25 שנה. משפחות שכולות מקימות אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה ועותרות לבג"ץ: להדיח השרים ולהקים ועדת חקירה ממלכתית".

אודי עציון ודני שדה מדווחים בעמ' 3 של העיתון כי "סימני השאלה האופפים את תפקודה של הטייסת [לכיבוי שריפות] עדיין רבים, ומידת ההיערכות לשריפת ענק נוספת מוטלת בספק". לפי דיווחם, במקום רכישת מטוסי כיבוי ייעודיים, הנמכרים מסוגם בעולם, שמסוגלים לשאת שישה טונות מים שהם שואבים תוך כדי טיסה נמוכה, הוביל נתניהו רכישת מטוסים קטנים יותר, מחברה שמתמחה במטוסי ריסוס בעלי קיבולת של שלושה טונות מים בלבד. שניים מהם נדרשו לעבור הסבה ממטוס המיועד לאגמים למטוס המיועד לים הפתוח, ואחד נוסף התרסק בשל מה שנקבע כחוסר ניסיון של הטייסים בהפעלת מטוסים מסוג זה.

"כך", נכתב, "בסופו של דבר, לטייסת הכיבוי הייעודית יש כיום כושר כיבוי דומה לזה שהיה לחברת כימניר בעבר. יותר משנה לאחר השקת הטייסת, אין באופק סידור אחר, וגם לא מטוסים אחרים – וזאת למרות שדו"ח של מרכז המחקר של הכנסת קבע כי המטוסים הקטנים יתקשו להתמודד עם שריפת ענק כמו בכרמל, ומתאימים יותר לאירועי אש קטנים יותר".

המסר ברור: נתניהו אחראי לכך שישראל אינה ערוכה להתמודדות ראויה עם השריפה הבאה.

בשער "ישראל היום" מופיע הציטוט "טייסת הכיבוי – מענה לשריפות" ככותרת היחידה שמוקדשת להדי דו"ח מבקר המדינה על השריפה בהר הכרמל. "עכשיו כבר מוכנים יותר", מכריזה הכותרת בראש הכפולה הפותחת של העיתון.

"לפני שנה וחצי, באסון הכרמל, נזקקנו לעזרתן של 19 מדינות ו'סופר-טאנקר' אחד כדי לכבות את שריפת הענק. היום, בזכות טייסת הכיבוי החדשה שהוקמה – עם שמונה מטוסי אייר-טרקטור – לא נצטרך להמתין בחוסר אונים כמו אז", נכתב בכותרת המשנה של הידיעה.

בגוף הידיעה, מאת אהרון לפידות, הטון פחות בומבסטי ובטוח בעצמו, והתוכן עצמו כמעט הפוך לנאמר בכותרת המשנה, בוודאי שונה מהמסר שעולה מהכותרת הראשית של העיתון.

"הטייסת כפופה מבצעית לחיל האוויר, אך מופעלת באמצעות טייסים אזרחים של חברת כים-ניר. היא כוללת שמונה מטוסי אייר-טרקטור ייעודיים לכיבוי שריפות, שניים מהם מסוגלים לנחות על המים (בכינרת, למשל) ולשאוב ישירות מים למכלי הכיבוי שלהם", כותב לפידות.

"הקמתה של הטייסת לוותה בצלילים צורמים, שלפחות חלק מהם נבעו מתחרות עסקית בין החברות שהתחרו על המכרז. אני מבקש לטעון כי אף שמדובר בטייסת קטנה, ומחלות הילדות שלה, שהן טבעיות לחלוטין במצב כזה, טרם נרפאו, ומן הסתם גם הכפיפות המעורבת אינה מקלה עליה את החיים – למרות כל אלה, מצבנו היום בתחום כיבוי שריפות טוב בהרבה מהמצב בעבר.

"עובדה: לפי נתוני דו"צ, עד כה יצאו מטוסי הטייסת החדשה לפחות ל-1,200 גיחות וסייעו בכיבוין של יותר מ-200 שריפות, בהן שריפת ענק בירושלים. אולי היא לא מושלמת, וייתכן שבמקרה של שריפת ענק כמו זו בכרמל נצטרך שוב לסיוע בינלאומי – אבל ודאי שלא נצטרך להמתין בחוסר אונים לבואה במשך ימים ארוכים, ולהתבונן בעיניים כלות איך מכלה השריפה את יערותינו".

טרגדיה

רביב דרוקר פותח מאמר ב"הארץ" במלים הבאות: "הטלפון הנייד מצלצל. קידומת 02. איזה מזל שיש 'התעלם' באייפון, אחרת היתה הולכת לי עוד חצי שעה. רגע, שוב הנייד. הפעם מספר חסום. האם זו שוב סיוון מלשכת שר האוצר? היא עושה לי תרגיל? 'שלום, זו סיוון מלשכת שר האוצר. השר רוצה לדבר איתך'. 'רגע, רגע, סיוון, אני עסוק, בבקשה, לא עוד חצי שעה של שטייניץ נגד דו"ח המבקר. הוא כבר אכל לי את הראש בפגישה ועוד אחת ובכנסת ובטלפון'".

סבר פלוצקר פותח את טורו במוסף "ממון שישי" כך: "מי שרוצה לראות המחשה, או ליתר דיוק האנשה, של המושג 'נפגע עד עומק נפשו', מוזמן לדבר עם שר האוצר יובל שטייניץ". בהמשך משוחח פלוצקר עם שטייניץ. "האם אני טועה כשאני מייחס את הכעס שלך, אני שואל את שטייניץ, לכתם הענק והבלתי מחיק שדו"ח מבקר המדינה מטביע על כל כהונתך כשר האוצר? אתה לא טועה, משיב שטייניץ, רוחו נסערת כשל הגיבורים הטרגיים ממחזות שייקספיר: הם כבר יודעים שגורלם לא בידם, ובכל זאת מנסים לחמוק ממנו".

יתרת מדורו של פלוצקר, בתום השיחה עם שטייניץ, מוקדשת לשיחה עם מישאל חשין, לשעבר המשנה לנשיא בית-המשפט העליון. גם שיחה זו מוקדשת כולה לטעות של המבקר בהטלת "אחריות מיוחדת" על שר האוצר יובל שטייניץ. "תמיד אפשר לפגוע בשר האוצר", אומר שטייניץ לפלוצקר. "ואין לך טרף קל משר האוצר...", אומר פלוצקר לחשין. "נכון מאוד", משיב חשין.

"האם העיתונאים שכותבים עכשיו בעד שטייניץ קראו [את דו"ח המבקר]?", שואל דרוקר בהמשך מאמרו ב"הארץ". "או.קיי, שטייניץ אכל לכולנו את הראש. הוא נשמע מאוד משכנע, רודף אחריך עד הדלת. לגיטימי, נלחם על חייו הפוליטיים. והוא צודק ששר אוצר לא יכול להיות אחראי לכל אסון שקורה פה. אבל כן, במקרים קיצוניים של פסיביות ושטחיות, ראוי להטיל גם עליו קצת אחריות".

בלב ים

במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" מוקדש מקום, לא גדול, לידיעה מאת ניצה לואנסטין על מותם של עשרות בני-אדם באוקיאנוס השקט. לפחות 75 מ-200 נוסעי ספינה שהתהפכה בלב ים נהרגו, מסרה משטרת אוסטרליה. לפי הדיווח, הנוסעים היו מהגרי עבודה, קרוב לוודאי מאפגניסטן וסרי-לנקה, שניסו להגיע לאי חג המולד, השייך לאוסטרליה.

"עם הגיעם לאי הם מועברים למתקן מעצר", מדווחת לואנסטין. "עקרונית, רק מי שנחשב לפליט רשאי לקבל אשרת כניסה לאוסטרליה, ואילו מהגרי עבודה אמורים להיות מגורשים בחזרה לארצותיהם, אולם בפועל – כך טוענים רבים באוסטרליה – כל מי שמגיע לאי חג המולד מקבל בסופו של דבר אישור שהייה. מצוידים באישור הזה יכולים המהגרים להגיע ליבשת אוסטרליה ולפתוח שם בחיים חדשים. דעת הקהל באוסטרליה דורשת לשים קץ ל'שטפון המהגרים'".

כותרת בשער "ידיעות אחרונות" וכל עמ' 5 בקונטרס החדשות מוקדשים לטענה כי נמצאו שרידי הספינה אלטלנה. צביקה ברוט מדווח כי צוותי החיפוש שנשלחו במימון המדינה (200 אלף שקל ממשרד ראש הממשלה) הצליחו "לקבל אינדיקציה משמעותית לגבי מיקומה האפשרי של הספינה", במרחק רב מהמקום שבו, על-פי הצבא, היא טובעה. "ברור לחלוטין שהנתונים הראשונים [...] אינם נכונים, וישנה סברה כי הם שובשו במכוון", מצוטט מנכ"ל מרכז בגין, הרצל מקוב.

כעת צפוי דיון בכנסת על השכרת ציוד מתוחכם יותר, ב-250 אלף שקל, כדי לזהות בוודאות את הספינה. "רק לאחר שיתקבל אישור סופי, יוחלט אם ניתן למשות את חלקי הספינה ומה יהיו העלויות", נכתב.

ענייני תקשורת

"עם מותו של גסאן תוויני, המו"ל והעורך של העיתון 'אל-נהאר', הסתלקה מנופן של לבנון וביירות עוד אחת מאותן דמויות שעיצבו את תור הזהב שלהן", כותב איתמר רבינוביץ' במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".

"הוא ילד גדול, הוא עושה מה שהוא מרגיש. אני יודע שהוא מרגיש בנוח עם הטור כי הוא אוהב ספורט, אבל אני לא בטוח שהוא מרגיש בנוח לגבי כל הפרסומים", אומר נעם שליט, על בנו גלעד, בשיחה עם עינת טורס, המתפרסמת ב"זמן תל-אביב". "בחלק מהתמונות ב'7 ימים' הוא באמת נראה נבוך, אבל כנראה שהבחירה שלו לכתוב בעיתון היתה צריכה להיות מלווה בכתבת פרומו שכזו".

יאיר אטינגר כותב במוסף "השבוע" של "הארץ" על מלחמות הירושה בעיתון "יתד נאמן".

במוסף "גלריה" של "הארץ" ובמוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמות שתי כתבות מתורגמות (שונות) על צ'רלי שין. שתיהן מקבלות את הכותרת "שעת השין".

במדור הרכילות במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מונה ליאורה גולדנברג-שטרן את שמות כמה מהאורחים בבר-מצווה של בנו של העיתונאי חנוך דאום: שרה נתניהו, יובל שטייניץ, משה כחלון, גלעד ארדן, גדעון סער, אורלי וילנאי, גיא מרוז, ידידיה מאיר, מנחם הורוביץ, קובי אריאלי, ינון מגל וגדעון לוי.