זה כחצי שנה מופיע בכל שבוע במוסף סוף–השבוע של 'הארץ' טור אישי מאת העיתונאית הוותיקה נרי ליבנה - "אורחות חיים". ומדי שבוע, כך לפחות על–פי השמועות, מתווספים קוראים וקוראות נוספים למועדון המעריצים הגדל והולך של כתיבתה. ליבנה, שנבנתה במשך השנים על כתיבה מגזינית של כתבות דיוקן רכילאיות למחצה ומה שניתן אולי לכנות "כתבות אווירה" (מעין לייף–סטייל לקהל הקוראים הזעיר–בורגני), אבל בוודאי לא נודעה עד כה כפובליציסטית מושחזת עט או לחלופין כעיתונאית שטח עשויה ללא חת, מתחרה כעת בהצלחה בשני שכניה לטור האישי הנכסף, דורון רוזנבלום מצד אחד וגדעון לוי מצד שני. לפחות על–פי נפח הטור ומיקומו במוסף, נדמה שליבנה עשויה לערער על ההגמוניה רבת–השנים של השניים, כמו גם על ההפרדה המקובלת בין שתי הסוגות שהם אמונים עליהן. לו נדרש היה לאפיין את קסמו של "אורחות חיים" בצורה תמציתית, ניתן היה לומר שסוד הצלחתו טמון דווקא בכך שבסגנונו ובנושאיו הוא משלב אלמנטים משתי הסוגות, זו של הפובליציסטיקה שנונת–הלשון וזו של עיתונאות השטח האינפורמטיבית אך החווייתית, ובכך מקים לתחייה ז'אנר נשכח ופופולרי של כתיבה, זה של אנתרופולוג הכורסה.

איור: רות גוילי

כמו האנתרופולוגים הגדולים של המאה ה–19 יוצאת ליבנה מדי שבוע למסע ברחבי הארץ בעקבות "תת–תרבויות" אקזוטיות למיניהן, שאורחות חייהן שונים מאלו "שלנו", ולכן יהיה "לנו" מעניין לשמוע עליהם - וכל זאת מבלי לעזוב את כורסתה (ליתר דיוק, את שולחן האוכל מעץ דובדבן שהיא כותבת עליו, כפי שהיא טורחת להדגיש), או לכל היותר, מבלי להתרחק מעבר לבית–הקפה השכונתי. לרוב מתחיל המסע בהגיג רפלקסיבי על תופעה אופיינית, חוויה ו/או התנסות אישית מתוך חייה שלה, כמו מועקת החגים: "בצהרי היום שלפני ערב ראש השנה יצאתי מקפה 'ביאליק'. כרגיל פגשתי בבית–הקפה אנשים נחמדים וביליתי בו בוקר תל–אביבי נחמד... ואף על פי כן, בעודני הולכת ברחוב ביאליק היפהפה הרגשתי ש'במורד הגרון מתחלקת מועקה'... זה קורה לי כל שנה בעונה הזאת, עונת החגים..." (24.9); או מעבר דירה תכוף: "פעם, כשעוד הייתי סטודנטית, בכל פעם שהיה צריך לנקות את הדירה השכורה ניקוי יסודי הייתי מעדיפה לחפש דירה אחרת. מעבר דירה נתפס אצלי כמו הגשמת החופש... כל דירה חדשה נראתה לי כמו עוד הזדמנות להתאמן בצורת חיים אחרת, לפנטז לעצמי זהות קצת שונה מהקודמת" (15.9); ואפילו אהבות שהסתיימו: "הילדים שלי, המחשב הנייד שלי, הכיסא שעליו אני יושבת כשאני כותבת, הפאלם–פיילוט וגם כמה תכשיטים שאני עונדת הם דברים שלקחתי איתי ממערכות יחסים שהסתיימו" (28.1).

לפני שקוראיה יחושו שהם יודעים עליה more than they care to know, ליבנה ממהרת להכליל, ועוברת לדבר בגוף ראשון רבים, תוך שהיא - כמתרשמת מומחית - מנסחת את תובנותיה כסממנים של אורח החיים "שלנו", דהיינו, אורח החיים שלו שותפים ליבנה וקוראי/ות העיתון: "מועקת החגים היא עניין מוכר וידוע... בכל שנה מקננת בלבנו התקווה שהפעם יהא זה אחרת.."; "כשאנחנו צעירים, מעבר דירה נראה כמו התגשמות נוספת של חופש הבחירה... התחלה חדשה... רק אחרי אינספור התחלות כאלה אנחנו מבינים בכאב... להתחיל מחדש תמיד אפשר אבל זה נהיה קשה יותר מפעם לפעם"; "לא תמיד אנחנו מודעים לכך שגם מערכות יחסים רומנטיות ואפילו כאלה הנגמרות בשברון לב ופרידה כואבת מציידות אותנו במתנות לעתיד" (24.9, 15.9, 28.1 בהתאמה). לצורך הוכחת תקפותו של מהלך ההכללה הזה מביאה ליבנה דוגמאות רבות מחייהם של חבריה ומכריה, המאוזכרים תחת הכינוי הגנרי "יש לי חברה..." או "חברתי הטובה X טוענת..." ותדיר גם בשמם הפרטי. הנחת הפמיליאריות המצויה בבסיס איזכור השמות בטור מהווה בעצמה הוכחה לקיומו של מרחב מנטלי ותרבותי שמאחד את ליבנה, חבריה וקוראיה באורח חיים אחד אופייני ומשותף, ועצם סימונו ככזה מספק ככל הנראה מין עונג שבהשתייכות לכל הנוגעים בדבר.

אולם ברבות מן הרשימות, ליבנה אינה מסתפקת בתיאורם של אורחות החיים "שלנו" ומעוניינת לספק הצצה גם לאורחות חייהם של "אחרים": איך הם החגים עבור אנשים דתיים, או כיצד מתנהלים חייהם של חוזרים בתשובה וחוזרים בשאלה (4.2); כיצד מתמודדים אלה שאין הממון מצוי בכיסם (ואינם יכולים להעביר את ילדם ל"בית–ספר אחר, פרטי ומשובח", כפי שעשתה ליבנה) עם הידרדרותה של מערכת החינוך (27.8); והשוס הגדול - מהי חוויה של פליטות עבור אלה שבשבילם אין מדובר במטאפורה (1.10). כפי שמקובל אצל אנתרופולוגים של כורסה, התרשמויותיה של ליבנה בהקשרים אלו אינן פרי של עבודת תחקיר עיתונאית או מגע עם האנשים בשטח, אלא אוסף אקלקטי של שמועות, סיפורים אישיים וידע כללי. היא ניזונה מדברים שמספרים לה חבריה, מכריה או קרובי משפחה, ממה שכתוב ברומנים שהיא קוראת (ושעם מחבריהם היא לפעמים משוחחת) ומצוטט בשירים שמדברים אל לבה, ומנתונים המתפרסמים בעיתון. כך למשל, למדה על חזרה בתשובה בעידן הניו–אייג' מ"פקידת הבנק שלי, חבר טוב של בני וגם בנים של כמה מחברי"; על חווית הפליטות של קרוב לשני מיליון פלסטינים - משיחה עם הסופרת צרויה להב על ספרה החדש; ועל הפערים בחינוך בין עשירים לעניים - מקריאת הדו"חות והסקרים שהתפרסמו בעיתונות ומחברותיה "יעל פישביין, עיתונאית חינוך ותיקה" ו"נירית, מורה לכתיבה יוצרת".

אבל, כמו מונטסקיה של המכתבים הפרסיים, רק שלא מתוך התכוונות ביקורתית כמותו, אורחות החיים של הזר והאחר לא באמת מעניינים אותה. בחשבון אחרון, התיאורים ברשימותיה, שרבים מהם משעשעים וכתובים בחן ובכישרון, משמשים משל, מקור להזדהות או אמצעי להתבדלות ביחס לאורח החיים שלה, שהוא למעשה היחיד הנידון באמת ולעומק בטור. אורח החיים של ליבנה: מחשבותיה, תחושותיה, מנהגיה, החברים שאיתם היא נוהגת להתרועע והמקומות שהיא נוהגת לפקוד, ובכלל זה אף מזג האוויר החביב עליה, יחסיה עם ילדיה, גירושיה, מועקותיה ושמחותיה - כל אלה ועוד משמשים מדד אבסולוטי שלמולו נמדד ואל שפתו מיתרגם כל אורח חיים אחר, בין אם נתקלה בו חזיתית ובין אם התוודעה לו מכלי שני. גם כאשר היא ערה לכך שעליה לבטא עניין חברתי ומודעות פוליטית במסגרת ה"בְּלוֹג" העיתונאי שלה - חובת התעניינות מדומה שחלה על קוראי "עיתון אחד טוב מול כל הצהוב" בכללותם - נראה שהחוויה הפרטית והדאגה לאינטרס האישי דוחים ומסייגים כל אמירה ביקורתית.

הביקורת והתרעומת מקבלות מעמד של אנקדוטה, או מדויק יותר, של סמל השתייכות רטורי המתפקד באופן דומה לסמלי סטטוס אחרים של הבורגנות, וכך, בעקיפין, בעצם הצבתן במקום שולי בטקסט, כמו היו מין אגרטל יפה, מקבעת ליבנה ומצדיקה את הקיים, על כל עוונותיו, בשם זכות קיומו של "אורח החיים" שהיא מקדמת.

טל ארבל היא סטודנטית לתואר שני במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל–אביב

גיליון 55, מרץ 2005