שאבעס

ב"מוסף הארץ" מנהל ניר גונטז' שיחה עם יצחק גולדקנופף, "מזכיר ועדת הרבנים למען קדושת השבת" וחסיד גור, החצר שעליה נמנה שר הבריאות יעקב ליצמן (סליחה, סגן השר לעתיד ליצמן). לדבריו, "משבר השבת" הנוכחי "התחיל בפסיקת בית-המשפט העליון, על-ידי שלוש השופטות שהחליטו בעצה אחת, שהם מחוקקים חוקים נגד חוקי התורה, ושאפשר לפתוח חנויות בשבת על-פי החוק. דבר שלא היה 70 שנה במדינת ישראל. פה החל כדור השלג להתגלגל עד כדי רמיסת השבת, בריש גלי ובפרהסיה על-ידי רכבת ישראל, שלא מפסיקה לעשות את העבודות שלה בשבת למרות שאין בזה שום עניין של פיקוח נפש".

גונטז' נכנס לוויכוח עם גולדקנופף באשר לרציונליות של ההלכה: כיצד זה שאסור לתקן פסי רכבת בשבת, אולם מותר להשתמש בשבת בחשמל כדי להפעיל את המקרר למשל (משום שחשמל מופק ממילא, בהיתר, משום "פיקוח נפש").

כתב "הארץ" מצביע על האבסורד שבכך, בעוד מזכיר ועדת הרבנים למען קדושת השבת מנסה להסביר, בכוחותיו הרטוריים הדלים, כי ההלכה היא בעלת היגיון פנימי משלה, והאבסורד הרציונלי של גונטז' כלל אינו מתקיים בתוכו. כך למשל, בעוד כתב "הארץ" תופס את המושג "פיקוח נפש" כפשוטו (הצלת חיים), גולדקנופף משתמש בו במובן ההלכתי שלו.

"בוא נסכם בינינו", אומר גולדקנופף, "שמה שזה פיקוח נפש, לא אתה מחליט! יש הלכה, יש תורה. שם כתוב מה זה פיקוח נפש. מי שלא למד את ההלכה היהודית, שלא יתיימר להגיד מה זה פיקוח נפש". גונטז' תופס זאת כפטרונות (וכי איזו ברירה יש לו, כשהמשפט הבא הוא "בוא אלי לשבת הביתה"), אך זו גם האמת האמיתית של ההלכה: סט חוקים מעשה ידי אדם שפועל בהתאם להיגיון הרציונלי אך לא בכפוף לו. לערער על אבסורד כזה או אחר המתקיים במסגרתה כמוהו כהצבעה על שומה סרטנית על עורו של פיל ורוד. אתה הרי אינך מאמין בפילים ורודים, אז מהיכן היומרה לאבחן כשלים בביולוגיה שלהם?

כמובן שהעולם הדתי נתון בבעיה דומה כל אימת שהוא בא בחיכוך עם המציאות שברא האל, ולא המציא לעצמו האדם: "רכבת ישראל רשמה הפסד רבעוני לראשונה זה שנתיים לפחות – כך עולה מהדו"חות הכספיים לרבעון השלישי של 2017, שפירסמה הרכבת שלשום", כתב אורן דורי ב"דה-מרקר" בשבוע שעבר. "ההפסד ברבעון הקודם נרשם למרות גידול מתמשך בהכנסות ובמספר הנוסעים. [...] בין היתר, הדו"ח מנמק את ההפסד בגידול של כ-34 מיליון שקל בהוצאות השכר של העובדים ברבעון השלישי, בעקבות עדכוני הסכמי שכר וגיוס עובדים חדשים; בגידול של כ-25 מיליון שקל בהוצאות תפעול ואחזקה כתוצאה מגידול בפעילות; בהפרשות אקטואריות; וכן בירידה של 4% בהיקף הפעילות של חטיבת המטענים".

"הרכבת נוסעת לאחור", קובעת כותרת על שער "המודיע", בעל החזות כבדת הראש מבין היומונים החרדיים. "רכבת ישראל שועטת-שואפת ללכת מחיל אל חיל, בהסעת נוסעים ומטענים ובפריצת נתיבים חדשים, אבל היא מידרדרת לדחי, בהפסדים שהחלה פתאום לצבור. שנתיים, אולי יותר, היתה החברה רווחית. רק החלה לנעוץ ציפורני הדחפורים בשבת – נהפך עליה הגלגל והתעוותה לה המסילה", כותב ק' בן-ציון בתוך מסגרת מודגשת בשחור.

"כל ילד יהודי שמקדש את השבת, יודע שהשבת היא מקור הברכה", הוא מוסיף, ולבסוף מסכם: "הרכבת עיוותה את מסילתה, ועל כן היא הולכת מדחי אל דחי. ליהודי תמיד יש דרך חזרה, והלוואי שיחזרו בהם ויפסיקו לפגוע בשבת, ויכולה היא שתרחם".

"במחצית השנייה של שנות החמישים הונהגה בחינוך היסודי הממלכתי בארץ תוכנית להעמקת התודעה היהודית. את המהלך הזה הוביל שר החינוך זלמן ארן, מאישיה הבולטים של מפא"י", כותב יצחק גרינברג ב"תרבות וספרות" של "הארץ", "בימים שבהם מתנהל פולמוס ציבורי בסוגיות של תודעה יהודית בכלל והנחלת תודעה יהודית בבתי-הספר הממלכתיים בפרט, יש עניין וחשיבות להתחקות אחר מניעיו ושיקוליו של שר חינוך, אינטלקטואל חילוני, לקדם את טיפוח התודעה היהודית בקרב תלמידים חילוניים, כמו גם אחר השקפתו בנוגע למהות התודעה היהודית".

בתוך המאמר מביא גרינברג את תגובתו של ארן לעמידה של שרי המפד"ל על התאמת מדיניות רישום האוכלוסין בישראל לקוד ההלכתי: "'יש טמטום מוחלט לגבי הניסיון להתאים [את] ההלכה לחיים ולתמורות ההיסטוריות', כוונתו היתה לנישואי התערובת לאחר השואה. 'משפחות אלו באות לארץ כדי שילדיהם לפחות יהיו יהודים, איך אפשר להזדקק לסטטוס מלפני אלפיים שנה?', שאל ארן את חברי הממשלה והעריך כי אם היתה מנהיגות דתית, דוגמת הרמב"ם, ייתכן שהיתה מפלסת דרך חדשה".

התעמרות

לצד העיסוק הציבורי הגובר והולך בהטרדות מיניות ואלימות מינית, במיוחד במקומות עבודה וביחסי עבודה, מתגבש לאיטו גם העיסוק החשוב בסוגיית ההתעמרות במקומות עבודה. יחס כוחני, אלים, משפיל או נצלני, גם אם אינו נושא אופי מיני (למרות שפעמים רבות, התעמרות והטרדה באות כרוכות זה בזו).

ההעלאה למודעות של נושא ההתעמרות חשובה מאין כמוה גם כשלעצמה וגם עבור נושא ההטרדות, שלא עומד בפני עצמו כתופעה יוצאת דופן אלא כחלק ממכלול של שינוי נורמות היסטורי בכלל המרחב הציבורי וההתנהלות הבינאישית.

אלכס גלעדי (צילום: רועי אלומה)

"עלבונות, השפלות ואיומי פיטורים: עובדים מספרים על התעמרות בעבודה", נכתב בהפניה על שער "דה-מרקר" (שזוכה רק למקום צנוע בזווית העמוד, במקום שתחליף ככתבת השער עוד טקסט העוסק בהתנהלות העסקית הכושלת של חברת תרופות אמריקאית-ישראלית). "הטחת עלבונות, התפרצויות זעם, פגיעה בתנאים ומשימות משפילות – 13% מהעובדים במשק סובלים מהתעמרות באופן קבוע, ו-42% יחוו הצקה כלשהי במהלך הקריירה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה, של שוקי שדה.

העיסוק התקשורתי בסוגיות של הטרדה מינית והתעמרות במקומות העבודה אינו מובן מאליו בפני עצמו, משום שהוא מצריך עבודה עיתונאית מאומצת ויציאה נגד מוסדות ואנשים כוחניים. אולם הוא עוד יותר בלתי מובן מאליו משום שבתחום התקשורת עצמו מדובר בתופעות שכיחות וידועות, אולי אפילו יותר מן הממוצע בשוק התעסוקה הכללי.

דוגמה אופיינית היא התחקיר שמגישה יאנה פבזנר-בשן במגזין סוף השבוע של אתר mako, שבו היא מתארת את האופי ההתעמרותי לכאורה שלובשת העבודה במערכת התוכנית "גב האומה" של ליאור שליין. "זאת הטלוויזיה הישראלית", מסכם אחד המרואיינים, "ולא נדיר למצוא שטאלנטים הופכים לאנשים גסים שזורקים דברים ומקללים". שליין מכחיש את הדברים, ובתגובת ערוץ 10, היכן שמשודרת תוכניתו, מוזכר ש-mako שייך לחברת הטלוויזיה קשת, מתחרה ישירה. כדי להשלים את התמונה אפשר להיזכר שקשת עצמה נאלצה להיפטר מהנשיא שלה, אלכס גלעדי, אחרי שחשיפה בערוץ 10 החלה גל של האשמות של נשים כלפיו, ושמיד אחר-כך התגלו עוד סיפורים על תרבות עבודה מטרידנית ומגעילה בחברה.

שחיתות

"הייתי נפגש עם ברלוסקוני כמו שאני נפגש איתך", מספר אבי פזנר, דיפלומט ויועץ תקשורת בפנסיה, לאייל לוי במוסף השבועי של "מעריב", בציטוט שהעורך בוחר להדגיש (ושבראיון עצמו מופיע כשני ציטוטים נפרדים בהקשר שונה), "סיפורים, בדיחות, רכילות ובסוף הפגישה תמיד היה מבקש משהו. ההתנהגות האישית אכן היתה מחפירה, אבל זו איטליה ושם יש תרבות פוליטית אחרת".

כאן בישראל, עדויות על התרבות הפוליטית המקומית מגיעות לכותרת "הארץ" האופוזיציוני ו"ידיעות אחרונות" האינטרסנטי. "מילצ'ן בחקירה: 'זה לא בדיוק מתנות, זאת דרישה. מתנות לא דורשים. זה הגעיל אותי'", נכתב על שער "ידיעות אחרונות", ומיד אחר-כך: "פאקר אישר גרסת מילצ'ן: 'המתנות לא היו אקט חברי אלא דרישה. ביקשו אז נתתי'".

"בזמן שראש הממשלה טוען שבסך הכל קיבל מתנות מחברים, העדויות בפרשת 1000 מציירות תמונה אחרת", נכתב בכותרת המשנה על שער העיתון. זהו אותו עיתון שלא תזכו לקרוא אצלו על התמונה המצטיירת בפרשת 2000, תמונה של עיתון מושחת בשירות מו"ל ציניקן. זהו גם העיתון שאנשיו, כולל הבכירים שבהם, מקבלים דרך קבע דברים יקרי ערך ממושאי הסיקור שלהם. נסיעות לחו"ל למשל.

מוזס: "בהנחה שאנחנו מסכמים את הדברים אתה חייב לשחרר מישהו שידבר עם רון (רון ירון – עורך 'ידיעות אחרונות') את מי שאתה רוצה. אתה חודשים לא נותן את זה" (צילום מסך מתוך תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו ונוני מוזס, חדשות ערוץ 2)

"תיקים באפלה" היא הכותרת הראשית של "הארץ", ו"גוררים רגליים" היא ההפניה לטור שכתב גידי וייץ: "העדות שמסר השבוע איל ההון ג'יימס פאקר בתיק 1000 נשאה תג מחיר גבוה למערכת אכיפת החוק, על גרירת הרגליים בטיפול בתיקי נתניהו.

"המידע שלפיו ארנון מילצ'ן ופאקר מרפדים את בני הזוג נתניהו בטובות הנאה הגיע למשטרה, לפרקליט המדינה שי ניצן וליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט עוד בקיץ 2016. פאקר, שכבר אז נהג לנוע ולנוד ברחבי הגלובוס, שהה בארץ סביב תקופת החגים באותה שנה. אף שהחשד לקשר פסול בינו ובין נתניהו היה מובהק למדי, מערכת אכיפת החוק שיחקה לידיו ולא הזדרזה לזמן אותו לחקירה.

"כך התאפשר לפאקר להיעלם, להתל בחוקרים, לשוט ביאכטה שלו למדינה דרום אמריקאית, להתכונן היטב לשאלות ולהציב תנאים למסירת העדות", קובל וייץ, ומוסיף: "הקצב הלא מרשים הזה מאפיין גם את הבדיקה/חקירה שמנהלת היחידה הארצית לחקירות הונאה נגד ביטן. הראיות נגד יו"ר הקואליציה, שנאספו כבר לפני כמה חודשים, מגבשות חשד לקבלת טובות הנאה בהיקפים ניכרים". לדבריו, הפרקליטות מתרשלת גם בכך שהיא אינה חוקרת "ג'סטות שלטוניות תמורת סיקור אוהד" באתר "וואלה".

עוד לפי וייץ: "ככל הידוע, פאקר ביקש לכפור בטענה שנתן טובות הנאה כלשהן לנתניהו, ובהמשך שיפץ את גרסתו. עדותו הראשונית היא תמונת ראי לדבריו של מילצ'ן, כשבא בראשית דצמבר האחרון למתקני החקירה של יחידת להב 433 [...] בידי המשטרה ראיות חד-משמעיות לתשלומים של בעל ההון האוסטרלי על בקבוקי שמפניה ותיבות סיגרים שהובהלו למעון הרשמי, אבל חקירה של עד 'מבושל' היטב לעולם תהיה יעילה פחות מנחיתה בהפתעה.

"שנת הפורענות של נתניהו היתה 2014. באותה שנה הגיעה לשיא עלות התשורות שקיבלו הוא ורעייתו, ומילצ'ן גייס את פאקר לסייע לו בכיסוי ההוצאות. אז ניהל נתניהו את המשא-ומתן לקראת עסקת השוחד עם נוני מוזס. בסוף השנה הוא הקדים את הבחירות והחליט לשמור לעצמו את תיק התקשורת. זו היתה גם השנה שבה בוטל המכרז לרכש כלי השיט שנועדו להגן על אסדות הגז. כל ההתפתחויות קשורות בחקירות המתנהלות בימים אלה".

"אפשר להגיד על מנהיגי ישראל כולם, ללא יוצא מהכלל, שהם משכמם ומעלה. בתפקיד הזה אף פעם לא היה אדם בינוני", אומר פזנר ללוי ב"מעריב". כשהלה מזכיר לו ש"היה ראש ממשלה שישב בכלא" מפטיר פזנר: "נכון שהוא ישב בכלא, אבל אתה לא יכול לקחת ממנו את המנהיגות הטבעית שלו".

ביטחון

רקטות פלסטיניות ורצח חייל בדרום מגיעים לכותרות הראשיות ולשערי העיתונים. "חייל נרצח ונשקו נחטף", נכתב בכותרת "ידיעות אחרונות" מתחת למלים "הערכה: פיגוע בערד". כותרת נוספת מספרת על "יום של אש בדרום".

ב"מעריב" נערכים לבאות עם הכותרת הראשית "צה"ל מתגבר כוחות בגבול הרצועה". מעליה העיתון לא מסתפק בהערכות, וקובע: "פיגוע בערד: בן 20 נדקר למוות בטרמפיאדה".

"מטח פצמ"רים נורה לעבר חיילים ליד עזה; צה"ל תקף מטרות חמאס וג'יהאד ברצועה", מוסרת ביובש כותרת מתחת לקפל על שער "הארץ".

יוצא דופן הוא "ישראל היום", שופר השלטון הנוכחי, שהעומד בראשו מחזיק בדעה מוצקה לגבי תפקידה של העיתונות במדינה דמוקרטית: לחזק את לב האזרחים, להרים את המוראל, להצביע על הטוב והיפה ולעמוד לשירותם של העם, המדינה והארץ – כפי שתופס אותם המנהיג. "אלוף הפיקוד לאחר הפצמ"רים: 'פגענו ביעדים חשובים'", מוסרת הכותרת הראשית של העיתון. "תקיפה מדודה, תגובה מדודה", מעבירה ההפניה לטור הפרשנות (יואב לימור) מסר למצביעים שאולי היו מעוניינים למוטט את שלטון החמאס.

יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו קורא למוטט את שלטון החמאס בעזה, בביקור באשקלון לאחר נפילת טיל גראד, 3.2.2009 (צילום מסך)

ענייני תקשורת

אינטרנט. "למראית עין הוא כאן, אך האינטרנט החופשי גוסס", נכתב בהפניה על שער "הארץ" לכתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס". "טכנית, הוא עדיין פועל, כמובן. מי שנכנס לפייסבוק דרך הסלולרי שלו עדיין יכול לראות תצלומים של בן הדוד שלו כתינוק. אבל זה לא ממש אינטרנט", כותב פרהאד מנג'ו, "זו לא הרשת הפתוחה שכל אחד יכול לפעול בה, כפי שהיתה בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 – תוצר של טכנולוגיות שפותחו במשך עשרות שנים באמצעות מימון ממשלתי ומחקרים אקדמיים. אותה רשת עזרה לשחרר את עסקי ההייטק מלפיתת החנק של מיקרוסופט, ויצרה כוחות חדשים דוגמת אמזון, גוגל, פייסבוק ונטפליקס. האינטרנט החופשי הזה גוסס באיטיות, ואם ועדת התקשורת הפדרלית בארה"ב (FCC) תצביע בעוד כשבועיים על ביטול ניטרליות הרשת, תהיה זו מכת המוות שלו.

"ניטרליות הרשת נועדה למנוע מחברות המספקות שירותי אינטרנט להעניק יחס מועדף לתכנים מסוימים. חוקים אלו הם המחסום האחרון מפני השתלטות מוחלטת של תאגידים על חלק ניכר מהחיים באינטרנט. הם מגנים על האתרים הקטנים, שמתקשים לשלם אגרה כדי שהספקיות לא יאטו את תעבורת הרשת שלהם, מפני ענקיות רשת שיכולות לשלם. אם החוקים יבוטלו האינטרנט עדיין יתקיים, אבל באופן אחר לגמרי. זו תהיה רשת שבה אינטרסים כלכליים יכתיבו את חוויית הגלישה, רשת שתיראה הרבה יותר כמו טלוויזיה בכבלים מאשר כמו המערב הפרוע הטכנולוגי שהעניק לאנושות את נאפסטר ואת נטפליקס".

גרפיטי על קיר בהתנחלות חומש שפונה במסגרת "ההתנתקות", 2005 (צילום: פלאש 90)

עיתונות. ב"מוסף הארץ" מראיין יותם ראובני את יואל מרקוס לרגל זכייתו בפרס סוקולוב למפעל חיים. "הארץ" מכבד את בעל הטור הווטרן שלו, בן ה-85, וקובע את הראיון בשער המוסף. זו מחווה יפה של מוסד המכבד את עברו ושל מקום עבודה המכבד את עובדיו, אולם הראיון עצמו, הנטול כל ממד ביקורתי, שופך אור עגום על אופן ההתנהלות המקצועי של אותו מוסד. מרקוס, שהיה מהכוכבים הגדולים של "הארץ" ושל העיתונות הישראלית בכלל בחלק גדול מהשנים שבהן פעל במסגרתה, מוצג על-ידי ראובני, או מדויק יותר לכתוב – נחשף באופן אגבי על-ידי המראיין שלו – כמגדיר של ההחמצה והבינוניות שביסוד האתוס העיתונאי העכשווי, ההולך ומתפורר מול עינינו.

מרקוס, אפילו באופן שבו ראובני מתאר את הפיזיות שלו, הוא העיתונאי הניצב מנגד. עיתונאי שהוא נטול דעה על ההתרחשויות, התהליכים והדמויות שהוא כותב עליהן – כזב שמתנפץ גם בראיון עצמו מדי פעם ("בשיחה אחרת הוא [נתניהו] אמר לי, יואל, אתה הפלת אותי מהשלטון. לעומת זאת עמוס שוקן שלח לי שישה בקבוקי יין של גראן רזרב"), ובהמשך לתבנית הזו – עיתונאי שמוגדר על-ידי הסקופ. הסקופ הוא הגביע הקדוש הטבעי של העיתונאי הניטרלי. הישג שאינו מעלה או מוריד דבר, עקר כמו עבודתם של האנשים הנאבקים על השגתו.

שיא הקריירה של מרקוס כסקופר, לפחות לפי הכתבה, הוא הפרסום על "תוכנית ההתנתקות" שאריאל שרון העניק למרקוס. מרקוס מתאר, לא בפעם הראשונה, כיצד הגיע עם הסקופ למערכת, חדור אכזבה בשל הידיעה שהדברים יתפרסמו במהדורות החדשות בערב ואילו העיתון יצא רק מחר – ואז עלתה ההצעה לפרסם את הטור באתר האינטרנט הצעיר של העיתון. הנה פסגת ההישגים של כוכב השביט העיתונאי: הקדים בכמה שעות את הקולגות בפרסום פריט מידע עובדתי שהשלטון היה מעוניין לחשוף. אם באותן שנים היה פייסבוק, שרון הרי היה מפרסם את הדברים ברשת החברתית וכלל לא נצרך למרקוס כזה או אחר. העיתונאי כרובוט.

כל כולו של הסקופ – תחרות מול סקופרים אחרים. מי שנעדר מהתמונה הוא ציבור הקוראים. לנו, במיוחד בעידן הדיגיטלי, כלל לא משנה אם נלמד על פריט מידע כזה או אחר מכהן או מלוי. כשהסקופ הוא המטרה והסקופר הוא הכוכב, האתוס הוא של מועדון מקצועי. אבל מרקוס הרי אינו חשב שכר מצטיין או עמיל מכס מוערך, הזוכים לראיון ב"חדשות החשבות" או "מכס היום". מרקוס, לכאורה, מקבל במה בעיתון מרכזי משום שהוא עיתונאי, כלומר משרת ציבור, ממלא שליחות. אבל הציבור או השליחות כמעט ולא נוכחים בשיח שבראיון. יש בו רק פוליטיקאים שעיתונאים מתחרים ביניהם מי ישיג ראשון את המידע שהם מתכוונים לשחרר לציבור.

מרקוס "היה שם", כדבר כותרת הכתבה. מדוע היה שם? מה רצה להשיג? מה היתה מטרת העמל שעמל במשך 67 שנים? על כך לא מסופר. מהו אם כן פשר ההופעה של ראיון עם יואל מרקוס בשער מוסף הדגל של העיתון? "הארץ" כביטאון של גילדה.

מודעות. רענן שקד כותב בטורו האישי הקבוע בפתח המוסף השבועי של "ידיעות אחרונות" כי הוא אף פעם לא מרוצה, או מאיר פנים, או סתם עליז, כי הוא מתלונן בלי סוף על רוב הדברים, חמוץ ורגזן, ועוד כיוצא בזה. הצפת המודעות הנפלאה הזו מסתיימת בתקווה רפה לאפשרות של עבודה עצמית ושינוי. כל הכבוד!

שנינה. נתן זהבי, בעל הטור "זהבי עצבני" במוסף "מעריב", מכנה את "חוק ההמלצות" בשם "חוק ההפלצות".