רותי סיני, כתבת החברה והרווחה של עיתון "הארץ", טרם פוטרה, אך נראה כי עצם האיום בפיטורים והפומביות שניתנה לאיום כבר עושים את שלהם. איש מהעיתונאים הבכירים ב"הארץ" לא נענה לפניית "העין השביעית" להביע בגלוי את דעתו על המהלך, ורובם גם סירבו להגיב שלא לציטוט. עורך "הארץ", דב אלפון, מסר את תגובתו לעניין ל"העין השביעית" שלשום (לקריאת התגובה).

יוצאת דופן היתה העיתונאית אורית שוחט, כותבת רוב המאמרים הראשיים של "הארץ", שהסכימה להתראיין בגלוי ובאריכות לכתבה זו. לדבריה, גם בלי שתשמע את עמיתיה מודים כי הם פוחדים שאם ידברו יאבדו את מקום עבודתם, היא מבחינה שזה אכן המצב. "אני שומעת בעיקר את השקט", היא אומרת. "ראיתי שבדיון על הנושא בתוכנית של נעמי לויצקי אף אחד מ'הארץ' לא הסכים להופיע, ואני לא רואה שמישהו מדבר בשמו, לא באתרים ולא בשום מקום, כך שאני מניחה שהמסר עבר, שאנחנו צריכים להיזהר בדברינו. אם זו היתה הכוונה, אז זה הצליח”.

שוחט עצמה, כאמור, אינה חוששת להביע את דעתה באשר לפיטורי סיני, וזו מוצקה ומפורטת. "אני חושבת שחופש הביטוי כולל גם את חופש השמצת מקום העבודה שלך, ואפילו החופש להגיד דברים שהם בעיני לא נכונים", היא אומרת. לדברי שוחט, הדיווחים בעיתון "הארץ" בנושאי רווחה אינם מצומצמים כלל וכלל, בניגוד למה שטענה סיני. שוחט מדגישה כי היא עצמה כתבה בשנים האחרונות מאמרי מערכת רבים בנושאים חברתיים, ואלה היו ביטוי לכתבות שהופיעו בעמודי החדשות של העיתון, רבות מהן של סיני עצמה. לדברי שוחט, עוד מוקדם להעביר ביקורת על העיתון, שכן רק לאחרונה מונו עורכים חדשים. "בעוד חצי שנה אפשר יהיה לראות לאיזה כיוון העיתון הולך", היא אומרת.

יחד עם זאת, שוחט מדגישה כי היא מתנגדת בכל תוקף למהלך הפיטורים של סיני. "אני בשום פנים ואופן לא מוכנה שיענישו עיתונאי על משהו שהוא אמר. וזה לא משנה מה הוא אמר. אם הוא אמר משהו שהוא הסתה לגזענות או פגיעה בשמו הטוב של העורך, שישתמשו באמצעים משפטיים, אבל כל דבר אחר שעיתונאי אומר צריך להיות מוגן באופן מוחלט. אנחנו מייצגים את החופש ואנחנו מקדמים את חופש הביטוי ואנחנו מתפרנסים מחופש הביטוי, ואנחנו כותבים בכל מקום על כל אחד שהוא יכול להגיד כל דבר. אני בעצמי כתבתי מאמרים שהגנו על אנשים שאמרו 'רבין בוגד', ובעבר גם פורסם ב'הארץ' מאמר שבו העברתי ביקורת על עמוס שוקן, כך שלא ייתכן שעיתונאי שמופיע בפאנל ויש לו ביקורת על מקום העבודה שלו לא יגיד אותה.

"מהטקסטים שאני קראתי אני גם לא חושבת שהיא גילתה סודות מתוך חדרים סגורים. לדעתי זה היה במידה, וגם אם לא מסכימים עם הדברים, בלתי מתקבל על הדעת שיפטרו אותה על זה, או שיזמינו אותה לשימוע, כיוון ששימוע זה כבר הליך של הפחדה. עוד מעט יהיה גם דובר ל'הארץ', ועיתונאי יצטרך לבקש אישור מהדובר לדבר. זה לא בא בחשבון במקצוע שכל תכליתו היא דיבור וחופש ביטוי והשמעת דעות".

לגבי העילה הרשמית לפיטורים, מסמך שנכתב בשנת 2003 על-ידי העורך לשעבר חנוך מרמרי ובו נכתב כי לעובדי העיתון אין רשות לדבר באופן חופשי על מקום עבודתם באירועים פומביים, אומרת שוחט כי היא לא מכירה את המסמך, ובכל מקרה ההוראות האלה התבטלו בתקופת העורך דייוויד לנדאו, שגם אם לא כתב מסמך הפוך, נתן לעיתונאים להבין שהם יכולים לדבר איפה שהם רוצים ומתי שהם רוצים. "לאחר ארבע שנים כאלה, נדרשת תקופת הסתגלות, ומעבר לכך צריך לפרסם הוראות חדשות או, לחלופין, לעדכן את הישנות, שגם איתן לא הסכמתי”, היא אומרת.