אלימות מינית
"בדיחה רעה: 'גם לואי סי.קיי הטריד מינית'", חוגג עורך "ישראל היום" בכותרת גדולה בשער את העובדה שאייקון ליברלי (וג'ינג'י) הצטרף לשרשרת הגברים החזקים המואשמים באלימות מינית לסוגיה, מחשיפת איבר מינם ועד לאונס סדרתי. "בעקבות הטענות שהטריד: גבי גזית השעה את עצמו מתוכנית הרדיו", נכתב בכותרת קטנה יותר באותה המשבצת. "ומה לגבי העיתונאים שמסתובבים בימים אלה עם חמאה על הראש בפרשת ההטרדות? עדיף שפשוט ישתקו", נכתב בכותרת משנה לטור של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". ב"הארץ" הסדר הפוך: גזית זוכה לכותרת גדולה יותר משל סי.קיי.
ב"ידיעות אחרונות" מקצים את המקום הנרחב ביותר בשער לגל החשיפות של נשים על גברים שהטרידו, תקפו ואנסו אותן. גם גזית, גם סי.קיי, וגם וינשטיין וגלעדי. מעבר למיחזור, החשוב בפני עצמו, של העובדות והציטוטים שקראנו כבר במהלך השבוע, חשובה הכתבה של רז שכניק ב"מוסף לשבת", שהכותרת "היתה לו שיטה" מפנה אליה מהשער. "בימים האחרונים מתברר שחלק מתמהיל חייו היה גם חיזור סדרתי אחרי נשים הצעירות ממנו בשנים רבות", מצטט שכניק, "הוא מנצל את מעמדו ואת קשריו כדי לרמוז שאם וכאשר יגיע איתן למיטה, השלב הבא יהיה מציאת עבודה עבורן או משבצת נחשקת כלשהי".
עוד ב"ידיעות אחרונות", גם נחום ברנע מתייחס ל"סיפור ההטרדות", כלשונו (וכלשון העורך של סימה קדמון), בתוך ראיון עם יו"ר שדולת הנשים מיכל גרא-מרגליות. ברנע מציב לגרא-מרגליות מספר שאלות: "יש גם בני אדם בסיפור הזה", הוא אומר על הגברים המואשמים, "מה את אומרת על הטענה שהאירועים התרחשו לפני שנות דור?"; "יפה, אמרתי, אבל למה מחילים את הכללים רטרואקטיבית, אל התקופה שבה הכללים היו אחרים? בשום חוק לא נוהגים כך, בשום נורמה"; ולבסוף: "האם הקמפיין הזה יוביל אותנו לגן עדן".
במדור הדעות של "הארץ", העיתון שממשיך להעסיק את יצחק לאור, שנשים טענו שפגע בהן, הטריד אותן ואף אנס אותן, כותבת קרולינה לנדסמן על הבעייתיות שבהענשה על-פי חשד, וקושרת אותה לסיכון הטמון בכך שהמאמץ לביעור האלימות המינית מחיינו יהפוך לעוד חזית של מלחמת המינים. הטור נכתב מתוך נקודת מבט לעומתית לכותבות הקוראות "לגבות מחיר" מחשודים באלימות מינית.
ניתן היה לחשוב אם כן שהכותבת מתנגדת גם באופן עקרוני, ולא רק פרגמטי, לתפיסה הרואה בגברים ונשים אויבים טבעיים. אך באופן אירוני, ומאכזב, הטור מסתיים בתובנה הזו בדיוק. אם כל מי שמישהי תטען שהטריד אותה יפוטר ולא יוכל להיות מועסק, כותבת לנדסמן, "האם הגברים ימשיכו לשתוק לאורך זמן? קשה לסלק את המחשבה שככל שהמהפכה תשיג את יעדיה הכלכליים יתעוררו הגברים וישיבו מלחמה.
"הכוח המשפטי המגן על נשים עלול להיתקל מחדש בכוח הפיזי של הגברים – זה 'המעוקר' לעת עתה באמצעות מושג השוויון וההוצאה מחוץ לחוק של אלימות פיזית. מי יודע, אל מול תחושת העלבון והאי-צדק בחריצת הדין הציבורית החפוזה, גברים עשויים להיזכר שאמנם בני אדם נולדו שווים, אולם הם המין החזק".
ב"גלריה" שואל מבקר הקולנוע אורי קליין אם "הוליווד תשכח ותסלח" לשחקן קווין ספייסי, מהדמויות הבולטות בגל החשיפות האחרון על עברייני מין (לכאורה) בקרב הגברים של תעשיית הבידור והתקשורת האמריקאית. "אני יכול לדמיין לעצמי את האפשרות שזה יקרה, גם אם נפחה של השערורייה רב והיא מצויה בלב ההתעסקות בהטרדות מיניות בהוליווד, ששוטפת ברגע מסוים זה את תעשיית הקולנוע האמריקאית", הוא כותב, ומסכם את טורו בקביעה שהוא איננו "מצפה לשובו" של ספייסי.
"היה שחקן בשם קווין ספייסי", כותב קליין, "הוא היה שחקן טוב, שהופיע בכמה סרטים טובים, זכה בשני אוסקרים ואף הפך דמות טלוויזיונית שגילם לאיקונית. מבחינתי, היה שחקן כזה, מקומו בתולדות הקולנוע האמריקאי שמור לו, אך אולי מקומו בתולדות התמורות החברתיות שאנו מייחלים להן בכל הקשור להתנהלות המינית של גברים המנצלים את מרותם יישמר לו אף יותר. ובמבט לאחור, יש בכך כדי להצית עוד יותר את המבט האירוני שבקע תמיד מפניו של ספייסי ולווה בחיוך ציני, שכעת נימה מרה נוספה לו".
שחיתות
"התעלומה הכי גדולה בפרשת בזק היא המוטיבציה של מנכ"ל משרד התקשורת המושעה, שלמה פילבר, להירתם למען האינטרסים של בעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ'", מנסח סמי פרץ בטורו השבועי ב"דה-מרקר" את השאלה "איפה נתניהו". "לכאורה, לפילבר לא יצא שום דבר טוב מהסיוע הזה. שמו הטוב נפגע והוא מסובך בפרשה פלילית שעלולה להסתיים בכתב אישום נגדו, ועדיין לא ראינו איזה תועלת יצאה לו מהפרשה".
"ייתכן", ממשיך פרץ, "שהתועלת הזו נופלת בגדר 'שלח לחמך' – כלומר, הוא עזר לבזק ואלוביץ' מתוך תקווה ליצור יחסים טובים שיועילו לו בבוא הזמן. את זה יהיה קצת קשה להוכיח. ואם זה לא העניין, אז נותרנו עם החשד שהוא פשוט פעל לפי רוח המפקד שמינה אותה למנכ"ל משרד התקשורת, בנימין נתניהו, שמצוי ביחסי ידידות עם אלוביץ'. ומדוע לנתניהו להיות נחמד לאלוביץ'? אפשרות ראשונה היא שזה חלק מחיבתו לבעלי הון [...] אפשרות שנייה היא שזוהי חלק מעסקה שבה קיבלו נתניהו ומשפחתו סיקור אוהד מאתר 'וואלה' שבבעלות קבוצת בזק, ולכן היה לו חשוב לקדם את האינטרסים של אלוביץ'".
לפי רשות ניירות ערך, החוקרת את פרשת בזק, מוסיף פרץ, השאלה "איפה נתניהו" כלל לא עולה. אף שפילבר הוא "אחד המינויים הכי פוליטיים שראינו בשירות הממשלתי", ש"פעל בצורה הכי ברורה למען בזק והאינטרסים שלה", נתניהו כלל לא נחקר בפרשה. הכותרת הראשית של עיתון האם, "הארץ", עונה תשובה הפוכה מזו של הרשות, כשהיא מכתירה את פרשת בזק כ"פרשה 4000: ראיות בתיק בזק מחזקות את החשד שנתניהו ניהל יחסי תן וקח עם הבעלים אלוביץ'".
לפי גידי וייץ, "ראיות שהגיעו בחודשים האחרונים לרשות ניירות ערך מגלות פרטים נוספים על היחסים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ' – ומחזקות את החשד שבין השניים שררו קשרי תן וקח. הראיות האחרונות מסייעות לבסס את ההנחה שאתר 'וואלה' הפך כלי למתן טובות הנאה לנתניהו, כפי שהעלה תחקיר 'הארץ'. המידע גם מערב בעלילה אחד מאנשי סודו של ראש הממשלה, ששמו לא נקשר בפרשה עד כה. אף שהמידע מונח על שולחנה של הרשות לניירות ערך זה חודשים, ראש הרשות שמואל האוזר וצוותו לא חקרו אותו, וגם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ופרקליט המדינה, שי ניצן, לא הורו עדיין לפתוח בחקירה לגביו".
מי שרוצה לנחש מהו הפרט הנוסף שווייץ מדבר עליו יפתח אולי את החיפוש בכתבת התחקיר של שוקי שדה ב"דה-מרקר" על "איש הצללים של פרשת בזק: העיתונאי שנהפך ליועץ מיליונר", אלי קמיר.
"בינואר 2015 נכנס עיתונאי 'מעריב' לשעבר, אלי קמיר, לעולם של הגדולים", פותח שדה, "מי שהחל את דרכו ככתב ספורט זוטר, התקדם להיות כתב משפטי, פרש מהעיתונות והקים משרד לייעוץ אסטרטגי, הצליח להשיג אז חוזה מפנק עם קבוצת בזק [...] הסכום הגבוה, כמיליון דולר למשך שנתיים, לא היה הדבר היחיד שעורר שאלות. לא מעט יועצים תהו השבוע בגין מה בדיוק קיבל קמיר את הסכום – שגם אם התקבל מכמה קבוצות בחברת בזק, כפי שטוענים מקורבים לקמיר, הוא לא הגיוני.
"ככל הנראה, הסכום ניתן עבור ייעוץ אישי ליו"ר בזק ובעל השליטה שאול אלוביץ', ולמנכ"לית החברה סטלה הנדלר. החוזה הזה, שהקפיץ את מעמדו של קמיר, הוא אולי גם זה שסיבך אותו, כך על-פי החשדות, באחת הפרשות החמורות המתבררות בימים אלה, שמשלבת עסקים, פוליטיקה והרבה מאוד כסף. בתום חקירה מהירה יחסית המליצה השבוע רשות ניירות ערך להגיש כתב אישום בפרשת בזק, בין היתר נגד אלוביץ', מנכ"ל משרד התקשורת המושעה שלמה פילבר, הנדלר וככל הנראה גם נגד קמיר".
עורכי-הדין יצחק מולכו ודוד שמרון, 2004 (צילום: פלאש 90)
גם ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" חקירות נתניהו – וליתר דיוק חקירת נתניהו, הפיזית, שנערכה אתמול במעונו בפעם החמישית – מגיעות לכותרת הראשית. בשני הפמפלטים לא טורחים לחפש ראיות חדשות, או חדשות בכלל, ומסתפקים כרגיל בעיצוב אווירה, משחקי מלים ופרשנות ידועה מראש. הפרופיל של מולכו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" משתדל לצייר תמונה מאוזנת, ומסתיים בהצהרות נרגשות על צניעותו, יושרתו ושמאלנותו הפוטנציאלית של עורך-הדין, אבל לא תופתעו בוודאי לגלות שנחום ברנע סבור שכשמדובר בנתניהו, מולכו ושמרון, "מה שמתחיל בהתחכמות קלה, חייב להיגמר בתאונה רבתי". ולא תוכו בהלם, אבל סימה קדמון חושבת ש"גם אנשים מושחתים לא חושבים שהם עושים משהו נגד טובת המדינה", כשמדובר במולכו, שמרון ונתניהו.
כמובן ש"ידיעות אחרונות" אינו שחקן יחיד על מגרש הא-עיתונות. לא תיפלו מהכיסא אם יודיעו לכם שב"ישראל היום" נותנים מקום של כבוד בכפולה הפותחת לטענתו של עו"ד יעקב וינרוט, כי דבריו נגד בנימין ושרה נתניהו בתוכנית "עובדה" אתמול הם תוצאה של "עריכה מגמתית". או שהציטוט הפותח בידיעה הראשית של העיתון, על החקירה החמישית של נתניהו, היא "אני חוזר ואומר לכם גם הערב בביטחון מוחלט: לא יהיה כלום – כי לא היה כלום!".
"ישראל היום" מפסיד כרגיל ל"ידיעות אחרונות" באופן המגושם והגס שבו הוא רותם את עמודי החדשות לטובת האינטרסים הפוליטיים שלו, אבל במאבק הצמוד בין שני העיתונים על תואר הצבוע של המדינה מנצח היום "ידיעות אחרונות" בנוקאאוט, עם הכותרת "ברור שערבוב בין אינטרסים לאומיים, עסקיים ומשפחתיים מוביל לחיכוך מתמיד עם השחיתות ועם החוק" על שער "המוסף לשבת". העורך, אביב הברון, הצמיד את ההאשמה הכה ברורה ונכונה הזו לקשר בין נתניהו לבין הקונסלייירי שלו, מולכו, אבל עמר לחמנוביץ, עורך המוסף המקביל של "ישראל היום", יכול להדפיס אותה שוב בשבוע הבא, או בכל שבוע מימות השנה, לצד תמונה של הבוס של הברון.
אגב, גם רון ירון, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", לא מצא תמונה או אפילו איור של מוזס כדי לעטר בהם את אחת הידיעות על חקירת נתניהו – בין השאר על העסקה המושחתת שהוקלט רוקם עם המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות". למעשה, ירון מצליח לפרסם עמוד שלם על הפרשה מבלי להדפיס את השם "ידיעות אחרונות".
תמונתו של מוזס כן מופיעה בפתח גליון "דה-מרקר", שם קושר גיא רולניק בין פרשיות השחיתות הציבורית הגדולות של השנים האחרונות, בכיכובם של נוחי דנקנר (אי.די.בי, "מעריב"), אליעזר פישמן (החוב הגדול בהיסטוריה של ישראל, "גלובס"), נוני מוזס (תיק 2000, "ידיעות אחרונות") ושאול אלוביץ' (בזק, "וואלה"). הקשר הוא, כמובן, העיתונות. כלומר, האופן שבו העיתונות היא המאפשר הגדול של שחיתות ציבורית.
"עתה, בסתיו 2017, כאשר כל העדויות האלה מונחות בפנינו, במסמכי בית-משפט, בפשיטות רגל בנקאיות, בטיוטות כתבי אישום, בהקלטות שבידי המשטרה – התמונה נראית לפתע ברורה לחלוטין: חלקים גדולים מאוד מהעיתונות בישראל, המוסד הדמוקרטי שאמור לתווך באופן ברור, עצמאי ומקצועי לציבור את תמונת המציאות – היו בעשור האחרון כלי בידי פוליטיקאים להגדלת כוחם ובידי טייקונים להגדלת הכנסותיהם ולהבטחת רגולציה מיטיבה. כלומר, בניגוד לתפיסה הציבורית, אין בעיתונות או בתקשורת בכלל מאבקים אמיתיים בין ימין לשמאל, וכל העדויות הרבות שנאספו מוכיחות שהעמדות האידיאולוגיות הן תמיד מסך עשן לאינטרסים כלכליים".
אלא שהסיפור של הקשר הגורדי בין עיתונות לשחיתות אינו מסתכם בכך. כל נבל טומן את זרעי פורענותו בהצלחותיו הגדולות: "במקביל, העיתונות הכתובה, כמו גם התקשורת האלקטרונית, נמצאים בימים אלה במצב קשה ביותר – המונופולים הדיגיטליים קורעים היום לגזרים את המודל העסקי של רוב כלי התקשורת, מסייעים להפיץ שקרים ומניפולציות ומאפשרים לפוליטיקאים ולגורמים בעלי אינטרס לעקוף את המוסדות שאמורים לבדוק מידע, להצליבו, לסננו, לאמתו ולתת לו הקשר ומשמעות. המסקנה ממצב דברים זה היתה צריכה להיות חיפוש אחר דרכים להגן על התקשורת המסורתית כדי להבטיח שתוכל למלא את תפקידה – אך סיכוי נמוך שהעיתונות הישראלית תזכה עכשיו לאהדת הציבור, בין השאר, בגלל הצטברות הראיות שלפיהן רבים מהעיתונאים איפשרו לבעלי השליטה, המניות והמו"לים בעיתונים להשתמש בהם לקידום האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלהם".
השלום
בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתאר ברנע כיצד ניהל נתניהו את המגעים עם הפלסטינים בתקופת הקואליציה עם לבני, בערוץ חשאי שהוביל עו"ד מולכו ובערוץ גלוי שהובילה לבני, כשהשניים ממדרים זה את זה מתוכן השיחות.
ענייני תקשורת
השידור הציבורי. ב"דה-מרקר" מסכם נתי טוקר חצי שנה לתחילת פעולתו של תאגיד השידור הישראלי. טוקר, העיתונאי שסיפק את הסיקור הצמוד ביותר, והאוהד ביותר, לתאגיד במאבקו נגד נסיונותיו של נתניהו לסוגרו ולסרסו, פותח את הכתבה בהצהרה שלפיה היא מגיעה, לכאורה, מוקדם מדי: "רק בעוד שלוש-ארבע שנים יהיה ניתן לבחון את ביצועי התאגיד", הוא כותב, "רק אז יהיה ניתן לקבוע אם השידור הציבורי אכן מייצר ערך ציבורי מספק ועונה על כשלי השוק של הטלוויזיה המסחרית, ובעיקר אם יש הצדקה להשקעה ציבורית של 700 מיליון שקל בשנה".
יו"ר תאגיד השידור הישראלי גיל עומר (מימין) והמנכ"ל אלדד קובלנץ בישיבה של ועדת הכלכלה בכנסת, 2.8.16 (צילום: יונתן זינדל)
ובכל זאת, כמו שאומרים. טוקר מסכם את "הסוגיות המהותיות" שעלו מאז הקמתו של התאגיד: המשך נסיונות החבלה של שליחי נתניהו (הטריק האחרון בשדה זה, פיצול התאגיד לשניים, נדון כעת בבג"ץ), יחסים עכורים עם מובילי כלי התקשורת המתחרים ("ידענו שהקמת התאגיד תעורר התנגדויות. אני חייב לומר שאת רוב הדברים צפיתי. אך נחשפתי למציאות שלא הכרתי – חוסר קולגיאליות וניסיון לנזק מכוון מצד מתחרים שלנו", מצטט טוקר דברים שאמר מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ באחת הישיבות, "זה התחיל כחודש לפני ההקמה, מצד בכירים בערוצים 2 ו-10, לרבות טאלנטים ומנהלים בכירים. חלקם יצרו קשר עם פוליטיקאים בכירים וניסו להפעיל עלינו לחץ דרכם. התייחסתי לזה כאירוע אנקדוטלי, אך זה לא היה כך. זה נמשך בתדרוכים אגרסיביים של גופי תקשורת אחרים. במסגרת הציר של תחרות לא לגיטימית זה עבר כל גבול, כולל לחצים על כתבים ועורכי עיתונים").
עוד ברשימה: הרייטינג הנמוך ("עם זאת, התאגיד הוקם בתקופה שבה חלה ירידה כללית בנתוני הצפייה בטלוויזיה [...] בשורה התחתונה, בעוד הערוצים המסחריים עד פיצול ערוץ 2 ב-1 בנובמבר רשמו ירידה, התאגיד שמר על כוחו, גם אם נמוך עדיין, ואף עלה מעט [...] עם זאת, לאחר פיצול ערוץ 2 התאגיד לא הצליח להתחרות בערוצים המסחריים, ורשם ירידה משמעותית בשיעורי הצפייה בפריים טיים ובחדשות"); הוויכוחים הפנימיים (לפי טוקר, מנהל החדשות ברוך שי והיו"ר גיל עומר, שבאים מעולם העיתונות, מציבים עמדה נגדית לזו של המנכ"ל קובלנץ, שמגיע מעולם התקשורת הרכה יותר); חוסר הרלבנטיות ("התאגיד גייס שורה של טאלנטים ועיתונאים ותיקים מכלי תקשורת מתחרים, אבל הוא עדיין סובל מנחיתות משמעותית בהשפעה על סדר היום לעומת הערוצים המסחריים"); ועלויות שנראות מוגזמות באופן חשוד ("נתונים שפורסמו באחרונה ב'דה-מרקר' לגבי עלויות כמה מהתוכניות בתאגיד גרמו לכמה לסתות בשוק התקשורת להישמט").
אירוניה היא. סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", בטורו הקבוע במוסף "ממון", שואל האם בעל השליטה מצליח לנטרל את הדירקטוריון למרות נוכחות דירקטורים בלתי תלויים.
ציטוט השבוע. "איציק זה אולד מאני, מעטפות כסף זה לא הסטייל שלו" (חבר של איציק, הלא הוא עו"ד יצחק מולכו, לכתבות "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות").