ב"קולומביה ג'ורנליזם ריביו" פורסמה השבוע סקירה של השפעת "הוריקן הארווי" על כלי תקשורת ברחבי העולם. מאז נחשף המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין כמטרידן מין ואנס סדרתי, שכל סובביו ומסקריו ידעו על מעלליו אך שתקו והגנו עליו, החל גל וידויים מפי מוטרדות מין. בהוליווד, בעולם הפוליטיקה וגם בכלי תקשורת. מהר מאוד יצא הגל מגבולות ארצות-הברית והתפשט אל רחבי העולם.
כתבי האתר לענייני עיתונות של אוניברסיטת קולומביה שוחחו עם עיתונאים ב-11 מדינות ושמעו כיצד אפקט הארווי וקמפיין #MeToo הביאו לחשיפת מטרידני מין בתעשיית המדיה בארצם. בשבדיה, בריטניה, צרפת וסינגפור, בין היתר, חשפו בימים האחרונים נשים כיצד עיתונאים ומגישים הטרידו אותן לאורך השנים, ולחשיפות היו כמובן השפעות מיידיות על הקריירות של המטרידים.
במדינות אחרות, כך נכתב, הוריקן הארווי לא היה לקו פרשת מים, כיוון שבהן כבר התרחשו אירועים קודמים שעשו את העבודה. בישראל, סיפרה לאתר כתבת ה"ג'רוזלם פוסט" איימי ספירו, האירוע המכונן היה פרשת קצב. האשמת והרשעת נשיא המדינה באונס חוללה זעזוע וסייעה לנשים לאזור את האומץ ולהתוודות על הטרדות שחוו, בין היתר גם מעיתונאים. המקרה של ינון מגל הוזכר, וכן זה של ארי שביט.
ובכל זאת, מתברר, להוריקן הארווי יש השפעה גם על מדינה שבה כבר לפני שבע שנים הורשע נשיא באונס. "סילבי קשת: טומי לפיד ניסה לאנוס אותי; אושרת קוטלר: אלכס גלעדי הציע שאצא אתו כי כך מתקדמים", נכתב הבוקר בשער "הארץ" (בכותרת מעל לקפל). נעה שפיגל ואיתי שטרן מדווחים על הווידויים של שתי העיתונאיות, ומציינים כי גלעדי לא הגיב (ידיעה דומה מופיעה בהבלטה גם בשער "ידיעות אחרונות" ו"מעריב"; ב"ישראל היום" מסתפקים בהפניה זעירה).
ב"מעריב" החליטו העורכים (דורון כהן וגולן בר-יוסף) לצרף לידיעה על טענות קוטלר וקשת טור נלווה. לא טור שנכתב על-ידי אשה שחוותה הטרדה או תקיפה מינית, אלא טור שנכתב על-ידי אריק הניג, גבר בן הדור שבו הממזרות טרם שינו את הכללים. הניג לא כותב, נניח, כיצד הוא חש בושה על מעשים שחס וחלילה הוא עצמו עשה או על שתיקה ששתק אל מול מעשיהם של גברים אחרים סביבו בשנים עברו. תחת זאת הוא יוצא, בפועל, להגנת הגברים המואשמים בהטרדה מינית.
אריק הניג, 2010. ברקע: יורם זק (צילום: אביר סולטן)
את ויינשטיין, שהואשם נכון להיום על-ידי 76 נשים בהטרדה ותקיפה מינית ועל-ידי תריסר נשים באונס, מתאר הניג כאדם "שניצל את מעמדו כדי להתחיל עם כוכבניות מקומיות". מיד בהמשך הוא כותב כי "סיפורי ההטרדות הם חמורים ביותר ואין לזלזל בהם, אבל אסור לשכוח שאנו עדיין חיים בחברה. אנשים מתקשרים זה עם זו ולעתים התקשורת גולשת למקומות אישיים. אם פעם ידענו להפריד בין מלה מחמיאה להטרדה, צריך לוודא שבתוך הסערה הזו נדע עדיין לעשות את ההפרדה".
וזה רק הולך ונעשה גרוע יותר. "אין ספק שאלו שביצעו מעשי הטרדה, מילוליים או פיזיים, צריכים להישפט בחומרה", כותב הניג, ומסייג: "עד עכשיו המקרים היו בודדים, אבל אנחנו עלולים להיתקל בשיטפון, וצריך להיזהר מהאשמות שווא, כי לא חסרים גברים שנפגעו מנשים שחיפשו נקמה. ובעידן שבו כל הטרדה מקבלת חשיפה מסיבית, יש לבדוק היטב את העובדות לפני פרסום".
"לבדוק היטב את העובדות לפני פרסום". מלים כדורבנות. לבדוק היטב לפני פרסום, למשל, את הטענה כי "לא חסרים גברים שנפגעו מנשים שחיפשו נקמה". ב"הארץ" מדווחת הבוקר רויטל חובל על מחקר שערכה עורכת-הדין עדי עזוז, שבו ביקשה לבדוק מה שיעור תלונות השווא של נשים נגד גברים בעבירות מין. המסקנה: מספר שולי שבשולי.
"הממצאים מלמדים על הפער בין ההנחה על אודות 'מגיפה' לבין המציאות", אומרת עו"ד עזוז לחובל. "ההנחה כי דווקא עבירות מין הן תחום שמועד לריבוי תלונות שווא לא נוצרה יש מאין. היא נשענת על הנחות שאינן מבוססות אמפירית, אך הן מושרשות עמוק בתוך השיח". מושרשות, למשל, באמצעות ההתרשמות האישית של הניג על כך ש"לא חסרים גברים שנפגעו מנשים שחיפשו נקמה". הנה, להבדיל, נתון שאינו מבוסס על התרשמות אישית: אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה מינית במהלך חייה, אחת מכל שבע נשים עוברת אונס (לפי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל וכן לפי דו"ח של המשרד לבטחון הפנים). מה שלא חסר, אם כן, הן נשים שעברו תקיפה מינית.
ליאון ויזלטיר, העורך הספרותי של ה"ניו רפבליק". תל-אביב, יוני 2013 (צילום: משה שי)
התייחסות להוריקן הארווי אפשר למצוא בעיתון "בשבע" בדמות מאמר דעה קצר היוצא נגד קמפיין #MeToo ("גורם להשחרת גברים באשר הם"), אבל לא רק. בירכתי "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה מאת ציפי שמילוביץ על התרסקות הקריירה של קווין ספייסי עם פרסום העדויות על תקיפותיו המיניות, ובכפולה הפותחת של המוסף מביע נחום ברנע צער על גורלו של ליאון ויזלטיר, ידידו הוגה הדעות והעיתונאי. "ויזלטיר הואשם בהטרדה חוזרת של עיתונאיות ועורכות שעבדו איתו בשבועון 'ניו ריפבליק'", כותב ברנע. "ההטרדות לא נשאו אופי פלילי אבל הפרו קודים אתיים. ויזלטיר הודה והתנצל. העונש היה מיידי: שבועון אינטלקטואלי חדש בעריכתו, שגליונו הראשון עמד לצאת בשבוע שעבר, נגנז. לורן פאוול, אלמנתו של מייסד אפל סטיב ג'ובס, שהתחייבה לממן את השבועון, משכה חזרה את כל הכסף. מכון ברוקינגס, שהעסיק את ויזלטיר, פיטר אותו".
במוסף תרבות וספרות של "הארץ" כותב יצחק לאור על ספר השירים של יקיר בן-משה. כרגיל, לגרסה המקוונת של הטקסט לא ניתן להגיב.