הטקסט הזה נכתב עם המון כאב. הוא אולי חושף טפח ממה שאנשים – קוראים, צופים או מאזינים – אינם יודעים על "מאחורי הקלעים" של עולם התקשורת בישראל. על המניפולציות, הקשרים והכישורים של עולם התקשורת הישראלי.
בילדותי היה לי חלום. להיות עיתונאי. זו נראתה לי עבודה "מגניבה" כזו. להסתובב עם מיקרופון או מכשיר הקלטה, לראיין אנשים חשובים, לבקר במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות המכריעות, לכסות אירועים דרמטיים ועוד. אחרי הצבא החלטתי ללמוד תקשורת כדי להגשים את החלום. נרשמתי ללימודים, סיימתי, ומיד לאחר מכן התחלתי לחפש עבודה בתחום. כאשר קיבלתי את המשרה הראשונה שלי, באחד המקומונים בארץ, הייתי מאושר ומלא מוטיבציה להוכיח את עצמי.
בשנת 2005 עברתי להתגורר בפולין מסיבות אישיות. מאחר ושמי כבר היה מוכר ב"ברנז'ה" התקשורתית, קיבלתי הצעות לשמש ככתב חדשות חוץ באירופה עבור כמה כלי תקשורת בארץ ובעולם. הבולט והמרכזי שבהם היה "מעריב", על גלגוליו השונים.
אהבתי מאוד את העבודה שלי. ראיתי בה כלי לשינוי העולם, להפיכתו לטוב יותר. עבודה שהיא לא רק לדווח על חדשות, אלא הזדמנות אמיתית לבצע שינוי, להשפיע. במובן מסוים – מאבק של "כוחות האור" ב"כוחות האופל". אבל במהלך הזמן הבנתי שזו בסך הכל הצגה. שכל מה שחשוב הוא רק להשיג אחוזי צפייה גבוהים או למכור עיתונים (ועוד יותר – למכור פרסומות...). העובדות? האמת? לא מעניינות אף אחד.
כך, לאורך שנות עבודתי נתקלתי בעוד ועוד מקרים שבהם עורכי כלי התקשורת ביקשו ממני לעוות מעט את העובדות כדי להפוך את הסיפור לאטרקטיבי יותר. רבים מהם גם לא הסתירו את דעותיהם הפוליטיות או האישיות כאשר הגישו לנו רשימת כתבות נדרשת מדי יום
ההיתקלות הראשונה שלי עם דרישה לבצע מניפולציה על הקוראים היתה בשנת 2010. מטוסו של נשיא פולין דאז, לך קצ'ינסקי, התרסק בסמולנסק שברוסיה. דקות לאחר הידיעה הראשונית על ההתרסקות קיבלתי הודעה מאחד העורכים בכלי התקשורת שאיתם עבדתי: "ניסן, כתוב כתבה גדולה על הנושא, ותרמוז שמדובר בהתנקשות מכוונת של הנשיא פוטין".
ניסיתי להסביר לאותו עורך כי אנחנו רק דקות אחרי האירוע, שאין עדיין שום הוכחה שמדובר בהתנקשות, אבל למה לתת לעובדות לבלבל מישהו? "כתוב כך, זה יותר מעניין ועסיסי" היתה התשובה. בלית ברירה, ומתוך רצון לשמור על מקום עבודתי, נאלצתי לרמוז בכתבה כי ייתכן ומדובר בהתנקשות מכוונת – למרות שידעתי כי אין הוכחות לכך (אגב, עד היום לא ידועה סיבת ההתרסקות האמיתית).
כך, לאורך שנות עבודתי נתקלתי בעוד ועוד מקרים שבהם עורכי כלי התקשורת ביקשו ממני לעוות מעט את העובדות כדי להפוך את הסיפור לאטרקטיבי יותר. רבים מהם גם לא הסתירו את דעותיהם הפוליטיות או האישיות כאשר הגישו לנו רשימת כתבות נדרשת מדי יום.
בשנת 2013 פירסמתי יחד עם עיתונאי פולני בשם ווייצ'ך סורמץ' במהדורה הפולנית של מגזין "פורבס" כתבה ארוכה בשם "קדיש על מיליוני דולרים". הכתבה חשפה כיצד ראשי הקהילה היהודית דאז והיום מחסלים במו ידיהם את המורשת וההיסטוריה היהודית של פולין בכך שהם מוכרים בתי-כנסת, בתי-קברות יהודיים, מקוואות ועוד. הכתבה זכתה בפרס "כתבת התחקיר הטובה בפולין בשנת 2013" ועשתה רעש אדיר בכלי התקשורת בפולין. הפכנו למרואיינים פופולריים. בעקבות הכתבה קיבלתי הצעות ללמד בחוג ללימודי תקשורת באוניברסיטאות בפולין. הייתי מאושר. יותר מאשר עבודה, ראיתי בכך שליחות אמיתית.
שער גיליון "פורבס" פולין מספטמבר 2013 בו פורסם התחקיר על הקהילה היהודית ורכוש קורבנות השואה
עמדתי מול כיתות של 30–40 תלמידים, הרציתי להם בהתלהבות על עבודת העיתונאי, על קדושת האמינות והיושרה, על היכולת לבצע שינוי ולהפוך את העולם לטוב יותר באמצעות העבודה כעיתונאי. אבל אז, כשהגעתי הביתה מדי ערב, חשבתי לעצמי: "את מי אני בעצם משקר?". הרגשתי שאני מרמה את התלמידים שישבו מולי והקשיבו בשקיקה לכל מלה שיוצאת מפי.
כי מה שחשוב היום זה לא להיות עיתונאי טוב, כזה ששומר על האמת ומדווח רק על העובדות. אתה עיתונאי חרוץ, אמיתי, ישר, חוקר, סקרן, מוודא את העובדות לפני הפרסום? לא מעניין, ומקומך לא איתנו. בעולם התקשורת הנוכחי צריכים את מי שנראה טוב או שיש לו "קשרים". אלו שתי הדרישות המרכזיות, וכמובן, אם תוכל להביע את דעתך הפוליטית בדיווחים (בתנאי שהם תואמים את דעת העורך) – מדובר ביתרון גדול.
שנים ארוכות הבלגתי. הפרנסה, הצורך להתקיים בכבוד, גרמו לי לעצום עין ולבלוע רוק פעמים רבות. האירוע שהיה הקש ששבר את גב הגמל, שגרם לי להבין כי איני יכול להיות יותר חלק מתעשיית השקרים והמניפולציות, התרחש רק לפני כמה ימים.
לכבוד פתיחת שנת הלימודים האקדמית בכל העולם הצעתי לאחד העיתונים הגדולים בישראל כתבה על מגמת לימודי יהדות שנפתחה בשנים האחרונות באוניברסיטאות בפולין והפכה לפופולרית במיוחד. למרות שכתבתי בעבר על הנושא לאחד מאתרי האינטרנט הגדולים בארץ, חשבתי כי קוראי אותו עיתון יתעניינו גם הם בסיפור.
לשמחתי, קיבלתי תשובה מהעורך כי הוא ישמח לקבל כתבה גדולה בנושא. ביצעתי תחקיר, ערכתי ראיונות, השגתי תמונות יפות, עבדתי כמה שבועות על הכתבה, פירטתי מהן הסיבות שבגינן נפתחו מגמות לימודי יהדות באוניברסיטאות בפולין – צעירים קתולים שגדלו בערים בעלות היסטוריה יהודית, שורשים יהודיים, בנות או בני זוג יהודיים וכו' – והייתי גאה בתוצרת הסופית. העברתי את הכתבה לאותו עורך.
הייתי צריך לציין כי הפולנים חשים רגשות אשמה על השואה, ולכן החליטו לפתוח מגמת לימודי יהדות. אמת? ממש לא. עסיסי יותר? כמובן. באותו רגע הבנתי שאם אלו הדרישות, וכך עובדים הדברים, מקומי לא בעולם התקשורת יותר
התשובה שקיבלתי הותירה אותי המום. "מהכתבה שלך אי-אפשר להבין כי היתה שואה בפולין. חסר לנו הקישור לרגשות האשמה של הפולנים, שגרמו להם לפתוח את מגמות לימוד היהדות באוניברסיטאות". נותרתי עם פה פעור.
הסברתי לאותו עורך כי "ראשית, אני בטוח שאנשים בישראל שמעו על השואה גם ללא הכתבה שלי. מלבד זאת, אין שום קשר בין 'רגשות אשמה' של הפולנים בקשר לשואה לבין פתיחת מגמת הלימודים. ראשי האוניברסיטאות בפולין לא החליטו לפתוח מגמת לימודי יהדות כי הם חשים אשמים באופן אישי בשואה...". אלא שההסברים לא ממש הועילו. הייתי צריך לציין כי הפולנים חשים רגשות אשמה על השואה, ולכן החליטו לפתוח מגמת לימודי יהדות. אמת? ממש לא. עסיסי יותר? כמובן.
באותו רגע הבנתי שאם אלו הדרישות, וכך עובדים הדברים, מקומי לא בעולם התקשורת יותר. איני מוכן להיות שותף לתעשיית המניפולציות, השקרים, להבעת הדעות הפוליטיות במסווה של דיווחים אמינים, לעיוות העובדות ועוד.
אני מאמין בכל לבי שאני עיתונאי טוב, מוכשר ואמין. גם לא הייתי בעברי דוגמן או השתתפתי ב"אח הגדול". וזו, לצערי, גם בדיוק הסיבה שכיום אין דרישה לעיתונאים כמוני בתקשורת הישראלית.
אולי הפסדתי את מקום העבודה והפרנסה שלי. אבל השבתי לעצמי את הכבוד.