מה אמורים לעשות עם החדשות

"החדשות הן הדוגמה לכוח הפיתוי של הטלוויזיה. אני נאבק בעצמי כדי לא לצפות בחדשות. זה ממש חסר ערך בעיני. קודם כל, אני לא מרגיש צורך לדעת מהר ומיד כל מה שקורה בעולם. יש דברים שאני רוצה לדעת, ועל הרוב אני יכול לוותר בקלות", אומר פרופ' אסא כשר לקראת סיום ראיון שערכה עמו נעמה לנסקי, שמתפרסם במוסף "שישבת" של "ישראל היום".

"הנושאים הם תמיד רצח ועוד רצח, ניסיון לרצח, תאונת דרכים, אסון טבע. כרוניקה של הקשיים סביבנו", ממשיך כשר, "אני האחרון שיש לו מלה רעה להגיד לאנשים המסכנים שסובלים. לבי יוצא אל הקורבנות. אבל למה אני צריך לקבל את הקטלוג היומי והמפורט של האירועים האלה? מה אני אמור לעשות עם זה? המשטרה צריכה לדעת עליהם, מערכת החינוך צריכה לקחת אותם בחשבון. מה לי יש לעשות איתם?".

לקראת סיום ראיון שערך יהודה נוריאל עם אודי סגל, שמתפרסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", מזכיר המראיין כי המרואיין מקיים הרצאה תחת הכותרת "החדשות הטובות שלא תשמע בטלוויזיה", או כפי שהיא מוגדרת בעמוד הפרסום שלה: "הרצאה שמשאירה את כולם עם חיוך על הפנים ותקווה על דור ההמשך ועל מה באמת קורה בישראל".

כשסגל, שפורש בימים אלה מתפקיד הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2 לטובת הנחיית תוכנית אקטואליה בחברת הטלוויזיה רשת לצד לוסי אהריש, נשאל על-ידי נוריאל למה כוונתו ב"חדשות טובות" – הוא משיב בקריאה כללית לצפייה בחדשות: "אני אומר, יש לנו זכות להיות עיתונאים במדינה מרתקת, שעשתה דברים מאוד ייחודיים, והתפקיד שלנו להיות מעורבים בה. ואומר לאנשים, תצפו בחדשות, אל תתנתקו, לא רק נטפליקס, וחלק מהמהפכות זה לא תקשורת ופוליטיקאים, זה דפני ליף, וארבע אמהות, והתנועה אחרי מלחמת יום כיפור. לאנשים כאן יש say! זו הדמוקרטיה. ואני ישראלי, שרוצה שהמדינה תהיה טובה יותר. כי כמו השיר של חוה אלברשטיין, כולנו רקמה אנושית. וכל פעם שאני שומע אותו, אני דומע".

כפי שניתן להסיק מהתשובה שלעיל, למרות מאמציו של נוריאל, והעורכים המיומנים ב"7 לילות", הראיון עם סגל הוא מוצר סביר בלבד וחסר כל ייחוד, כמו דבר הפרשנות הממוצע של סגל בחדשות ערוץ 2.

מכל מקום, מבט על עמודי החדשות בעיתוני הבוקר מעלה כי אחד הדיווחים המרכזיים נוגע לתקרית אלימה שאירעה בבית-חולים. תיבה המוקדשת לאירוע מודפסת בשערים של "ישראל היום" ו"מעריב". ידיעה עליו מתפרסמת בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". ונשאלת השאלה: מה פרופ' אסא כשר, אודי סגל, או כל אחד מאיתנו, אמור לעשות עם המידע על כך שהתקרית האלימה בבית-החולים אירעה באיכילוב שבתל-אביב? החלה מוויכוח עם מטופלת תושבת יפו? נמשכה כשחמישה מקרובי משפחתה הגיעו למקום וביקשו לכלות זעמם בצוות הרפואי? הסתיימה בשלושה מאבטחים מוכים, צוות רפואי המום ומפוחד, הפגנה נגד אלימות וגינוי משר הבריאות?

לכאורה, באמת אין הרבה תועלת בקריאת המידע על כך ובהצצה לתיעוד הוויזואלי של האירוע שנקלט במצלמות האבטחה. אולם קריאה ביקורתית בדיווחים על האירוע מאפשרת בכל זאת לחלץ מהם איזשהו טעם. כך, למשל, אפשר לתהות מדוע תקרית שולית שכזו זוכה לבולטות, בעוד תקרית חמורה בהרבה, שבה כוחות מג"ב ומשטרה נכנסו לבית-החולים אלמקאסד במזרח ירושלים בחיפוש אחר פלסטיני שנפצע אנושות במהומות שפרצו בעיר, איתרו את המיטה שבה גסס בעת שהובל לחדר הניתוחים, מנעו ממנה להמשיך בדרכה ואילצו את חבריו להבריח את הגוסס, שבינתיים מת, אל מעבר לחומה העוטפת את האזור ואל קבורה חפוזה בבית-הקברות, לא זכתה כמעט לסיקור בעיתונות הישראלית.

במקרה שאירע במזרח ירושלים לא מדובר בכמה אזרחים (תושבי יפו) חמומי מוח שבאו לנקום את השפלת קרובת משפחתם. אלה היו "כוחותינו" שפלשו לבית-החולים, התערבו בעבודת הצוות הרפואי ובפועל מנעו טיפול מהגוסס המבוקש ומאחרים ששהו שם באותה עת. מהבחינה הזו, התקרית במזרח ירושלים ראויה בהרבה לדיווח נרחב מזו שאירעה בתל-אביב. חשוב שכל אדם יידע מה ממשלתו וזרועות הביטחון שלה עושות בשמו. זאת, כמובן, רק אם יש עניין בפיתוח מודעות של הציבור הרחב למקום שבו הוא חי ולאחראים על מצבו.

הכותרות הראשיות

בלעדי. "המטרה: הסכם עם הנכים עוד לפני כניסת החג", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". הדיווח, מאת כתב הרווחה של העיתון תלם יהב, הפך בינתיים למציאות, והבוקר נודע כי הצדדים הגיעו להסכם שלפיו הקצבאות יעלו לכ-4,000 שקל. "ידיעות אחרונות" הוא היחיד שמדווח לקוראיו על ההסכם המסתמן, ובכל זאת לכותרת הזו לא נלווית סטמפה "בלעדי", כמו זו שמופיעה בשער "ישראל היום", בצמוד לדיווח מאת עדי חשמונאי על "חרפת האקליפטוס": הצלתה ברגע האחרון של חורשת האקליפטוס ליד קיבוץ כנרת, שעליה כתבה נעמי שמר ז"ל.

אינדוקטרינציה. "עם הצל"ש של סבא; הנכדים של חורף 73'", היא הכותרת הראשית של "ישראל היום" לבוקר זה, ערב יום כיפור. במרכז השער תצלום (יוסי זליגר) שבו נראים שלושה חיילים צעירים, כשגבם למצלמה וכל אחד מהם מניח את ידו על כתף סבו. "הם גדלו על הסיפורים של סביהם, שלחמו במלחמת יום הכיפורים וזכו לכבוד השמור לגיבורים", נכתב בכותרת המשנה לראשית. "כעת הם ממשיכים את דרכם כלוחמים בצה"ל. 'ישראל היום' הפגיש בין שני דורות חדורי אהבת המולדת. אורי (76), סבו של ש' המשרת בשלדג: 'עם חיילים טובים כאלה, ננצח'".

אם לכרוניקת הקשיים שממלאת את החדשות עוד ניתן למצוא צידוק, לידיעה כמו זו שמספק דן לביא על הנכדים וסביהם אין כל מקום בכלי תקשורת מקצועי. זו ידיעה שראויה להתפרסם בעלון צבאי, או עלון תעמולה. עניינה אינו העברת מידע אלא ניפוח החזה, נטיעת התקווה והגברת החוסן הלאומי. כל אלה אינן תפקידיה של תקשורת חופשית במשטר דמוקרטי. כשידיעה כזו לא רק מופיעה בעיתון אלא הופכת לכותרתו הראשית, זו עדות טובה לכך שלא מדובר בעיתון של ממש אלא בעיתון מדומה, עלון תעמולה פוליטית שמתחזה לעיתון.

הדתה. "גוף דתי ידריך חילונים כיצד 'לחולל שינוי התנהגותי אצל ילדים'" היא הכותרת הראשית של "הארץ". אור קשתי מדווח כי משרד החינוך צפוי להשקיע כחצי מיליון שקלים בתוכנית הדרכות להורים ומורים בחינוך החילוני, וסכום זהה יסופק על-ידי מעבירי ההדרכות, אנשי מכון "בניין שלם", שלפי קשתי אינו אלא "עמותה דתית, המזוהה עם הזרם החרדי-לאומי". "חלקו של משרד החינוך בסכום", מציין קשתי, "בא מתקציב השירות הפסיכולוגי-ייעוצי, המעניק שירותים פסיכולוגיים וייעוץ חינוכי לעובדי הוראה, תלמידים והורים".

קח כותרת. "כחלון: 'אתמוך בהגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות'" היא הכותרת הראשית של "מעריב". הציטוט של שר האוצר שאוב מ"ראיון מיוחד ליום הכיפורים" שהעניק ליהודה שרוני. בראיון עצמו שואל שרוני את כחלון על מערכת היחסים שלו עם נתניהו ועל העובדה שראש הממשלה נמצא בתפקידו שנים ארוכות. כחלון פותח את התשובה במלים "אתן לך כותרת לעיתון: אני תומך בכל יוזמת חקיקה שתגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות". כחלון נתן, "מעריב" לקח.

הראיון המיוחד עם שר האוצר כולל שאלות על מחירי הדיור, שער הדולר, תקציב הביטחון, קצבאות הנכים, בית-המשפט העליון, יחסי חוץ, מינויים אישיים והתקשורת ("אני מופתע כשבתקשורת מדייקים במספרים ובעובדות"). כחלון לא נשאל על שני נושאים שעומדים השבוע במרכז טורו של שי ניב ב"גלובס": דחיית סימון המוצרים המזיקים לבריאות והימנעות מקידום רגולציה והטלת מסים על מוצר העישון החדש של פיליפ-מוריס, "אייקוס". בשני הנושאים הללו, כותב ניב, מעורבת ענקית הלובינג פוליסי של בוריס קרסני, "שהביאה את תפירת האינטרסים בין ההון לשלטון לכדי אמנות של ממש". בשני הנושאים הללו חצי הביקורת מופנים בדרך כלל לשר הבריאות יעקב ליצמן, אבל מי שאחראי למחדל לא פחות ממנו, טוען ניב, הוא שר האוצר כחלון.

חילוקי דעותינו

הפרק הרביעי בסדרת המאמרים המרתקים של עדי ערמון על השנים המעצבות של בן-ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, רואה אור הבוקר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". הפעם מוקדשת הרשימה להיסטוריון יוסף קלוזנר, שמתואר כאביו הרוחני של בן-ציון נתניהו.

בין היתר מצטט ערמון ממאמר שפרסם קלוזנר תחת הכותרת "חילוקי דעותינו" במאי 1933. "הערביים", כתב קלוזנר, "יבואו עמנו לידי הסכם כשנהא חזקים, לא כשנראה את עצמנו לפניהם חלשים ונכנעים... אפשר, מאוד, שיבוא יום ונקודת הכובד של היהדות שוב תעבור ממערב למזרח ומאירופה ואמריקה לקדמת אסיה. אבל היום ההוא יבוא רק כשנהא תקיפים ברעיוננו הגדול ולא כשנוותר על עיקריו לשם פשרות ונגלה את חולשתנו לעיני העם הערבי, שככל עם פרימיטיבי עדיין אינו כורע ברך אלא לפני החזק והשלם".

84 שנים חלפו מאז פרסום המאמר של קלוזנר, ובגליון "בשבע" פותח העורך עמנואל שילה בהבעת תסכול לנוכח מותם של שלושה ישראלים השבוע מידי "הרצחנות הערבית". בכל זאת, לשילה יש לא רק תלונות אלא גם עצות. לדבריו, ראוי "לרסן את היכולת ואת המוטיבציה שלהם לבצע עוד מעשי רצח". שילה מוסיף כי "הם נלחמים בנו כי הם מקווים שיצליחו להעיף אותנו מכאן, ואנו בסכלותנו מחזקים את תקוותם זו, במקום לדכא אותה סופית".

כיצד מדכאים דיכוי סופי את תקוותו של עם, רצחני ככל שיהיה, לעצמאות? גם לזאת יש לשילה תשובה: "הפתרון השורשי הוא לפרק את הרשות הפלשתינית, להחיל את ריבונותנו על ההתיישבות ביו"ש ולהודיע שמדינה פלשתינית לא תהיה. לבטל את הסכמי אוסלו, לפזר את הצבא הפלשתיני, להחרים את הנשק ולחזור לשליטה בטחונית ישראלית מלאה בשטח". בינתיים, עד שהחזון הזה יתממש, שילה מציע לבטל תמריצים חיוביים שמקבלות משפחות המחבלים, לבצע "הרחקה של בני משפחות המחבלים הרוצחים" ולהגיב לכל פיגוע רצחני בתוספת של מאות ואלפי יחידות דיור מעבר לקו הירוק.

לתת ערך ללקוח

השבוע התברר כי בין השנים 2002–2013 העביר אליעזר פישמן 1.6 מיליארד שקל לחברה הולנדית בשליטתו, כך לפחות טוען עו"ד יוסי בנקל, המנהל המיוחד לנכסי פישמן.

בעבר הלא רחוק, בתקופה שבה עיתון "גלובס" כבר יצא בפועל מידיו של פישמן אבל טרם נרכש על-ידי אלונה בר-און ושותפיה, אפשר היה לצפות למצוא בגיליון סוף השבוע של היומון הכלכלי מאמר בכפולה הפותחת שבו סגן העורך אלי ציפורי קורע לגזרים את בעל הבית לשעבר על הברחת ההון לחו"ל, ואת הבנקים בישראל על שאיפשרו לו לעשות זאת. הבוקר מאמר כזה לא מתפרסם.

בשער "גלובס" מתפרסם הציטוט הבא: "הפופוליזם נגד הבנקים איבד שליטה. מחיר הבנקאות בארץ הוא מתחת לממוצע במדינות מפותחות". הציטוט מוביל את הקורא לכפולה השלישית של העיתון, שם מתפרסם ראיון שערכה עירית אבישר עם תמר יסעור, ראש החטיבה הדיגיטלית בלאומי. לפני שמונתה לתפקיד זה על-ידי מקורבתה המנכ"לית רקפת רוסק-עמינח היתה יסעור ראש חטיבת הבנקאות ומנכ"לית חברת כרטיסי האשראי של לאומי. את דרכה בלאומי החלה לפני כעשור בראש מערך השיווק.

לו היתה היום ראש מערך השיווק בוודאי היתה יסעור מרוצה מהראיון ב"גלובס". השאלות הביקורתיות שמופנות כלפיה נוגעות ליכולות הצנועות של "פפר", מיזם הדגל שהיא מובילה בשנים האחרונות, ולא, למשל, על עמדתה, כבכירה בלאומי וחברת הנהלת הבנק, לגבי ההלוואות העצומות שניתנו לפישמן לאורך שנים, גם בתקופות שבהן צריך היה להיות עיוור כדי לחשוב שיוכל להחזיר את החוב.

"זה לא שהבנקים מושלמים, זה לא שאין מה לשפר. עשו טעויות ויעשו גם בעתיד טעויות", אומרת יסעור. "עם זאת, אני חושבת שהפופוליזם שיש נגד הבנקים איבד כיוון ושליטה. המרחק מהמציאות גדול מאוד. אני אומרת את זה כחברת הנהלה בלאומי, ואני גאה בתפקיד הזה. ההתנהלות של הבנק מאוד רחוקה מהתפיסה בציבור. אני גאה להיות חלק ממערכת שעובדת מדי יום להוביל את הבנקאות למקומות שנותנים ערך ללקוח".

עמדה שונה בתכלית אפשר למצוא, באופן נדיר ויוצא דופן, במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", שם מתפרסם ראיון שהעניקה עו"ד סיגל יעקבי, כונסת הנכסים הרשמית, לעיתונאית ליטל דוברוביצקי. יעקבי מספרת כי בשנים האחרונות השתנה הפרופיל של פושט הרגל הישראלי. מאדם בעל חובות עסקיים, כלומר מי שניהל עסק וכשל, עבר הדגש ל"פשיטות רגל צרכניות", אנשים פרטיים שנטלו אשראי לצורך רכישות יומיומית ומתוך כוונה להחזירו, אך לא עמדו בהתחייבות.

דוברוביצקי שואלת את יעקבי "האם יהיה נכון לומר שגם הבנקים, חברות כרטיסי האשראי וגורמים נוספים שמספקים אשראי קל צריכים לעשות חשבון נפש?", והכנ"רית משיבה: "התשובה היא חד-משמעית כן. אין ספק שגם על הבנקים לעשות חשבון נפש במתן אשראי לחייבים. יכול להיות שצריך לבחון גם מבחינה משפטית מה המשמעות של זה שהנושים המרכזיים במשק נותנים אשראי שהוא ללא בטחונות, שהוא מעבר ליכולת של אנשים להחזיר, שהוא אפילו לא לצורך אמיתי, הוא לא לצורך ייצור הכנסה אחרת, אלא הוא כולו לשם צריכה. אני חושבת שזה בעייתי.

"[...] אני לא בן אדם פופוליסטי ולא מפזרת סיסמאות, אבל צריך לבחון אשראי שניתן על-ידי הבנקים כשהחייב כבר במצב שיכולת ההחזר שלו מוטלת בספק, והאשראי הנוסף בעצם העמיק את הבור וחיסל כל סיכוי שלו לצאת מהחובות. יכול להיות שצריך לבחון האם יש לבנקים במצבים כאלו אחריות לקריסה, למרות שהם, כביכול, בסך הכל נושה שנתן אשראי".

מיד בהמשך שואלת דוברוביצקי את יעקבי על החייב הגדול ביותר בתולדות המדינה, פושט הרגל אליעזר פישמן, בעל המניות (הפאסיבי) הגדול ביותר של "ידיעות אחרונות". "קריסה כלכלית של אדם יחיד בהיקפי חוב כאלה היא לא מפתיעה, אבל היא בהחלט מטרידה", אומרת יעקבי. "היא תוצר לוואי ישיר של הריכוזיות במשק ושל שיטת המינוף, שמאפשרת שליטה בכספי ציבור בהיקפים גדולים באמצעות הון עצמי קטן בהרבה. השיטה הזו מעודדת נטילת סיכונים מופרזים על-ידי מי ששולט בחברה, מפני שלא הוא נושא בעיקר הסיכון אלא ציבור הנושים".

דומה כי זו הנקודה להזכיר ש"ידיעות אחרונות" מוביל, באמצעות העיתונאי הכלכלי הבכיר ביותר שלו, סבר פלוצקר, והמוסף הכלכלי "ממון", קו שאינו מכיר כלל בבעיית "ריכוזיות" במשק הישראלי. יפה שהעיתון והמוסף נותנים ביטוי הולם לפקידה בכירה המביעה עמדה הפוכה.

בהמשך תשובתה לגבי המקרה של פישמן מוסיפה יעקבי: "אין לי ספק שבמוקדם או במאוחר יתעורר הצורך לבחון את מדיניות העמדת האשראי על-ידי הבנקים ותרומתה לקריסה. הבנקים הם לא נושה רגיל, יש להם שליטה כמעט מלאה על היקף החוב שאדם או חברה יכולים לצבור בטרם יינקטו נגדם צעדים לגביית החוב. יכולה להיות לכך השפעה דרמטית על יתר הנושים, וצריך יהיה לבחון את משמעות הדברים".

אגב

"הלקח שאני נושא עימי מהמלחמה הוא שאסור להזניח אפילו לרגע את הדאגה לבטחון המדינה", כותב חיים שיין בטור המתפרסם בעמודי החדשות של "ישראל היום". "אין לנו עדיין את המותרות לנוח תחת הגפן והתאנה. גם כשיתקיים הפסוק 'וגר זאב עם כבש', לנו היהודים עדיף להיות הזאב. לחזק את המוטיבציה לשירות הקרבי בצבא, להיות ערוכים תמיד מול כל צר ואויב ולהעריך את זכותנו לחיות במולדת החופשית. יהודי העולם, ביום כיפורים זה חייבים לשים לב לכך שהאנטישמיות לא פסה מהעולם. שנאת העולם לעם עולם חיה, בועטת ומתחזקת. רק שהפעם, לראשונה בהיסטוריה, יש ליהודים לאן ללכת, ועדיף שיממשו אפשרות זו בהקדם".

אגב, בעמוד 20 של "הארץ" מתפרסמת מודעה מטעם משרד החינוך שלפיה השנה יוענק בין היתר במוצאי יום העצמאות ה-70 פרס ישראל על הישגים למופת ומצוינות בתחום התקשורת.

שאיפות פוליטיות

"את רואה עצמך מועמדת לראשות הממשלה בעתיד?", שואלים יאיר אלטמן וגדעון אלון את שרת המשפטים איילת שקד בסיום ראיון המתפרסם במוסף "ישראל השבוע". "בעתיד הרחוק – יכול להיות", משיבה שקד. "זה לא משהו שאני פוסלת על הסף. אחרי עידן נתניהו, אני חושבת שנפתלי בנט הוא האדם המתאים להיות ראש ממשלה, אבל בעתיד הרחוק אני בהחלט לא שוללת זאת. אני חושבת שלנשים בפוליטיקה יש יתרון".

במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערכה גבי בר-חיים עם ניקול ראידמן. עיקר תשומת הלב תופנה בוודאי לציטוטים של ראידמן המתייחסים לרעיית ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו, אבל בעומק הראיון מדברת ראידמן על שאיפתה להתמודד בבחירות הקרובות לעיריית תל-אביב ברשימה עצמאית שהיא מקימה. "לא ראש העיר תל-אביב, סגן ראש העיר גם מספיק לי להתחלה", היא אומרת. היא רוצה לטפל בזכויות הפרט, הפרדת דת ממדינה וסילוק מבקשי מקלט מדרום תל-אביב ("שיעשו להם במדבר מושב סודן ויעברו לשם").

דרי רחוב

במוסף "כלכליסט" שראה אור אתמול נכללה כתבה מאת קרן-אור גרינברג על קווין אדלר, אמריקאי תושב סן-פרנסיסקו שהקים ארגון המצלם הומלסים ומפיץ את הסרטים ברשתות חברתיות בניסיון למצוא את קרובי משפחתם ולסייע להם. "המשימה היא לאחד מיליון הומלסים עד 2021, והיא משותפת לכולנו. כולנו יכולים לשאול הומלסים מה שלומם, או אם המשפחה שלהם באזור", אומר אדלר.

במוסף "הארץ" משוחח רועי צ'יקי ארד עם הבמאי אמיר פלדי פלדמן על "שקוף מט", מיזם צילומי דרי רחוב שהוא מנהל בשנה האחרונה בחשבון האינסטגרם הפרטי שלו. פלדמן פונה לדרי רחוב שבהם הוא נתקל, אבל לא שואל אותם אם המשפחה שלהם באזור. תחת זאת הוא מתעניין במקור הבגדים שהם לובשים ותוהה על העדפותיהם ושנאותיהם.

"השאיפה שלך היא לעזור להומלסים להתקבל לחברה, או לבקר את תרבות הסלפי?", שואל ארד. "אני לא בא מתוך רצון לעזור", מבהיר פלדמן. "בעקבות הפרויקט התקשרו וביקשו שאעזור לארגן ערב התרמה לטורניר כדורגל להומלסים. אבל זו לא המטרה שלי. אני רוצה להראות אותם כמו שהם. אני מסתכל איתם ועליהם כבני אדם".

מי אמר על מי ובאיזה הקשר

"העיתון המדומה הזה [...] עלון התעמולה הפוליטית שמתחזה לעיתון"

א. עו"ד שחר בן-מאיר על "ישראל היום", בראיון ל"הארץ" על עתירתו לוועדת הבחירות המרכזית.

ב. ח"כ יולי אדלשטיין על "פרבדה", במהלך שהותו בגולאג הרוסי.

ג. פרופ' אסא כשר על "הארץ", בראיון המתפרסם הבוקר ב"ישראל היום".

עושים לביתם

גם השבוע מתפרסמים עמודים של פרסום סמוי במוסף "מרקרוויק" של "דה-מרקר". הפרסום הסמוי מסומן ככזה באמצעות מסגרת, גופן שונה וכותרת הגג "תוכן שיווקי".

בפתח מוסף "אתנחתא" של "בשבע" מופיע עמוד של פרסום סמוי בלא כל גילוי, נאות או אחר.

במוסף "מעריב" מתפרסם, כרגיל, מדור הפרסום הסמוי של מפעל הפיס מאת יהונתן פורת ("הפרויקט בשיתוף 'מעריב' ומפעל הפיס").

ענייני תקשורת

ב"גלובס" מדווחים מלכה רדוזקוביץ ושי ניב כי הותר לפרסום שגם סמנכ"לית הרגולציה בחברת בזק, שרון פליישר בן-יהודה, נחקרה בחשד לביצוע עבירות לפי חוק ניירות ערך.

ב"בשבע" קורא שלמה פיוטרקובסקי לכלי התקשורת לאמץ "קוד התיישנות" על עבירות של ידוענים. "יש היגיון רב בציפייה שהתקשורת תאמץ לעצמה קוד התיישנות", הוא כותב. "זה נכון במקרה כמו זה שעלה השבוע לכותרות בעניינו של הזמר שלמה גרוניך, שהואשם בהטרדה ומעשים מגונים לפני יותר משני עשורים. זה נכון עוד יותר בנוגע לכתבה שפורסמה על רחבעם זאבי (גנדי) ויחסיו עם נשים בעבר. במקרה של גרוניך יכולתו להתגונן מפני הטענות בחלוף שנים רבות כל-כך היא אפסית. גנדי, מתוך קברו, בוודאי שלא יכול היה אפילו להשיב לטענות".

עוד ב"בשבע", ראיון נרחב שערכה עפרה לקס עם אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הישראלי. קובלנץ אומר כי היה לו ברור תמיד שהתאגיד קום יקום, והוא פעל לצורך זה בין היתר בציר "אמוני לחלוטין". לדבריו, "כולם אמרו שזה לא יקרה, אני הייתי חדור אמונה מוחלטת שזה יקרה". עוד פנינים מהראיון: "אני משוכנע שערוץ 20 לא ייסגר ויימצא הפתרון הרגולטורי להותיר אותו. הערוץ הוא נדבך חשוב וראוי ביקום השיח הישראלי"; "הכפלנו את הצפייה בערוץ הראשון בקרב דתיים לאומיים, זה דבר משמעותי"; ו"אני כן מאמין בעבודה מאורגנת".