הצצה מעמיקה, לא שטחית כלל, בספרות מקצועית הנוגעת לחדשות מגלה שהגדרת "חדשות", או כפי שזה היה במקור "news", התייחסה לאירועים שאירעו זה עתה. כאשר ביקשו היסטוריונים לרענן את תודעת עם ישראל במה שהיה פעם, הם הוציאו לאור בירושלים כתב־עת מופלא ששמו היה "חדשות מן העבר".

חדשות מן העתיד הן המצאה בת זמננו, ישראלית במיוחד. מאמרה מאיר העיניים של נורית קנטי ("העין השביעית", גיליון 68, יוני 2007) מיקד את תשומת לבו של כל המתעניין בתקשורת בזווית זו של הרדיפה אחרי הסקוּפּ. ככלות הכל, לפי תורת הסטטיסטיקה, גם בממצאי הסקרים יש להביא בחשבון אחוז מסוים של טעות. אז מה אם כותרת בעיתון תהיה שגויה? אם ידיעות מלאות "בשר" לא יתגלו בבוא היום כדלות שומן ומרובות רסיסי עצמות? פעם נהגו לומר, שאין זוכרים את הכתוב בעיתון, שכן למחרת הקריאה בו אין הוא משמש עוד אלא לעטוף בו דגים. אין להניח שמנהג עתיק יומין זה עודנו רווח במקומותינו. הבריות אינן שומרות בביתן עיתונים ישנים, רוב צופי הטלוויזיה או מאזיני הרדיו אינם מקליטים את שהם שומעים או רואים, ומכיוון שמדי שעה או מדי יום נמוג השעמום בן הרגע על־ידי חדשות טריות, אין זוכרים בדרך־כלל את השגיאות - מלה מנומסת להמצאות וניחושים - הממלאות את טורי העיתונים.

לא קל לְבַכּות את המצב האומלל הזה. בפועל מאכילים אמצעי התקשורת את צרכניהם בכל־כך הרבה אטריות קרות, כמאמר הפתגם האידישאי הישן, שפשוט חבל על הזמן. די בקריאת מאמרים פובליציסטיים או טורים הומוריסטיים ומעט ביקורת תיאטרון או ספרות. שם יודע הקורא אל נכון שהוא ניזון מדעותיהם של הכותבים.

עיון בעמודי החדשות מוליך למסקנה אחת, באופן חד־משמעי: מאז עברה הנבואה מן העולם, היא חזרה ביתר שאת ובתנופה לאמצעי התקשורת הישראליים. העובדות הממשיות מתמצות באסונות (תאונות, רעשי אדמה, צונאמי) ולפעמים במה שהיה.
חלק הארי של הכותרות בעיתונינו דן בעתיד להיות (או לא להיות), בלוחות זמנים של מפגשים צפויים, בפסקי־דין העתידים להינתן, וכתוכן מאמרה הנ"ל של נורית קנטי, מה יהיו - או לא יהיו - מסקנותיה של ועדת וינוגרד.

אכן, התשובות לטענות הללו קלות מאוד: העולם השתנה, ההשערות הן חלק מחיי היום־יום, ההדלפות הן בימינו אלה כמעט המקור החשוב ביותר לידיעות.

כל זה נכון, אך כלל אינו מניח את הדעת. מכיוון שהדיווח ללא ציון מקורות הוא אכן תופעה שבלעדיה אין תקשורת חופשית, אולי ראוי לקבוע אי־אלה כללים, שהיו נהוגים פעם בעיתונים רציניים: העורכים חייבים להיות נוקשים יותר עם מביאי חדשות העתיד. לפחות להם חייבים הכתבים לדווח מי מקורותיהם, מניין שאוב המידע.
כפי שהדברים נראים היום, ספק אם כך הדבר.

כאשר נחשפו האזנות הסתר של הנשיא ניקסון בפרשת ווטרגייט, בשנת 1973, עלה המוניטין של ה"וושינגטון פוסט" עקב גילוייהם המרשימים של העיתונאים וודוורד וברנסטיין, שידעו לכאורה כל מה שקרה. נזכור נא, שרק לפני שנה הודה מי שהיה אחד ממקורותיהם החשובים, פקיד בכיר באף.בי.איי, ויליאם פֶלְט, בהיותו המודיע האלמוני.

ככל הזכור, זה היה המקרה היחיד שבו סמך העורך הראשי של העיתון בעת ההיא, ביל בראדלי, על מהימנות המקור של הכתבים החרוצים שלו.
היה לי הכבוד להשתתף בישיבת מערכת של העיתון במאי 1973, כשכתב לענייני ביטחון סיפר כי יש לו ידיעה שמצרים מחזקת את ההגנה האנטי־אווירית של לוב בטילים סובייטיים. דעתו של העורך לא נחה בישיבה ההיא עד שהכתב גילה לו מי היו מקורות הידיעה שלו, שלא היה רשאי לצטט.

לוּ לפחות ידע ציבור קוראי העיתונים והתקשורת האלקטרונית בישראל, שהאטריות הקרות שמאכילים אותו בהן מיום ליום, ולעתים משעה לשעה, באות ממקורות אמינים, אולי היה סומך יותר על כך שכשהוא קורא או שומע "מה יהיה", אין הוא ניזון מבדאים ונביאי שקר, אלא ממי שהמידע שבידיהם אכן מהימן וראוי. לו כך היו פני הדברים, פחות עיתונאים היו "אוכלים את כובעיהם" או ממציאים בדותות על בדותות כדי להצדיק את השטויות שפרסמו בזמנם, כפי שהדברים עלו ממאמרה של נורית קנטי.

הכותב הוא שופט בדימוס והיה שנים רבות עיתונאי בתפקידי כתיבה ועריכה

גיליון 69, ספטמבר 2007