שבוע לפני הבחירות האחרונות יצא אוטובוס הבחירות של "ערב חדש" לסייר בריכוזים החרדיים בירושלים ובבני-ברק. זה קרה במסגרת פרויקט בחירות שהגתה מערכת התוכנית, ובמסגרתו ביצע האוטובוס גיחה יומית בכל יום ליישוב אחר, במטרה להביא קולות מן השטח ולעמוד על הלוך הרוחות לקראת הבחירות.

לעומת קריית-שמונה ואשדוד, רמת אביב ושיכוני זרנוגא, המסע לבני-ברק ומאה שערים לא היה קל לביצוע. הוא לא היה ספונטני כמו המסעות ליעדים אחרים, אלא מתוכנן ומיוגע, וזאת מהסיבה הפשוטה שלגייס חרדי מזדמן, שאיננו חבר-כנסת או מזכיר מועצת חכמים או מינימום עיתונאי בכיר, לראיון סתמי כעובר אורח, קשה בערך כמו לגייס את עמרי פדן להשלים מניין באזכרה של ברוך גולדשטיין. כיוון שכך טרחה ההפקה והכינה, בעזרת כמה ידידים, ביניהם אני, מאגר מרואיינים פוטנציאלי מראש.

מתוך סקרנות ותחושת מעורבות צפיתי במשדר הזה, ולכמה דקות אפילו נהניתי. חבורת החרדים שהצטלמה והתראיינה באוטובוס הבחירות בירושלים ובבני-ברק היתה חביבה ואפילו משעשעת. ברק אינטלקטואלי מדהים לא היה שם וגם לא חזון; הם סתם היו מפוקחים, רהוטים ובעיקר אנושיים. יחסית למשאלי רחוב מזדמנים, היו לי כל הסיבות להרגיש טוב עם תחילתו של הקטע המשודר. בשקט סימנתי וי קטן ליד עוד אמונה נאיבית שלי שהתממשה: כשהם רוצים, הם הגונים ואפילו יותר מכך, השמאלנים מרמת-אביב.

צילום: מיקי קרצמן

ואז זה בא. לגמרי בהפתעה, במהלך רצף תמונות למטרות צבע, מילא לפתע את המסך חרד עבדקן, כולו זקן ענק, כשהאצבע, איך לא, האצבע נטועה עמוק עמוק בתוך הנחיר הימני. כל-כך עמוק שזה היה מביך. והכל בקלוז-אפ.

מישהו בעריכה התלהב מהקטע, חתך אותו ושתל אותו בשלמות פנימה. הכתבה היתה מושלמת גם בלי זה, אבל בכל זאת, אם יש קטע חם כל-כך, למה לא. במחי תמונה אחת הוכיחה מערכת "ערב חדש" שלמרות הרענונים החוזרים ונשנים, ברמת התוכן היא עדיין פועלת על-פי אמונות שכבר מזמן עברו מן העולם. זה לא רק לא פוליטקלי קורקט, זה סתם מרושע.

כשהיינו ילדים, החרדי של הטלוויזיה היה עושה כפרות בערב יום כיפור. תרנגולת לבנת כנף היתה סובבת מבוהלת את ראשו של עבדקן שחור מגבעת והכותרת בישרה על המעבר הקרב מהלנדרובר לאופניים. קצת גדלנו ולחרד המתכפר נולד אח מגעיל. הוא בא בכל ערב פסח, שמן, שעיר ומזיע ותמורת שקל אחד בלבד הוא יגעיל עבורכם כלים כדי להכשירם לפסח, בכיכר השכונתית ועל מסך הטלוויזיה. חרדי של סתיו וחרדי של אביב.

עד לא מזמן היה החרדי של התקשורת, בהנחה שלא מדובר ברביץ ובניזרי, הרב עובדיה ופנחסי, מוטציה של קוני למל בשילוב אלמנטים נבחרים מ"זליג" ועוד קורטוב הכרחי מ"טוביה החולב". התוצאה היתה מושגת באמצעות התמהוני הראשון שנקרה על דרכו של המפיק. הוא היה צריך לענות על הקריטריונים הבאים: זכר, זקן, כיפה. זיבת חוטמו המעוקם פיכתה בחן גם ללא אפקטים בעריכה ונביחות האיוולת שהוא פלט השתלבו יפה בתמונה הכללית והעבירו היטב את המסר.

בכל פעם שהיה נקרא אל הדגל, כשהיה הנושא, הנשוא או המושא, הוא הזדרז להגיע: עילג, נלעג ואידיוט. היינו רואים אותו ומתים מרוב בושה. כך נוצרה מסורת של חוסר אמון בין הקהל החרדי לתקשורת. ברור היה לכולם שמישהו שם ברוממה או בדרך פתח-תקווה, מישהו אכול שנאה יוקדת שמעבירה אותו על דעתו, יושב ודולה בכל פעם מחדש את החרדי הכי מכוער שמסתובב ברחוב. אולי הוא בכלל לא חרדי; אולי הוא סתם שחקן שנשכר לשחק את התפקיד.

מאז ועד היום זרמו כמה גלוני מים במקוואות של בני-ברק. החרדי של הטלוויזיה שינה את תדירות הופעותיו. עכשיו צמח גם חרדי של קיץ – זה שנתפס הולך בצפירה, חרדי של חורף – זה שפורש מהקואליציה, זה שמתארח כדי להגיב בתוכנית של נסים משעל, וזה שהסכים משום מה להופיע בתשדיר של אריאל שרון. הרבה חרדים יש. בטלוויזיה, ברדיו ובעיתון. כמעט ביחס שווה לחלקם באוכלוסייה. גם חזותו של החרדי התקשורתי החלה להשתפץ. הוא התקלח, סידר קצת את הזקן, קנה משקפיים אופנתיים, שיפר קצת את השפה והעיצורים ועבר תהליך האנשה מסוים שאמור היה לצנן קצת את הזעם בצד הנפגע. המרקע, כמו העיתון והרדיו, החל להתהדר בסגל חרדים שאין מה להתבייש בו. פתאום גם ברשת ב' יש מראיין אורח שהוא עיתונאי חרדי ופתאום גם באחרונת תוכניות האירוח לא יועלה נושא חרדי ללא חרדי מעונב שיגיב עליו בשידור חי. לשינוי הזה לא היה אחראי איש, כמו שלמצב שקדם לו לא היו בעצם אחראים ישירים. תהליך ממושך שעברה החברה החרדית הוציא אותה אל אור הזרקורים וגרם לה לבצע אי-אלו צעדי קרבה המבשרים, אולי, על מגמת התערות מסוימת. זאת לצד יתר הסתגרות, בפרדוקס האופייני למיעוטים אידיאולוגיים.

השינויים בהתייחסות התקשורת לציבור החרדי ולנושאים החרדיים לא באו מן התקשורת. הם באו בעיקר מצדם של כוחות שטח בתוך הציבור החרדי, שגילו לפתע את האמת במערומיה. והאמת היא, כי אין שום מגמה או שיטה או יד מכוונת מאחורי הבאג המקצועי הזה של התקשורת, שגרם לה לסקר במשך שנות דור 15% מאוכלוסיית המדינה היהודית באופן אנתרופולוגי ומנוכר, כאילו מדובר בכת מיסטית השוכנת במדבר. שום קשר מרושע לא נרקם בשום מערכת ובשום מרתף תל-אביבי. מה שיצר את המצב הבלתי נסבל הזה הוא חוסר האמביציה של החרדים עצמם, חוסר האמונה שלהם ביכולת לבצע שינוי כלשהו והתבוססותם בביצת המרירות השבטית שהלכה והעמיקה מיום ליום.

ההתעשתות, שהביאה כאמור לשינוי מסוים היא עדיין תופעת שוליים בחברה החרדית, אולם ברור כי היא עתידה להתרחב ולהביא לשינוי ממשי.
הניתוח החביב והמדויק הזה אהוב עלי במיוחד מאחר שאני מאמין בו באמונה שלמה. פעם אחר פעם אני נהנה לגלות כי מיתוסים נפוצים נוהגים להתנפץ בקול נפיחה חרישית, שרק עושה חשק לניפוץ המיתוס הבא בתור.

אני מאמין כי אופן השתלבות החרדים בתקשורת, כיוצרים או כמושאי סיקור, יותר משהוא תוצר של מיצובם החברתי בישראל, הוא זה שיוצר את המיצוב. חלק מחברי ואני מאמינים באמת כי העובדה שאין חרדי שמגיש את "מבט" היא בעיקר משום שלא היה שום חרדי שהגיש את מועמדותו להגשת "מבט", וכך גם לגבי עריכת "ידיעות אחרונות" או יומן הערב בקול-ישראל.
עד כאן הכל מעודד, אלא שפעם בכמה חודשים בא קלוז-אפ של חרדי המחטט באף ומלמד אותנו שלא הכל בשליטתנו. מסתבר שאין לנו עסק רק עם דעות קדומות ועם חוסר ידיעה או חוסר מיומנות. תצלום רע מהסוג שתואר הוא תוצר של נורמה מושרשת שיש לעקור בכוח ולא בתהליך אבולוציוני. רק תחשבו על קלוז-אפ דמיוני של ערבי משתין או עולה רוסי דופק וודקה ותבינו מדוע בסופו של דבר יוסי פריצקי יחזור בתשובה לפני שדודי זילברשלג יגיש את "פופוליטיקה".

קובי אריאלי הוא פובליציסט הכותב בשבועון החרדי "בקהילה" וב"מעריב"

גיליון 31, מרץ 2001