"אמא שאבדה את בתה לפני 11 שנה זה ישן מדי", "יש לכם מישהו שנדבק לא מזמן? לפני חודש למשל", "אח/אחות של נשא שנפטר לפני שבועיים זה משהו רחוק מדי מבחינת הקירבה, אין לך אמא או אבא להביא לי?", "יש לך נשא שהוא במצב סופני אבל עדין רהוט?".

משפטים אלה ודומים להם נאמרו על-ידי אנשי תקשורת שונים במהלך חודש נובמבר האחרון, לקראת שבוע המודעות ולקראת יום האיידס העולמי אשר צוין בעולם כולו ב-1 בדצמבר.

התייחסות התקשורת לאיידס, כפי שבאה לידי ביטוי בציטוטים לעיל, היא מקוממת בכך שהיא מבטאת חוסר רגישות לאבל ולכאב של מי שאך זה מכבר חווה אובדן, או נאלץ להתמודד עם הבשורה על היותו נשא. מעבר לחוסר הרגישות, דרישה לאייטמים מסוג זה מבהירה עד כמה עמוק חוסר ההבנה לקשיים ולאתגרים הניצבים בפני אנשים שחיים עם נגיף ה-HIV, במיוחד בכל הקשור להתמודדות עם יחס החברה.

כיום, תודות לפיתוח תרופתי (הקוקטייל), לגבי רוב האנשים החיים עם HIV, איידס היא מחלה כרונית, גם אם קשה ומאוד לא נעימה. אבל אנשים שנושאים את הנגיף יכולים לחיות חיים ארוכים ומלאים: לעבוד, ליצור, להקים משפחה, ללדת ולגדל ילדים, לאהוב ולקיים יחסי מין. למרות זאת, העלייה באיכות החיים מתבטאת במישור הרפואי בלבד ולא במישור החברתי. הקושי העיקרי של החיים עם הנגיף הוא בעמידה מול הסטיגמות החברתיות, הפחדים הקמאיים והבורות אשר גוררים חיים בסוד תוך בידוד, ניכור ונידוי. המוות  החברתי הוא הגורם המאיים ביותר על אנשים שחיים  עם נגיף ה-HIV.

את מחיר התגובה החברתית כלפי האיידס משלמת גם החברה עצמה, שהרי הפחד מאיידס הוא מידבק ומדביק. בחברה "אידיאלית", שתהיה נקייה מפחדים מסוג זה, יהיו החיים עם הנגיף פשוטים וקלים בהרבה. בחברה כזו לא נחוש חרדה כה גדולה מפני בדיקת הדם לגילוי הנגיף ולא נחשוש לחיות בגלוי עם היותנו נשאים. בניגוד לחרדות, אנשים שיודעים שהם נשאים נוקטים אמצעי זהירות כדי למנוע הדבקה. דווקא אנשים שנשאותם אינה ידועה עלולים לא להקפיד על מין בטוח. כך, באופן הפרדוקסלי ביותר, אנחנו כחברה יוצרים את הקושי ובוראים את האימה שממנה אנחנו נרתעים כל-כך.

איור: בתיה קולטון

כדי לפתור את הפרדוקס חשוב לספר את האמת על מחלת האיידס. צריך להסביר את דרכי ההדבקה ובה בעת להבהיר שחיבוק או נשיקה לא יכולים להדביק, להדגיש את היכולת להישמר מפני הידבקות אך בו בזמן לנרמל את היחס כלפי אנשים החיים עם הנגיף. אחת הדרכים לעשות זאת היא ללכת אל מאחורי הסטיגמות והחששות בעזרת היכרות של החיים עם הנגיף. אך הרוב המכריע של האנשים החיים עם הנגיף חוששים לצאת החוצה, להיחשף ולדבר. צריך להבין שכל תהליך חשיפה, ובפרט בהקשר למחלת האיידס, הוא תהליך ארוך ומורכב הדורש משאבים נפשיים ניכרים ותלוי בקיומה של סביבה חברתית תומכת. רק קומץ אנשים בארץ עברו את התהליך המורכב הזה. רוב האנשים דורשים שנגן עליהם ונשמור את זהותם בסוד. ואנו, אנשי הוועד למלחמה באיידס, מוצאים עצמנו מחויבים לבחירה להגן על חסיון האדם או להגביר את המודעות.

תחקירנים ואנשי תקשורת רבים שוכחים כי החיים מתקיימים הרבה מעבר לזמן המסך. העבודה העיתונאית מסתיימת ברגע שבו עולות הכתוביות או כשהקורא הופך את הדף בעיתון. ברגע הזה מתחילה ההתמודדות של ה"אייטם" עם תוצאות החשיפה. החשש מפני חשיפה הוא החשש מפני נטישת חברים, פיטורין, נטישת בני זוג ואף ניכור מצד הילדים. חובתנו להגן על האנשים מפני שינויים רדיקליים אלה.

התקשורת עובדת לפי כללים מאוד ברורים: ישראל היא מדינה בעלת סדר-יום מדיני-בטחוני צפוף. אירוע רודף אירוע, הכותרת של היום היא ההיסטוריה של מחר. קצב האירועים הזה ממקם את הנושאים החברתיים בשוליים. הנושאים החברתיים היחידים הזוכים לתשומת לב הם אלה השווים מטבע קשה בשוק הפוליטי. זקנה אחת במסדרון בבית-החולים בנהריה שווה הרבה יותר מקו העוני, מודעות לאיידס ועוד נושאים רבים אחרים. מעבר לכך, במישור הטכני יש כללים ספציפיים יותר: חייבת להיות בלעדיות, הסיפור חייב להיות עמוס בעצב (הגדרה של תחקירן ששוחחנו עמו), כזה שיגרום לבכות. הסיפור צריך להיות כזה שלא סופר אף פעם ­ סיפור שהיה רלבנטי אתמול נחשב לא מעניין ומיושן היום.

קהילת האיידס אינה מסוגלת לעמוד בדרישות אלה: מעט האנשים שמוכנים להיחשף נחשבים על-ידי חלק מהכתבים כ"אייטם" משומש, שפג תוקפו. מעבר לקומץ אנשים זה, כרגע אנו יכולים "לספק" לתקשורת רק גיבורים שפרטיהם חסויים, דמותם מטושטשת והם ממעטים לספר על עצמם. התקשורת מסרבת לקבל גיבור כזה, ולעתים קרובות אף באה אלינו בטענות שאנו אלה שמסתירים את האנשים מפניה ובכך מוטלת עלינו האשמה למצב המודעות לאיידס.

מחלות אחרות, כמו סרטן, מספקות לתקשורת את מה שהיא דורשת. השינוי שחל בארץ בתפיסות החברתיות של מחלת הסרטן נעשה, בין היתר, דרך בניית דמות של גיבור בעל דימוי הירואי, של מי שנלחם במחלתו ולעתים יכול לה. לתקשורת היה תפקיד חשוב בשינוי שחל מהימים שבהם המלה סרטן לא נאמרה בגלוי ואנשים חלו ב"המחלה". קשה להבין היום מה גרם לבושה הגדולה.

תהליך שבירת המיתוסים החברתיים ביחס לאיידס מורכב יותר, הן בגלל הקשר שבין איידס לבין מיניות (נושא שהוא כשלעצמו ספוג במיתוסים ובטאבו), הן בגלל החששות המוגזמים מפני הדבקה ואולי גם משום שאת האיידס לא ניתן לצערנו לנצח - ניתן רק להתמודד אתו. התמודדות שהיא, אולי, בעיני התקשורת משהו לא מעניין, סיזיפי.

התגובות החברתיות למחלת האיידס ולאנשים שחיים עם נגיף ה-HIV מצד אחד, והדרישות התקשורתיות לחשיפת כמויות גדולות של "עצב טרי" מצד שני יוצרים מעגל של שוטים, שבו סוג החשיפה הנדרשת גורם למחסום כפול מפני חשיפה. המחסום הראשון הוא כלפי נשאים וחולים שהדרך להיחשף באופן חלקי בלבד נחסמת בפניהם. המחסום השני, המשמעותי יותר, הוא המחסום שמונע חשיפה של תכנים החשובים להתפתחות וליצירה של חברה פתוחה ומקבלת יותר.

שבירת מעגל השוטים יכולה להתחיל מבדיקה מחודשת של ההגדרות לגבי מה נחשב אייטם מעניין ומה לא. לדוגמה, חשיפת היחס המפלה שנתקלים בו נשאים תוך התייחסות ל"קוקטייל" הדעות הקדומות אשר יוצר את היחס הזה. טיפול תקשורתי נכון בתכנים אלה יוכל לסייע לנשאים לקבל טיפול שיניים, לבטח עצמם שעה שהם נוסעים לחופשה בחו"ל או לשלוח את ילדיהם לגן ללא חשש. מנגד, אייטם תקשורתי לא פחות יכול להיות כתבות על אנשים בריאים אשר בוחרים לחלוק את חייהם עם נשאים.

במקום לחפש את הסנסציה של הכאב והמוות יכולה התקשורת למצוא את "הסנסציה" של היכולת לחיות חיים מלאים ואוהבים על אף נשאות האיידס. ואז נוכל סוף-סוף להראות גיבורים משלנו.

עו"ד חגית לרנאו היא יו"ר הוועד למלחמה באיידס; רון קסלר הוא רכז תקשורת בוועד למלחמה באיידס

גיליון 36, ינואר 2002