יש משהו כמעט מכאיב בעוצמה הסימבולית של ההצלחה הגורפת שלה זכתה הנבחרת הישראלית באולימפיאדת הנכים. ובייחוד כשהצלחה זו מושמת בכפיפה אחת עם הכישלון הצורב של הנציגים הישראלים במשחקים האולימפיים העולמיים. אפילו בתוך המרקם של החיים בארץ, הספוג בסמלים עגומים ובשיקופים מעוותים של מצבה של החברה והמנטליות שלה, מתבלטת הזכייה. מעבר להסברים הטכניים שניתנו לה - רובם של הספורטאים הנכים הם נכי מלחמות שנפגעו בגיל צעיר ובשיא אונם - קיים הסבר תרבותי פשוט. כדי להצטיין, היהודי זקוק למכה, לפצע, לאיום מבהיל. הוא מעולה בהתכופפות גמישה כשהרוח עזה, אבל לא ממש יודע לצמוח בימי האביב הבהירים. הלהט שבו מתמסרת התקשורת לסגידה לאסון התורני הוא הוכחה חותכת. לא צריך להרחיק את העבר כדי לראות זאת. החיים פה מספקים שפע של הזדמנויות לבחינת התופעה.

למרות חשיבותו לסוגיה, אין זה המקום לנהל את הדיון הסבוך על יחסי הגומלין של התקשורת עם המציאות; האם זו הראשונה מנסחת את זו האחרונה או מתארת אותה בתמימות. יש כאן רק ניסיון לשרטט תימה חוזרת וחשובה לא פחות: התקשורת בארץ תופסת את עצמה ואת תפקידה דרך אותה מערכת מחשבתית יהודית. בציניות נוראה ניתן לומר, שמהומות אל-אקצה והבעירה המחודשת בשטחים הם הדבר הטוב ביותר שקרה לתקשורת ולחברה הישראלית-יהודית בארץ. הקפיצה מאירועי ירי למלחמה איננה רק היתלות בסנסציה וייצורה, כי אם הבאת צורך בסיסי ובוער על סיפוקו, לגיטימציה לחיות את השעה במלואה, ואם לחיות את השעה פירושו התענגות על מציאות בצל האסון, אז מה רע? - לחיות ללא רגשות אשמה הוא לא משהו שאנו מסוגלים לעשות כחברה וכיחידים. כדי להפעיל את מלוא היקף יכולות ההנאה שלנו, אנו זקוקים לאסון. אסון אמיתי, עם אש ותמרות עשן.

ואם אי מי זקוק לחיזוקים באשר למידת הממשיות של האסון, הוא מוזמן לעיין בסמל הבלתי נמנע הבא; בסוף השנה האזרחית, מועד פקיעתו הרשמית של המילניום, היה אמור להיערך בפעם הראשונה בישראל כנס מדע בדיוני עולמי. הכנס, שהתהדר בשם ארמגדון, היה מיועד להיערך בירושלים ובהר מגידו, מחווה מקאברית משהו לחזון אחרית הימים. קיומו של כנס המדע הבדיוני העולמי היה חשוב משום שבדרכו הוא מעיד על שחרור מן השעבוד המיותר של כל אורחות החיים האזרחיים למצב הבטחוני, לסכנת הנפשות של החיים על פני האדמה הזו. אמנם הכנס, שהיה אמור לחגוג את הצדדים היותר מרתקים של האפוקליפסה, בוטל או נדחה למועד לא ידוע אחר, כיוון שאורחי הכנס מחו"ל הודיעו שאין בכוונתם להגיע. אולם אין בכך לגרוע מן המטאפוריות של הביטול. כמה עצוב, כמה אירוני. כמה סמלי שאין בידינו להתרפק על האספקטים האסתטיים והרעיוניים של האסון, אלא רק על אלה הריאליסטיים, המאיימים, המוכיחים לנו שוב ושוב, למקרה שתהינו, שאין ביכולתנו להגיע למנוחה ולנחלה של הנורמליות.

גיליון 30, ינואר 2001