הקמפיין נגד נהיגה תחת השפעת אלכוהול המושמע במינון בלתי סביר בעליל בגלגל"צ ובגל"צ ("שתיתי – נתתי") הוא, אולי, ביטוי מוסווה לשאיפותינו להידמות למחוזות אחרים, שלווים יותר, שבהם בעיות-מותרות מסוג זה נמצאות בראש סדר היום הציבורי (ארצות-הברית ואירופה, למשל), אבל התוצאה, אוי התוצאה. כמה שהיא מחזירה אותנו לקרקע המציאות הקשה, הישראלית. התשדירים מחוספסים בשפתם, סטריאוטיפיים בהצגת הדמויות ובעיקר שוביניסטיים באופן שמעביר אותי על דעתי (ומעביר אותי תחנה) בכל פעם שרק נשמע הקול המבשר את תחילתם.

אלמלא היה איסור כללי על שתיית אלכוהול באיראן, היו התשדירים האלה ראויים יותר לשידור ב"קול איראן החופשית", מאשר ברדיו ישראלי, אפילו אם הוא צבאי למחצה. הנה תמונת העולם המצטיירת מן הסיפורונים שבתשדירים, כביכול תסריטים טיפוסיים מחיי "הצעירים":

1. נשים לא שותות אלכוהול.
2. נשים לעולם אינן נוהגות בדרך הלוך לבילוי, אלא רק בדרך חזור, וזה רק במקרה שהגבר שלהן איבד את יכולתו לשלוט על ההגה (הוא שתה).
3. נשים אינן יוצאות לבלות עם חברותיהן או לבדן, אלא רק בחברת בני זוגן הגברים.
4. גברים אמיתיים שותים אלכוהול.

הגבר היחיד שמודה באחד התשדירים שאינו שותה אלכוהול עושה זאת בקול עדין, מתחנחן ומתנצל כך שלשומעים לא נותר מקום לספק: זהו אותו טיפוס נחנחי שבבית-הספר החבר'ה לא היססו להדביק כינוי גנאי לנטיות המיניות החשודות שלו, בעיניהם. לתמונת העולם העגומה הזו מתלווה גם תיאור טיפוסי של בילוי "גברי": אחד המצ'ואים מתאר איך הוא אוהב "לצאת לרקוד, לבלות, להשתחרר, להדביק שטרות לרקדנית. אבל כשאני נוהג אני אחראי". כלומר, חלק מאיבוד הרסן הוא התייחסות לגופה של האשה כאל חריץ הפקדת מזומנים, מנהג שאולי מקובל בקרב חובבי ריקודי הבטן, אבל מהווה עלבון צורב לקבוצה גדולה של נשים שנאלצת לשמוע את התשדיר הזה שוב ושוב בכל יום בדרך לעבודה.

המסר הסמוי שעולה מהתשדירים האלה הוא בדיוק הפוך ממה שהתכוונו בוודאי יוצריהם: שתייה היא עניין לגברים, גברים "אמיתיים". אפשר בלי שום קושי לחשוב שהקמפיין הזה ממומן על-ידי בירה "מכבי" ולא על-ידי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים של משרד התחבורה.

בכל פעם שאני שומעת את אחד התשדירונים המעצבנים האלה, הדבר הראשון שמתחשק לי לעשות זה לעצור בחריקת בלמים ליד הפאב הקרוב ביותר (כן, אני נוהגת! לבד!), לדפוק איזה שתי בירות ולשעוט מאושרת, שתויה מכדי להכיר במציאות השוביניסטית שבה אני חיה, במהירות מופרזת אל האופק. מי בכלל צריך חברים.

גיליון 31, מרץ 2001