"ראית את זה?", שאלתי את ו'. "את מה?", הבהבה לי מיד הודעת תשובה בתחתית המסך. "את הבאנרים האלו, שנפתחים בתחתית כל הודעה שאני שולחת לך ומקבלת ממך", הבהבתי בחזרה. "ואללה, את צודקת", השיב לי הווירטואלי, "התחילו להרוויח כסף, המניאקים". "מעצבן", רפרפתי על פני המקלדת, ובכך סיכמנו את הדיון בהופעתה של האורחת הבלתי קרואה בתוך המרחב המדומה של שנינו.

סיכמנו רק כביכול, משום שאני הרגשתי שאנחנו כבר לא לבד. לדיונים הליליים שלנו על החיים ועל יחסים הצטרפה כעת, על פני כל מסר שנשלח ממחשב למחשב, פרסומת עצמית צבעונית ומהבהבת של חברת ICQ שמנסה לפתות אותי ואותו לגלוש לכל מיני אתרים הקשורים לתוכנה. אין לי מושג לאן אמורות הפרסומות האלו להוביל אותי או מה באמת כתוב בהן, פשוט מפני שמרגע חדירתן האגרסיבית לחיי ולחייו של ו' הכרזתי על מרד הצרכנים הפרטי שלי. לא רק שנשבעתי שלעולם לא אקליק על אף אחת מהן, אלא שאני נמנעת באופן מכוון מלהביט בהן ומשכללת את אסטרטגיות ההתחמקות שלי (למשל, אני ממקמת את ההודעה במקום מספיק נמוך במסך כך שהיא תוסתר לחלוטין). המדיניות הזו היא המשך ישיר להחלטתי למחוק כל מייל פרסומי שנוחת אצלי מבלי שהזמנתי אותו (קשה באמת לוותר על הצעות מפתות כמו רכישת דיפלומה בכסף, התעשרות מהירה ללא מאמץ או ביקור אצל ה"בייבס" הכי לוהטות ברשת), ולהימנע בכלל מהתייחסות לבאנרים פרסומיים, אלא אם כן התכוונתי מראש להיכנס לרשת כדי לרכוש משהו.

החברות המפרסמות ברשת תופסות את הפרסום כמעין סימביוזה מופלאה בין המפרסמים והמשתמשים, מעין שירות נהדר שישפר את חיינו ללא הכר, אך גם ניסיון זה הוא לא יותר מאשר טריק שיווקי שראוי להציגו באור הנכון. המפרסמים רואים אותי בראש ובראשונה כצרכנית, מעין ארנק גדול עם עיניים, אוזניים ואצבע על העכבר. אבל רוב המשתמשים הפרטיים רחוקים מאוד מהדימוי הזה. הם בראש ובראשונה המוני זוגות עיניים סקרניות ולבבות הומים שמחפשים ברשת עניין, ריגוש וחברים. הם רוצים לקרוא מידע על נושאים אזוטריים שמעניינים אותם (ואת זה מספקים הכי טוב משוגעים לדבר כמותם, אנשים פרטיים, ולא חברות ענק עם תאוות מזומנים), לפגוש אנשים הדומים להם וכאלו השונים מהם מאוד, ובעיקר להחליף חוויות. לדבר, פשוט לדבר, מי היה מאמין. אני בטוחה שגורמים בעלי אינטרסים מסחריים כבר מצאו לזה שם מקצועי, "צרכנות תקשורת רגשית" או משהו נורא כזה (יהיה לזה תרגום לאנגלית וכולם יתחילו לדבר על ECC, התחום החדש הזה של ההיי-טק). בשם מושגים כמו "מקצועיות" ו"חשיבה אסטרטגית" הם נוטלים לעצמם את הזכות לחדור ולזהם באינטרסים זרים לחלוטין ערוצים שהם בראש ובראשונה רגשיים ואישיים.

אבל, יטען בוודאי מישהו נגד תלונותי, גם תיבת הדואר שלך מופצצת בפרסומות לפיצה ולתיקוני צנרת, ומעולם לא שמעתי אותך מתלוננת. נכון, אבל זה פשוט לא אותו הדבר. להצמיד פרסומת לכל הגיג או וידוי שאני שולחת ומקבלת ב-ICQ זה יותר כמולרצף את רצפת חדר השינה שלי בפליירים של השיפוצניק השכונתי ושירות השליחים של הסינית הקרובה.

הרשת מאפשרת תקשורת המונים מסוג חדש, אבל גם אינטימיות מופלאה שאינה אפשרית בחיי היום-יום. שני הדברים הללו יכולים להתקיים בהרמוניה זה לצד זה, אתרים מסחריים בצד קהילות, תוכנות צ'אט ואתרי תוכן, אבל חדירתן של הפרסומות לכל מקום ואתר מביאה לוולגריזציה של התקשורת הבין-אישית ומפירה את אותה אינטימיות. מידת היכולת להפריד בין הדברים היא זאת שתקבע איך תיראה בסופו של דבר תרבות האינטרנט. אין לצפות כמובן מבעלי האינטרסים המסחריים שישימו לעצמם את הגבולות. מי שיקבע את הגבולות הם המשתמשים עצמם, במידת היענותם לפרסומות. פרסומות שציבור המשתמשים לא יתייחס אליהן ייעלמו בסופו של דבר. אני את מרד הצרכנים הפרטי שלי כבר התחלתי.

גיליון 32, מאי 2001