בדרך מקיסריה לביתי הייתי עייף ומודאג. לפני שעות ספורות בלבד הסתיים מרתון מתיש ומייגע, שנמשך שלושה ימים, בבחירת שני הזכיינים שיפעילו את הערוץ המסחרי החדש. כחבר מועצת הרשות השנייה היה עלי לשמוח, כי הסתיים תהליך ארוך של תכנון המכרז, הכנת נוהלי המכרז ודרישותיו, בדיקת ההצעות וקביעת הזוכים. אבל הדרך מקיסריה היתה ארוכה, ארוכה יותר מאשר הדרך לשם. השארתי בקיסריה המון עיתונאים סקרנים, שני זכיינים מאושרים, שתי קבוצות שהפסידו; הם נשארו שם, במלון שבו התבודדה מועצת הרשות השנייה ובמשך שלושה ימים וגם נתח גדול מהלילות שקדה על בחירת הזוכים במכרז. שמענו שם יועצים, מומחים ומעריכים. היו שם חוות-דעת מפורטות על מפרט הנדסי, על חוסן פיננסי, על היתכנות כלכלית, על תכנון עסקי, על הרכב כוח האדם, על התוכניות והתכנים, על הספקים, על היוצרים, על כל היבט אפשרי. והנה הסתיים התהליך, תיקים תפוחים מניירת נארזו וכל החודשים הרבים של עבודת הכנה מתישה הסתכמו בארבעה מספרים שקבעו שני זוכים. תהליך כה ארוך, כה מורכב הסתיים שם בקיסריה.

הדרך לקיסריה היתה רצופה הרבה תקוות, הרבה חזון וחלומות, ואילו בדרך חזרה הייתי עצוב מעט ומודאג. את הסיבות לדאגה אתאר באופן האישי והפרטי ביותר, אך אני חושב כי לא מעט אנשים טובים חזרו מקיסריה לא רק עם הידיעה מי הם הזוכים לא גם עם חששות, לא רק עם ספקי תוכן אלא גם עם ספקות.

איור: בתיה קולטון

▪ ▪ ▪

במועצת הרשות השנייה, זו שקדמה לנוכחית, הוכן המכרז. אחד מהנושאים החשובים היה הבטחת איכות התכנים, "שיפור פני המסך" קראנו לכך. חלמנו בהקיץ על "נאותות הפקה", על "בידול מתכניו הירודים של ערוץ 2", על מתן ייצוג לפריפריה, על הפקה מקורית ישראלית, עידוד היוצרים הישראלים ועל עוד מטרות נאצלות. שאפנו לכך שהאיכות תקבע ולא הכסף. ולכן נאבקנו, חברי המועצה הקודמת והנהלת הרשות השנייה, בפקידי האוצר שתבעו כי המכרז ייקבע לפי השקלול של 70% ל-bid (ההצעה הכספית) ו-30% לשיקולי איכות התכנים, היוצרים וההפקה. bid הם אמרו והתכוונו לתשלום שיכניסו הזכיינים לקופת האוצר כדי לקבל את הזיכיון לשמונה שנים. bid פתוח הם רצו, אנשי האוצר, כדי שעיקר ההתמודדות יהיה על מי נותן יותר כסף למדינה. הסיוט שלי ושל אחרים היה ממשי: יבוא לו מועמד עתיר הון, יבטיח סכום כספי מרשים ואילו בפרק התוכן ונאותות ההפקה יכתוב "יהיה בסדר" ויזכה, כי הסכום שכתב יהיה גבוה מזה שכתבו אחרים. המאבק בפקידי האוצר הביא בהדרגה להנמכת משקלו של ה-bid עד שהתייצב על רמה של 30% ונחה דעתנו ולא צפינו את אשר יקרה.

בקיסריה ניצח הכסף. במסיבת-העיתונאים, מיד לאחר שנקבעו הזוכים, הודיע מנכ"ל הרשות השנייה כי בדירוג של חברי המועצה (דהיינו 70% מהשקלול הכללי) זכו במקומות הראשונים שתי קבוצות. כאשר נפתחו מעטפות ה-bid השתנתה התמונה וקבוצה שהיתה במקום השלישי לפי שיקולי איכות (כלומר הפסידה במכרז) עברה למקום שני וזכתה. ה-bid הכתיר את המנצחת השנייה. הכסף דיבר.

▪ ▪ ▪

בדרך מקיסריה חזרתי עם מטען מעיק של ספקות: האם יעמדו הזוכים בהבטחותיהם? קראנו הצעות מרשימות, ראינו שעות של "פיילוטים" מושקעים, הוצפנו במספרים על השקעות ענק בהפקה המקומית וראינו ושמענו את נציגי הקבוצות מדברים על בידול, על איכות, על מתן ביטוי להוויה הישראלית, על דיאלוג חי עם הפריפריה, על ייצוג לכל מגזר ולכל פלג חברתי. המון הבטחות, המון אוויר. כמה מהן יתממשו? לפני פחות מעשור, הבטיחו המתמודדים על הערוץ השני המון הבטחות על איכות ותרבות. וקיבלנו את דודו טופז, כוכבנית ששותה שתן, תוכניות "הישרדות" כושלות ומטופשות, ג'אנק פוד טלוויזיוני שהביא טוב רק לחשבונות הבנק של זכייני הערוץ השני. את הכוכבים הגדולים שהם הביאו אתם לפרזנטציות הם פיטרו, לאמנים וליוצרים שילמו פרוטות, ואת העיתונאים הטובים, כמו רפי רשף, גדי סוקניק, אילנה דיין, גבי גזית ואמנון לוי, הם צבעו בצהוב. אם מישהו היה מפיק קומדיה על ההצעות שהוגשו בטרם המכרז הוא היה יוצר את התוכנית הכי מצחיקה (או טרגי-קומית) שראה המסך מאז "עגיל בזין", שהיה סרט הפתיחה, כמה סמלי, של הערוץ השני.

הפעם נמנעה מאתנו הפירוטכניקה של פרזנטציות עתירות כוכבים, ברקים ורעמים. היה כמעט משעמם לראות רק ערימות של דפים, וגם כאשר הופיעו לפנינו נציגי הקבוצות המתמודדות הם נאלצו לענות בקצרה על רשימת שאלות יבשה ועניינית שהוקראה באופן אחיד להחריד לכל קבוצה בתורה. אבל גם כך היו המון הבטחות. ומי לידנו יתקע כי הם יעמדו בכל אלה? מי יבטיח כי ישלמו למפיקים וליוצרים את שהבטיחו? שימלאו את הפריים-טיים בתוכניות איכות מושקעות? שיעמדו בלחצי המשקיעים להגדיל רווחיות, לחסוך בהוצאות? התפקיד של כלב השמירה על זכיינים רעבים לרווחים יוטל על מועצת הרשות השנייה והנהלת הרשות השנייה. והנה, מצאתי את עצמי חוזר מקיסריה לא רק עם ספקות אלא גם עם אחריות חדשה. מי שראה את כשלון הרשות השנייה באילוץ זכייני ערוץ 2 לשמור על התחייבויותיהם והבטחותיהם אינו יכול שלא לחשוש לגורל ההבטחות החדשות. ההבטחות נשמעו טוב בקיסריה אך מי ישמור עליהן בשנים שאחרי קיסריה?

▪ ▪ ▪

בדרך חזרה מקיסריה הרדיו במכונית סיפר על מכרז נוסף, זה של ערוץ החדשות. שם זכתה חברה אחת וגם שם היתה שמחת מנצחים. ואני העמסתי על עצמי דאגה נוספת: יש לנו עכשיו ארבעים ערוצי כבלים. שבעים ערוצי לוויינים. ערוץ ממלכתי. ערוץ 2. ערוץ מסחרי חדש. ערוץ חדשות. ערוצים ייעודיים. מבול ערוצים, הצפה שוצפת ואנחנו כאן רק שישה מיליון איש. רק לפני עשור סבלנו מעריצותו של ערוץ בודד, של הטלוויזיה הישראלית מרוממה, והנה תוך שנים ספורות אנו טובעים במבול ערוצים.

מהיכן יבוא המימון הנדרש לכל הערוצים? הרי עוגת הפרסום הישראלית לא תתפח עד כדי הזנתם של כל הערוצים הרעבים להכנסות. אם בימים כתיקונם ניתן היה לחלום על הגדלת השוק, על פרסום גואה וכלכלה פורחת, הרי היום הדברים נראים מבטיחים פחות. בעסקים רבים אפשר להפסיד או להצליח פחות, אבל בתקשורת רעבה יש סכנה: עיתונות רעבה מועדת להזניה מקצועית. הקרבה, עד כדי שותפות מלאה, בין אינטרסים כספיים לבין עיתונות, בין מפרסמים לבין חדשות, בין משקיעים לבין עיתונאים ­ תהיה מסוכנת יותר כאשר השוק יהיה רווי מדי והרווחיות מפוקפקת יותר. בהרבה מהגופים החדשים יש התחככות מסוכנת בין אינטרסים מסחריים לבין יצירה עיתונאית. אם בימי רגיעה הקווים התוחמים בין מסחריות למסחרה ובין אתיקה למי שמאיים עליה נשמרים, מי ישמור עליהם בימי תחרות קשה ופרועה, עם משקיעים לחוצים והפסדים מאיימים?

▪ ▪ ▪

בדרך מקיסריה היתה שקיעה נהדרת, שמש אדומה וגדולה צבעה את הים בזהב מרצד. ואז, במהירות, היא נעלמה מאחרי האופק ונהיה חשוך. וקר.

פרופ' גבי וימן הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה וחבר מועצת הרשות השנייה

גיליון 32, מאי 2001