אוטיזם היא עדיין תופעה אניגמטית, ויש לברך על כל ניסיון להרחיב את הידע לגביה ולגבי ההתמודדות עמה. אבל כשכלי תקשורת נותנים במה לנסיונות כאלו, מצופה מהם לנהוג בביקורתיות הנדרשת מהם כמו בכל נושא אחר, ובעידן של תוכן ממומן בשידורי האקטואליה כמובן שגם אנחנו כצופים צריכים להיות ביקורתיים כלפי התכנים המוצגים לנו.

בשבוע שעבר ריאיינו אור הלר ומיה זיו-וולף בתוכנית הבוקר של ערוץ 10 את טלי אנגור, רוקחת אינטגרטיבית (נטורופתית) שסיפרה על גישה "ביו-רפואית" שפיתחה לטיפול באוטיזם באמצעות התאמת תוספי מזון. לדבריה, השיטה מתבססת על נסיונה האישי בטיפול בילדתה, שבגיל שנה ושבעה חודשים הציגה לפתע סממנים של אוטיזם חמור. הטיפולים הקונבנציונליים של רופאים וקלינאיות תקשורת לא עזרו, סיפרה אונגר, ובזכות שינויים תזונתיים ותוספים דוגמת B12 וחומצה פולית, כעבור כמה חודשים בלבד אובחנה הילדה כמי שכבר אינה נמצאת "על הספקטרום".

המדע רחוק מלמצות את המחקר בתחום, וחשוב לומר שישנן ראיות למאפיינים מטאבוליים מסוימים אצל ילדים עם אוטיזם. אין לשלול גם את התרומה של שינוי תזונתי להתקדמות הטיפולית, ואין זה סוד שיש לתזונה השפעה קריטית על התפתחות הילד. העניין הוא שמצופה ממנחים במשדר אקטואליה לחקור מעט את הנושא שעל אודותיו הם מקיימים ראיון עיתונאי, ולהתייחס באולפן גם לקשיים שעולים מתיאור השיטה – שפותחה "מתוך ניסיון אישי", על נבדקת אחת, שהיא גם בתה של החוקרת הראשית.

מצופה מאותם מראיינים להתייחס לקונצנזוס הטיפולי הרחב בין חוקרים, רופאים ומטפלים, שלפיו אוטיזם אינו צץ לפתע במהלך הילדות, וחשוב מכך – להנחת היסוד המקובלת שלפיה האוטיזם לא נעלם בגלל שינויים תזונתיים. למעשה, המוסכמה בקרב גורמים רפואיים ופרא-רפואיים היא שאי-אפשר "לרפא" אוטיזם, ושהטיפול מתמקד בהקניית הרגלים וכלים שמסייעים לילד בקשייו התקשורתיים.

עוד לפני שיגיעו התגובות מסוג "לי זה עזר" ו"אבל יש ראיות מדעיות", אצהיר שאני פתוח לתראפיות חדשניות וגם לא לגמרי פוסל נקודות מסוימות שעלו בראיון. עם זאת, כקלינאי תקשורת וכחוקר ידוע לי שאוטיזם אינו מופיע לפתע: לא בגלל חיסון, חבלה או כל דבר אחר. וכאמור, ידוע לי גם שלא ניתן להעלים אוטיזם, בטח שלא בזמן קצר, באמצעות תרופה מופלאה. כמובן שאני גם מאמין שאנגור חקרה את הנושא לעומק, בוודאי כשמדובר בבתה. גם לא אתיימר להתקרב לכמות הידע שיש לה, כרוקחת מוסמכת, בביוכימיה.

הביקורת כאן היא על המראיינים, שנתקלו בטיפול הסותר הרבה מהידע המדעי הנרחב על אוטיזם, והיו חייבים מתוקף תפקידם להביע גם ספקות: כאלה הנוגעים לשיטה עצמה, כמו למשל האם האבחונים שמצאו שהילדה נרפאה מאוטיזם נעשו על-ידי אותה מטפלת? האם ישנו מחקר מקצועי על מדגם רחב של ילדים לגבי טיפול נטורופתי באוטיזם? וכאמור, גם כאלה המתייחסים לפער הרב שבין הטיפול שהציגה אנגור לבין הטיפולים המקובלים היום – בראש ובראשונה לטענה שניתן לרפא אוטיזם.

הדרישה מעיתונאי לגישה ביקורתית נכונה באותה מידה גם לתופעות כמו גמגום, דיסלקציה ועוד, שבהן ניתן למצוא מרפאות המבטיחות תרופה שתעלים בתוך כמה שבועות וללא מאמץ את הלקות, זו שמבחינת המדע הקונבנציונלי היא בלתי ניתנת לריפוי.

אנגור פתחה את הראיון בהצגת ההלם והכאב שליווה את האבחנה של בתה כלוקה באוטיזם, הלם וכאב שחוו עשרות אלפי משפחות בישראל, שפוחדות להחמיץ כל סיכוי קטן לטיפול ביקיריהן. כשם שמצופה ממטפלים רפואיים ופרא-רפואיים להיות זהירים בהתחייבויות שלהם כלפי אותן משפחות, גם התקשורת צריכה להיות זהירה, ספקנית, ולא לטפח תקוות מופרזות העשויות להתנפץ ולהכאיב עוד יותר.

דן קופר הוא קלינאי תקשורת