שכבת המנהיגות הבוגרת בעולם הערבי עברה טלטלה משמעותית בשנה האחרונה, והמומחים מעריכים שבתוך שנים מספר יוחלף כמעט כל דור ההנהגה הקודם. חוסיין מלך ירדן וחסן מלך מרוקו, הוותיקים ביותר, הלכו לעולמם השנה. ערפאת חולה, פאהד המלך הסעודי חולה, אומרים שסדאם חוסין חולה, ואסד הרי תמיד היה חולה. גם מובארכ כבר אינו ילד, והשנה מלאו לו 71.

למרות זאת, נדמה שלחדשות הערוץ השני אצה קצת הדרך. אחת לכמה חודשים הם הורגים מנהיג אחר.

בעיצומם של הדיונים בוואי פלנטיישן נפתחה מהדורת החדשות של ערוץ 2 בידיעה המרעישה על מחלת הסרטן המתקדמת של סדאם חוסיין ועל מקורות מודיעין שעידכנו את הדרג המדיני בארץ על מצבו הקשה. את הסיפור הביא שלמה רז, הכתב בוושינגטון, והוא גובה גם בפרשנות של עמנואל רוזן. בדיקות של כתבים מדיניים וכתבים לענייני ערבים מכלי תקשורת אחרים לא סיפקו שום ביסוס לסיפור מותו הקרב של המנהיג העיראקי, אבל בדיקה מעמיקה יותר העלתה פרט מעניין: מקורה של הידיעה בפרסום בן למעלה משבוע בעיתון הכווייתי "אלקבאס". הפרסום הזה אכן הועבר למקורות המדיניים כחלק מדיווח בלתי מסווג ושגרתי.

בעיתונים הכווייתיים אין אינטרס מיוחד לפרגן לשליט העיראקי שפלש לארצם בברוטליות בתחילת שנות התשעים, במהלך שגרר את מלחמת המפרץ. כתבים מנוסים לענייני ערבים, אשר יודעים לבור את המוץ מהתבן שבפרסומים הרבים בעולם הערבי, יודעים שעיתונים ועיתונאים כווייתים אינם יכולים לשמש מקורות מידע אמינים על המתרחש בעיראק. ואכן, הסיפור לא זכה לפרסום נוסף: לא במהדורת "מבט" של הערוץ הראשון, המשודרת שעה קלה בלבד אחר-כך, ולא בכלי תקשורת אחרים. גם בערוץ 2 לא חזרו עליו.

עברו חודשים רבים, כמעט שנה, וסדאם חוסיין עדיין עימנו. שמועות על מצב בריאותו מוסיפות לזרום, אבל הן אינם נתמכות בראיות רציניות. אין, למשל, שום מידע מוסמך על קינונה של מחלת סרטן בגופו. ישנה החלטה מהחודש האחרון של העריץ העיראקי למנות את בנו הצעיר ליורש עתידי. היא יכולה לשמש בסיס לפרשנות שסדאם חוסיין אינו משאיר דבר ליד המקרה, אך לא הרבה מעבר לכך.

ד"ר עופרה בנג'ו, חוקרת בכירה במרכז דיין להיסטוריה של המזרח התיכון, המתמקדת בעיקר בעיראק, אינה מתייחסת ברצינות לפרסומים מסוג זה: "הידיעה על מותו הקרוב של סדאם חוסיין נראית לי מפוברקת. זה יכול להיות מהלך מודיעיני מתוחכם של אחת המדינות, וזה קורה הרבה מאוד, גם אצלנו. כאשר מגיעה ידיעה מעיתון כווייתי המתייחסת לעיראק צריך להצליב אותה פעמים רבות ולהתייחס אליה, אם בכלל, בספקנות מרבית. עד עכשיו אין לי שום מידע מוצק שמצבו של חוסיין אנוש או קשה. פעמים רבות התקבלו ידיעות על מחלותיו של סדאם חוסיין עם הערכות שהוא גוסס".

מתי בכל זאת אפשר להתייחס ברצינות לדיווחים זרים על מצבם של שליטים ערבים?
"לעיתונים האירופיים הרציניים, כמו 'לה מונד' או 'אינדיפנדנט', יש כתבים במזרח התיכון שבדרך-כלל מוכיחים את עצמם ופרסומיהם מדויקים הרבה יותר מאלה של העיתונים הערביים. בכל מקרה, נדמה לי שהשיקול כאן לא היה הדיוק, אלא הרצון לפרסם ידיעה מעניינת שתקלוט את התעניינות התקשורת למשך כמה שעות. אחר-כך תמיד אפשר להאשים את המקורות הערביים".

 אהרון ברנע פורץ למרקע

על רקע הידיעה הפותחת והלא נכונה מתקופת וואי, שנשכחה בשטף האירועים (הסכם הביניים שנחתם בוואי, מערכת הבחירות ותוצאותיה), קל יותר להבין את מניעיו של שלום קיטל, מנכ"ל חברת החדשות, לאפשר פריצה מיוחדת, דקות אחדות לפני השעה 21:00, עם שמועות על אשפוזו של נשיא סוריה חאפז אלאסד, בגלל התקף לב. מי שהסימנים הטלוויזיוניים נהירים לו יכול היה להבין את פשר קטיעת רצף השידורים השגרתי עם ידיעה בהולה כזאת: מדובר בצעד טלוויזיוני חריג ונדיר, השמור לאירועים טרגיים או דרמטיים במיוחד. אחרי שכבר הוחלט על פריצה כזאת, לא היה ערך מיוחד לסייגים שהציב הכתב אהרון ברנע, שהביא את הידיעה: "אנחנו במצב של יותר משמועות. אנחנו מנהלים מגעים עם מקורות אמינים ביותר בקהיר, שנמצאים בקשרים עם מקורות בדמשק. על-פי אותם מקורות – ואני שב ומסייג: על-פי אותם מקורות, זה לא רשמי – אכן הנשיא אסד אושפז בבית-החולים עם בעיה בלבו".

השמועות הגיעו זמן רב לפני מהדורת החדשות של שמונה בערב, אך האישור של המקור המצרי, שעליו הסתמך ברנע, הגיע לאחר סיומה. הסיבה האמיתית לפריצה היתה, ככל הנראה, חשש שמהדורת "מבט" של הערוץ הראשון תצא ראשונה עם הסיפור. זאת אף שאחד מאנשי הערוץ השני התקשר לערוץ הראשון כדי לברר אם הסיפור יזכה לטיפול – ונענה בשלילה. ואכן, לעורכי מהדורת "מבט" לא היתה כל כוונה לשדר את השמועה הבלתי בדוקה הזו. זוגות עיניים מאיימות נתלו בפרשן לענייני ערבים, אהוד יערי, שהתבקש לשוב ולבדוק אם מקורותיו אינם "מפילים" אותו ומשהו אכן קורה לאסד. ברוממה נשמעו גם צעקות, רובן של יערי עצמו, שדרש מכולם להימנע מכל התייחסות לסיפור. הסבלנות והביטחון העצמי השתלמו.

בהמשך הערב באה הבהרה בערוץ השני: אסד בריא ושלם. אהרון ברנע נכנס אל אולפן התוכנית "משעל חם" לעדכן כשהפלאפון תלוי על אוזנו. "הכניסה הזאת עם הפלאפון ביד, מה היא אומרת?", שאל משעל. ברנע: "תראה איך כתבים לענייני ערבים עובדים בשעות לחץ עם השמועות מסביב...". משעל: "תשמע, אתה יכול לחזור בך, ולגמור את העניין. לא קרה כלום". ברנע: "תשמע, יש עוד מקור בדמשק שאמר שהנשיא מאושפז והוא בסדר. ואני חוזר ואומר הוא אושפז פעמים רבות...".

משעל בחיוך: "זה אומר שהידיעה שהבאת היא...".
ברנע: "אני חוזר ואומר, אסד בסדר".

באותו היום, ובשבועות שלאחר מכן, השמועות נדדו והתלבשו על יאסר ערפאת. כמעט מדי ערב מסתובבות במערכות העיתונים שמועות עקשניות כי ערפאת אינו בין החיים, ולחלופין שמצבו קשה. במקרה אחר השמועה עברה לפאהד הסעודי. בעידן הפטפטת והרכלנות התקשורתית אין לשמועות אלו כל ערך. הן מצטרפות לשמועות עקשניות אחרות מהתקופה האחרונה: למשל, השמועה שאינה מרפה זה חודשים כי איש ציבור ידוע נוהג להכות את אשתו. על-פי הסטנדרטים שקבעה חברת החדשות של הערוץ השני במקרה של אסד, היה מקום להתייחס גם לכל הבדיות האלה.

ואכן בחברת החדשות לא מובעת חרטה מלאה על המקרים המתוארים בכתבה זו. לגבי הדיווח על מחלתו הקשה כביכול של סדאם חוסיין אומר גורם בכיר ביותר בחברת החדשות, שסירב להתראיין בשמו: "הפרסום היה מוצדק. לא התבססו על העיתון הכווייתי, אלא על מקורות קצת יותר רציניים. אני לא חושב שמישהו יכול להוכיח את מצב בריאותו של סדאם חוסיין. במדינה טוטליטרית אין לך את הכלים".

עובדה שהמומחים והכתבים בכלי תקשורת אחרים הגיעו למסקנה שהידיעה אינה נכונה.
"זה עדיין לא אומר שהם צודקים. היו מחלות קשות של מנהיגים שהוסתרו מעין הציבור. גם אם מנהיג חולה במחלה קשה, זה לא אומר שהוא מת מיד. גולדה מאיר היתה חולה בסרטן במשך שלוש שנים גם במהלך כהונתה".

אבל אז אין שום הצדקה לפתוח עם הסיפור את החדשות.
"אני בעד לפרסם סיפור שהגיע לכתב ממקור טוב. מפריע לי שהביקורת אומרת לנו מה לא לפרסם. תקשורת צריכה לפרסם דברים. מיקומו של הידיעה היה ביחס לשאר הידיעות באותו היום".

על הפריצה הנמהרת בעקבות השמועות על מותו של אסד דווקא מצטערים בחברת החדשות, אבל לא על עצם ההתייחסות לשמועות. "אם היינו משלבים את הידיעה במהלך המהדורה, נניח בשעה שמונה ו-19 דקות, סביר להניח שלא הייתי שם לב אליה בכלל".

אבל למה בכלל להתייחס לשמועות. מה הקשר בינן לבין עיתונות?
"אני לא חושב שיש מישהו בעולם חוץ מאסד שיכול להגיד בוודאות מה קרה באותו יום. לגמרי לא ברור שאסד לא אושפז באותו יום".

האם אכן אושפז אסד באותו היום? ראוי להזכיר שכבר למחרת הוא נפגש עם יורש העצר הסעודי, כלומר שום דבר משמעותי לא אירע לו. בהקשר זה מעניין לראות כיצד מתייחס אתר האינטרנט של חברת החדשות לסקופ הזה. בארכיון של האתר נמחק לחלוטין הפרסום המקומי. במקומו מופיע דיווח מתוקן, כללי יותר: "כלי התקשורת הוצפו בשמועות על הידרדרות מצבו של אסד. לידיעות על נשיא סוריה אין כל אישור רשמי והן בגדר שמועות בלבד". לאן נעלם המקור של ברנע שאישר את דברי האשפוז? ידיעת ההמשך מהאינטרנט מבהירה כי "אסד וערפאת חיים ובריאים. השמועות על מותם – מוגזמות. דוברו של נשיא סוריה הודיע ששלומו של אסד טוב והוא אפילו לא מאושפז, כפי שגרסו כמה שמועות שהגיעו לסוכנויות הידיעות ברחבי העולם". הנה, כך חלף לו גם האשפוז.

גם אהרון ברנע סבור שהיה צריך לפרסם את הידיעה במסגרת מהדורה: "המסה של השמועות שזרמו בכלי התקשורת ובחלונות הממשלתיים היה כל-כך גדול, וזה רץ מאחד לשני כל אחר-הצהריים, ולכן אני חושב שהיה צריך לעדכן את הציבור על השמועות הללו".

אושרת קוטלר מחכה להודעה

גם ימיו האחרונים של המלך חוסיין, שאכן הלך לעולמו, זכו להתייחסות פזיזה מעט מצד חדשות ערוץ 2. ביום שישי בשעה שלוש בצהריים, יומיים לפני ההכרזה הרשמית על מותו, נעצרו השידורים בערוץ השני, נשמעה הלמות התופים המוכרים של מנגינת הפתיחה והופיעה השקופית "מבזק מיוחד". אושרת קוטלר בישרה בפנים קודרות כי "בשעה זו ממש אמור בית המלוכה הירדני למסור הודעה שתימסר בשידור חי בטלוויזיה הירדנית". תוכן ההודעה המתוכננת היה אמור לכלול החלטה לנתק את המלך ממכשירי ההחייאה ולהכריז על מותו. ברקע הוקרנו תמונות מהטלוויזיה הירדנית: ברווזים שטים בנחל, דקלים פורחים במדבר, פרה חוצה את הכביש ואונייה שטה באופק.

קוטלר: "מה אנחנו יכולים להבין כרגע משידורי הטלוויזיה הירדנית?". אהרון ברנע: "כרגע, אושרת, שום דבר". מקץ דקות ארוכות שבהן שודרו פרשנויות, כמעט-הספדים מרגשים יותר ופחות, ותפילות להצלתו של המלך, היה אפשר להבין שהודעה לא תצא כנראה. בכל זאת, ההצגה חייבת להימשך: ברנע מציע לעבור לשידורי ה-CNN, אבל בערוץ הבינלאומי הזה, שבניגוד לערוץ 2 מחויב לשידורים סביב השעון, אין אזכור של ההודעה הצפויה על ניתוק המלך.

הזמן נוקף והודעה אין. אחרי תיאורים של העיר עמאן, פרשנות על היורש עבדאללה השני ודיווח ישיר של יורם בינור, שכמעט קופא מקור בשידור חי מהבירה הירדנית, עובר ערוץ 2 ללשכת נתניהו. שם מחכה עמנואל רוזן, שמחכה לבואו של בנימין נתניהו, שמחכה להודעה מירדן שמבוששת לבוא. והטלוויזיה הירדנית בשלה: משדרת תמונות של אתרים בעמאן. ברנע: "בשעה שלוש היתה אמורה להימסר ההודעה, אבל בינתיים מראים תמונות של אתרים בירדן".

קוטלר מתחילה לגלות חוסר סבלנות: "כלומר, מה שקורה בעצם שהם מושכים זמן בירדן?".

ההצדקה לשידור החי מתפוגגת כאשר ברנע מכריז: "קיבלנו הודעה מהסוכנות בירדן שהטלוויזיה הירדנית החליטה לבטל את ההודעה". קוטלר מאוכזבת: "השאלה היא למה, למה". ברנע: "קשה לדעת".

מדוע לא חותכים את השידור באותו הרגע? אכן קשה לדעת. השעה כבר כמעט 15:30, וב-20:00 משודר "אולפן שישי". שום דבר דרמטי לא יקרה עד אז, אבל בערוץ 2 ממשיכים למשוך זמן. קוטלר מבקשת מברנע: "אתה, שמכיר את המלך אישית – אולי יש לך משהו אישי על המלך הזה?". אבל רגע, המלך עוד לא מת, אולי תחכו עם ההספדים? ברנע מרכין ראשו: "הוא איש שאי-אפשר לעמוד בפני הקסם האישי שלו. לא רק אני שמתי לב לזה. תיקחי את התמונות של המלך כורע על ברכיו בבית-שמש". קוטלר: "אכן, תמונות שחקוקות היטב בזכרוננו".

חברת החדשות של ערוץ 2 טובה במשדרים מאולתרים מסוג זה. בכתבה שהופיעה ב"העין השביעית" ("ישר מהביפר", גיליון 9, יוני 1997) תיאר ברוך קרא שידור חי שקדם לפרסום מסקנות החקירה בפרשת בר-און. למרות ההבדל בין ההתרחשויות, לקה השידור בתסמונת דומה: הרבה מלל ופירוטכניקה ומעט מאוד מידע אמין ורלבנטי.

רוני דניאל חושף סכנה

מנכ"ל חברת החדשות, שלום קיטל, סירב להגיב על הנושא הנדון בכתבה זו. לדעתו, הדוגמאות המוצגות כאן להמחשת פזיזות יתר וחוסר אמינות של המערכת שהוא ממונה עליה הן "כמה מקרים בודדים שאינם מעידים במשותף על שום דבר". לטענתו, מדובר ב"עוד ספיח לחגיגה התקשורתית הכללית שמתנהלת סביב ערוץ 2 והניסיון לחטוף משהו מהצלחתו הגדולה". ייתכן שיש מידה של צדק בדבריו של קיטל. הצלחתה העצומה של חברת החדשות, אשר הפכה בפרק זמן קצר לגורם החדשותי המרכזי בטלוויזיה והעובדה שזכתה לשבחים רבים על אריזתה המושכת וקצבה הדינמי, רק מעצימים את גודלם של הכשלונות המקצועיים. לכך מתווספת העובדה שמדובר במהדורה הנצפית ביותר ושמעוררת מדי ערב את התעניינותן של מערכות החדשות של שלושת העיתונים.

הפזיזות בחריצת מסקנות אינה מאפיינת רק את דיווחי חברת החדשות בתחום המזרח תיכוני. כשהדברים מגיעים לענייני בטחון פנים, מעדיפים שם לרוב את האופציה הפאניקיסטית על פני הצבת סייגים. לפני כחודשיים סירבו שלוש שוטרות צבאיות חשדניות לעלות לטרמפ מחשש שמדובר בניסיון חטיפה. לאולפן התוכנית "חמש עם גדי סוקניק" הובהל הכתב רוני דניאל. "אנחנו לפרשה הרצינית והמסוכנת, שנחשפה כאן ממש עכשיו לראשונה", הכריז המנחה. בשלב ההוא לא היה מידע מבוסס שאכן מדובר בחוליה של מחבלים, אבל דניאל מכריז: "המכונית הזאת, ובה שלושה אנשים, שכנראה עם כל הסימנים מדובר בחוליית חטיפה של חיילים, אפשר בהחלט שממשיכה להסתובב, גדי, גם עכשיו באזור גוש דן". וסוקניק מוסיף: "וכל זה ברקע של מידע מוקדם שהם (החמאס) מנסים, כמוצא אחרון כמעט בתקופה האחרונה, למצוא חייל כדי לחטוף אותו לעסקת מיקוח". הנה, סיפור מושלם: התרעות ואיומים לחטוף חיילים מסתיימים בחוליה מסוכנת המסתובבת ממש עכשיו בגוש דן. מפחיד למדי. הסיום הגרוטסקי של הפרשה רק האיר את היד הקלה על המצלמה ועל המיקרופון בערוץ 2. יצוין כי חדשות ערוץ 2 לא היו כלי התקשורת היחיד שנחפז להסיק מסקנות במקרה זה, אבל לצורך השוואה, התוכנית "ערב חדש" בערוץ המתחרה לא עשה כן.

בחברת החדשות מנמקים את הפרסומים הלא מדויקים ב"צורך לפרסם מידע גם אם אינו שלם או בדוק במאה אחוז. מאחר שהכתבים ניזונים מהדלפות הם אינם יכולים תמיד להגיע למידע בדוק עד הסוף", אומר הגורם הבכיר, "ואם הגיעו גם לשבעים אחוז אימות, תפקידנו לפרסם".

ישנם כלים לבדוק גם בטלוויזיה מידע שאינו מאומת או רשמי. למשל, לסייג אותו או לדחוק אותו למקום נמוך יותר במהדורה ולא להכריז עליו בתרועת חצוצרות בכותרת הראשית. בחדשות ערוץ 2 מכירים היטב את הדרך לעשות זאת, וכאשר הם משתמשים בה, הדברים נראים אחרת לגמרי מבחינה עיתונאית. לדוגמה אפשר להביא את כתבתה של דנה וייס על מזוודת המסמכים בפרשת אוחנה. הכתבת לא ויתרה על דיווח מקיף שתיאר את המסמכים שהוצגו בפניה ושהעיד כביכול על התיק שנתפר כנגד אוחנה, אך הקפידה לסייג ולהבהיר שמדובר כנראה בזיופים, ואף המחישה זאת באמצעות צורת הדפים, החותמות הלא מדויקות של גורמים רשמיים ועוד סימנים מחשידים. כל זאת נעשה למרות לחץ הזמן, הכמות הגדולה של המסמכים והמורכבות של הסיפור.

גם בתחום המדיני והפוליטי, שמטבעו מלא בספקולציות, לא נוהגים בחדשות ערוץ 2 להרבות בסייגים. הפרשנות נפתחת כמעט תמיד בביטויים כמו "הערב אנחנו יודעים לספר לכם ש...", ואחריה שלל עובדות מהולות בפרשנות. פעמים רבות מדי העובדות אינן מדויקות, אינן בדוקות ואפילו מוטעות לחלוטין. במבצע ענבי זעם, למשל, הוכרז על כניסתו לתוקף של הסכם שביתת הנשק "עוד הערב", בעוד שההסכם נכנס לתוקפו רק כשבוע לאחר מכן.

באמצע יולי השנה, ארבעה ימים בלבד לאחר מותו של חסן מלך מרוקו, כשמצבו היה כבר כנראה קשה למדי, שוב נפתחה המהדורה בכותרת מהדהדת, פיקנטית ולא נכונה: "ראש הממשלה אהוד ברק משגר את ראש המטה שלו דני יתום לפגישה עם מלך מרוקו, חסן השני, כדי לדווח למלך על ההתפתחויות המדיניות האחרונות". כתבים מדיניים שבדקו את הסיפור לא מצאו בו ממש. גם בלשכת ראש הממשלה לא ידעו על נסיעה זו. גם דני יתום לא. "לא היתה שום תוכנית כזאת לנסוע לעדכן את המלך חסן או אפילו לעדכן אותו בטלפון", אומר יתום. "לא יודע מאיפה נולד הדיווח הזה, וגם לא ביקשו ממני תגובה. קיבלתי את זה בהפתעה".

עמנואל רוזן, הכתב שהעביר את הידיעה, מגיב: "הניסיון לתאר את הישגיה של חברת החדשות באמצעות הידיעה הזאת הוא ניסיון מוזר. היו לי הרבה מאוד ידיעות בלעדיות בחודשים האחרונים שאותן לא צינתם, ביניהן ההחלטה של ברק לנסות לדחות את יישום הסכם וואי, והחלטתו למנות אשה במסגרת הרחבת הממשלה".

ניסיון לברר עם עובדי חברת החדשות בעבר ובהווה ועם עמיתים מכלי תקשורת אחרים את הסיבות לתקלות המקצועיות הללו העלה כמה הסברים. למשל, מחסור בגורמי בקרה עיתונאית בין השלבים של הבאת הסיפור על-ידי הכתבים לפרסומו. הסבר אחר נוגע לאכסניה שבה משודרים הדברים: ערוץ 2 הבידורי באופיו, והעובדה שהכתבים והמגישים הבכירים בחברת החדשות נודדים מטוק שואו לטוק שואו ומתוכנית בידור אחת לשנייה בערוץ. ייתכן שמשהו מהאופי הקל של הערוץ כולו נדבק בשיטות העבודה העיתונאיות, והופך למה שמכונה על-ידי אקדמאים "אינפוטיינמנט" (שילוב של אינפורמיישן ואנטרטיינמנט), או כפי שמקובל לכנות זאת בעברית: "חדשעשעות". הסבר אחר: יחסי עבודה עכורים בין כתבי חברת החדשות מקשים על שיתוף פעולה בבדיקת העובדות, במיוחד כשהסיפור העיתונאי מובא על-ידי כתב העוסק בדרך-כלל בתחום אחר.

פרופ' עקיבא כהן, ראש החוק לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב, סבור שכשלים עיתונאיים השכיחים בכל כלי התקשורת מתעצמים בערוץ השני. "ישנה תופעה שעיתונאים מאמינים לכל דבר, ומוכנים לקבל כל סיוע, כביכול, כתרומה לעבודתם, ולכן נופלים בפח. אם תוסיף לכך את גורם התחרות הקשה וחוסר היסודיות בעבודה תקבל את התוצאה הנוכחית. בערוץ השני בולט הסגנון המחייב קיצור מופרז של הדברים. אייטם קצר וקליפי מגביר את הסיכוי שיהיו טעויות. וישנו גם הסגנון הדרמטי המתבטא אפילו באינטונציה המופרזת, בטון הגבוה ובהכרזות על הסיפור הבא באופן המזכיר כרוז בקרקס. כל אלה אם גורמים שבהחלט מגבירים את הסיכוי לטעות".

אבנר הופשטיין כותב ב"ידיעות אחרונות"

סיעת חד"ש נגד חברת החדשות

דרור ניסן, דובר סיעת חד"ש, הסתובב מתוסכל זמן רב. מפעם לפעם ניסה לעניין את עורכי החדשות והכתבים בערוץ 2 בנושאים הקשורים בסיעות הערביות, ונתקל בסירוב. בעידודה של הכתבת הפרלמנטרית, רינה מצליח, התיישב וניסח מכתב למנכ"ל החברה שלום קיטל. "מהדורת החדשות של הערוץ השני 'נקייה' מערבים ומנושאים הקשורים לאוכלוסייה הערבית", קובל ניסן, ומספק כמה דוגמאות לנושאים שלא זכו לכל התייחסות במהדורה: התמודדותו של ח"כ ערבי לתפקיד יו"ר הכנסת, ביקורם של חברי-הכנסת של חד"ש אצל יו"ר הרשות-הפלסטינית יאסר ערפאת, שכלל גם התבטאויות מדיניות, והעובדה שחברת החדשות של ערוץ 2 נמנעת מלהזמין את נציגי האוכלוסייה הערבית לתוכניות כמו "אולפן שישי" ו"פגוש את העיתונות".

"הראיה מבחינתי להיות אירועים אלה חדשות היא העובדה שכל כלי התקשורת האחרים מצאו לנכון לכסותם ובהרחבה", כתב ניסן לקיטל, "אבל ייתכן שפשוט כולם מחלטרים וחוטאים למקצוע ורק אתם עושים חדשות צרופות". ניסן גם ערך השוואה בין אופן הסיקור של הח"כים הערבים בערוץ הראשון לעומת הערוץ השני, והגיע למסקנה כי "הערוץ הראשון מזמין את אנשינו דרך קבע ולכל הבמות".

הקובלנה הפכה למסכת מכוערת למדי של חילופי מכתבים. ניסן: "פגשתי שוב את מצליח בכנסת, ובמפתיע היא תקפה את הפנייה שלי ושאלה, 'מי אני שאכתוב למנכ"ל חברת החדשות', וסיפרה שקיטל 'הטיס את המכתב לפח'". מצליח: "זה לא נכון ואני לא רוצה להתייחס לשיחה פרטית".

ניסן החליט לפנות למדורו של אביב לביא "ראיתי שמעתי" ב"הארץ", ובעקבות הפרסום קיבל מקיטל מכתב נזעם: "אינני מתכוון לכבדך בתשובה עניינית. אינך רוצה פתרונות אלא יחסי-ציבור. מבין שתי הדרכים: ניסיון כן לפתור בעיות במגע ישיר, או פניה לתקשורת, בחרת בדרך השנייה וזה בוודאי מוכיח את תום לבך... גם בתחום שאתה מעלה, אני עושה ואעשה גם בלי להזדקק להידברות איתך". מכתבו של קיטל הניע את ניסן לפנות גם לנציב קבילות הציבור של הרשות-השנייה ולמנכ"ל שלה, נחמן שי. במקביל השיב לקיטל במכתב נוסף: "יש משהו אירוני בכך שעיתונאי ותיק ועורך בכיר מתקומם על מסירת אינפורמציה לעיתונות כאמצעי לעורר תשומת לב ציבורית. כך על נקלה, בגלל מכתב מרגיז אחד, אתה ממהר לכרות את הענף שעליו אתה יושב".

"חמש עם" נגד "ערב חדש"

לחברת החדשות יש גם מוצרים נלווים. אחד מהם הוא התוכנית "חמש עם גדי סוקניק", שמרבה להחליף מנחים. בתוך זמן קצר יחסית הפכה התוכנית לפצצת רייטינג אמיתית כשהיא מותירה הרחק מאחור את "ערב חדש" הוותיקה בטלוויזיה החינוכית. לפעמים נדמה שהתחרות והבלעדיות ב"חמש עם" הם ערכים מקודשים הרבה יותר מהעבודה העיתונאית עצמה. לעתים, כללי הבלעדיות הנוגדים את אינטרס הציבור, ולפעמים הם גורמים למטרד קשה למרואיינים.

מדי בוקר, מוקדם מאוד (6:00 היא השעה המקובלת), מתחילים הטלפונים לטרטר בבתיהם של האנשים המועמדים להתארח ב"חמש עם...". במשדר הזה דורשים בלעדיות מכל אחד המגיע לאולפן, גם אם מדובר באנשים הנושאים בתפקיד ממלכתי ומוזמנים לשוחח בנושאים ציבוריים. ח"כים, שמורא עוצמתו של הערוץ השני נופל עליהם, מבטלים את הופעתם ב"ערב חדש" כדי לרצות את אנשי "חמש עם".

כאשר הדברים מגיעים לאורחים שהופעתם היא בגדר "סקופ" נפרצים כל הכללים. כך, למשל, היה עם אשה במצוקה מהדרום, שבעלה איים עליה כי ישרוף את ביתם. חרף ההשבעות וההפצרות של תחקירני "חמש עם" בחרה להתראיין בשני הערוצים, לגולל את סיפורה הקשה ולבקש עזרה. ל"ערב חדש" התראיינה בביתה, ואילו לאולפן "חמש עם" בירושלים הוסעה במונית מעיר מגוריה.

לאחר הראיון, ב-17:45, קיבלה טלפון ממערכת "חמש עם". על הקו היתה התחקירנית ענת. האשה: "היא אמרה שהיא כועסת עלי ושאלה למה הפרתי את הבלעדיות. הייתי המומה והתחלתי לבכות. הטון שלה היה מאיים, כאילו עשיתי משהו רע, והיא שוב ושוב אמרה שהיא כועסת עלי. לא הבנתי למה ומאוד נעלבתי. הרי לא חיפשתי סקופ או פרסום אלא עזרה, ואני צריכה עזרה. הם יודעים שאני במצוקה, איך הם יכולים לכעוס עלי כך?".

במקרה אחר התנהל מאבק בין שתי התוכניות על נושא עסיסי: נער חולה שבגלל הפרעות במרכז האכילה במוחו התמכר לטעמן של קציצות בית-החולים. אנשי "ערב חדש" סיכמו עם האם והילד לראיין אותם, אך לא התנו את ההשתתפות במתן בלעדיות. ב"חמש עם" דרשו מהאם לבטל את ההשתתפות ב"ערב חדש" כתנאי להופעה בערוץ 2. זאת על אף שהיה מדובר בסיפור שכבר פורסם בעיתונים. אמו של הנער הודיעה ל"ערב חדש" שהבן לקה בהתקף ואינו יכול להופיע – והגיעה לאולפן ערוץ 2. תחקירנית ב"ערב חדש": "התקשרתי לשאול מה קרה, ומדוע האם סיפרה שילדה אינו חש בטוב, והאם החלה לבכות ולהתנצל. היא סיפרה שבערוץ 2 ביקשו ממנה לשקר לנו".

עורכת "הערב עם", רות רודנר, סירבה להגיב לכל שאלה שהוצגה לה על התנהגות מערכת התוכנית.

גליון 22, ספטמבר 1999