לעיתונות הישראלית היו בשנים האחרונות הצלחות משפטיות בולטות בהבטחת "זכות הציבור לדעת". כך, לדוגמה, עתירות של עיתונאים לבטל איסור פרסום הפכו לדבר שבשגרה. לעומת זאת, מאבק משפטי של עיתונאי נגד המו"ל שלו, נגד הנהלת העיתון, אינו דבר נפוץ: לעתים קרובות המאבק לא מגיע לבתי-המשפט משום שהצדדים מגיעים להסדר כספי המניח את דעתו של העיתונאי.

העיתונאי יצחק לוינסון מסוכנות עתי"ם (סוכנות החדשות הישראלית) יצא אשתקד למאבק משפטי נגד הנהלתו, אחרי שזו החליטה לפטרו באוקטובר 1999. לוינסון, בן 52, כתב עתי"ם בדרום הארץ, עובד 16 שנה בסוכנות.

איור: אפרת בלוססקי

בחודש שעבר ביטל בית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע את פיטוריו. פסק-הדין, שחייב את עתי"ם להחזיר את לוינסון למקום עבודתו, הוא אחד מפסקי-הדין הנוקבים ביותר בתולדות העיתונות בישראל העוסקים ביחסי עיתונאי-מו"ל: בית-הדין מתח ביקורת חריפה על סוכנות עתי"ם וקבע כי התנהגות הנהלתה גבלה בהתעמרות בעיתונאי. חשיבותו של פסק-הדין בכך שהוא ממחיש, הלכה למעשה, את הגנתו של העיתונאי מפני פיטורים שרירותיים כאשר מדובר בהעסקה במסגרת הסכם קיבוצי. שלא יהיו לאיש יותר מדי אשליות בהווה ובמיוחד בעתיד: מספרם של העיתונאים המועסקים בהסכם קיבוצי הולך ומתמעט לעומת אלו המועסקים בחוזים אישיים. באגודת העיתונאים בתל-אביב, לדוגמה, רוב החברים מועסקים בחוזים אישיים.

עתי"ם מעסיקה כשלושים עובדים ועוסקת בהפעלת עיתונאים ועובדי מינהל בכל רחבי המדינה, לרבות בשטחים. במכתב הפיטורים ששלחה עתי"ם ייחס שבתאי הימלפרב, יו"ר הנהלת הסוכנות, ללוינסון גרימת נזקים לסוכנות עד כי עתי"ם עמדה, לדבריו, לפני מצב שמנויי הסוכנות עמדו להפסיק את שירותיה בשל "זלזולו של לוינסון בעבודתו".

ב-5 באוקטובר 1999 שלח האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל מכתב אל הימלפרב ובו הובעה התנגדות חד-משמעית לפיטורים, שהוגדרו על-ידי האיגוד "שרירותיים, בלתי מוצדקים ומבוססים על עילות ותואנות שווא". הימלפרב נדרש להקים ועדה פריטטית וכן התבקש להפעיל את ההליך ליישוב חילוקי דעות בהתאם לסעיף בהסכם הקיבוצי. בתחילת חודש אוקטובר 1999 שלח הימלפרב מכתב תגובה לאיגוד, ובין היתר כתב בו כי "אין בכוונתנו להתדיין עם מר לוינסון בוועדה פריטטית, וכל אשר עימנו יפורט בבית-המשפט אם וכאשר תוגש נגדנו על-ידי לוינסון תביעה משפטית". הימלפרב ראה לנכון להוסיף במכתבו כי לוינסון "רומס את ההסכם הקיבוצי בדרך התייחסותו לעבודה" ורואה בעתי"ם "קופה משלמת בלבד". ועוד הוסיף: "אנשים דוגמת מר לוינסון מסכנים את קיומה של עתי"ם ועבודתם של עובדיה".

תביעתו של לוינסון התבררה בפני השופט מרדכי כליף ונציגי הציבור שאול ששון ואסתר בכר. לוינסון, באמצעות פרקליטו עו"ד מנחם חכמון, טען את הטענות הבאות:
– פיטוריו באו לעולם על-פי החלטתו של הימלפרב, שנקט מדיניות של סילוק עיתונאים בעלי ותק מתוך שיקולים לא ענייניים. וזאת בשל עלות שכרם של העיתונאים הוותיקים שעתי"ם, לגרסתו של הימלפרב, אינה יכולה לעמוד בה.
– על-פי אותה שיטה פוטר עיתונאי נוסף (מאיר ששוני) באזור הצפון, שגם היה פעיל בוועד.
– לוינסון פוטר בפיטורים שרירותיים ובחוסר תום-לב וללא כל סיבה ואף לא באחת מדרכי הפיטורים הקבועות בהסכם הקיבוצי.

טענותיה של פרקליטת עתי"ם, עו"ד תמר גולן, היו אלה:
– פיטוריו של לוינסון היו כדין ובהתאם להסכמי העבודה המחייבים ונעשו בידיעתו ובמעורבותו של ועד העובדים ובהתאם לפררוגטיבה של ההנהלה להחליט על פיטורים בנסיבות שבהן, במשך שנים, הפר לוינסון את מלוא חובותיו ועבד במקום עבודה מתחרה, כאשר לעתי"ם אין כל אמון בו ואין חובה על הסוכנות לפרסם את כתבותיו.
– לוינסון הגיש את תביעתו כדי לסחוט כספים מעתי"ם. כשהסוכנות אינה מפרסמת את הידיעות שהוא מביא לה, היא עושה שימוש לגיטימי בזכות הקניין הקיימת לה במקרה זה.

השופט כליף מציין כי על-פי ההסכם הקיבוצי, יש ארבע עילות פיטורים: ביצוע תפקיד בזדון מתוך כוונה לפגוע בעתי"ם; הרשעתו של עיתונאי בבית-משפט ישראלי; צמצום בעבודה במפעל; עבירות משמעתיות או רשלנות מקצועית. בית-הדין קבע כי במקרה זה לא הוכח כי לוינסון ביצע את תפקידו בזדון ומתוך כוונה לפגוע בעתי"ם, והנהלת הסוכנות גם לא חשפה כל מידע המצביע על כך שהיו מעשים שנעשו על-ידי לוינסון בזדון ואשר פגעו בדרך כלשהי במקום עבודתו. עוד קבעו השופטים כי לא נטענה כל טענה שלפיה הורשע לוינסון על-ידי בית-משפט כלשהו. "המסקנה העולה מהתנהגותה ומפעולותיה של עתי"ם", פסקו, "היא כי העילה לפיטוריו היא צמצומים או רשלנות מקצועית ועבירות משמעת. כך או כך, על-פי שתי עילות אלה על עתי"ם לקבל את הסכמת הוועד והאיגוד (הארצי), ובאין הסכמה כזאת, על הצדדים לנהוג על-פי האמור בפרק בעניין 'יישוב חילוקי דעות'", או להעביר את העניין לדיון בוועדה פריטטית.

בהמשך קבע בית-הדין כי "ממה שהובא בפנינו בתיק זה מצטיירת תמונה שונה, ולפיה העילה האמיתית לפיטוריו של לוינסון הינה צמצומים, וזאת עקב העלות היקרה של אחזקת 'עובד ותיק'". לוינסון מסר לבית-המשפט תצהיר ובו נקב בשמות 15 עיתונאים שעבדו ועדיין עובדים בעתי"ם ובמקביל עובדים גם בעבודות נוספות. "עובדה זו באה ללמדנו", נקבע בפסק-הדין, "שאכן קיימת אפשרות לעובדי עתי"ם לעבוד במקביל גם במקום עבודה נוסף, מבלי שייחשבו למפרי הסכם". ועוד כתב אב בית-הדין בעניין העבודה הנוספת: "יצוין, כי עתי"ם לא פנתה ללוינסון לצורך בירור העניין בדרך נאותה, ומכל מקום החשדות והשאלות שהופנו ללוינסון נעשו בשלב שלאחר פיטוריו, וממה שהובא בפני בית-הדין לא עולה כי זאת היתה הסיבה, או אחת הסיבות, לפיטוריו". בית-הדין גם דחה את הטענה שלוינסון חטא ברשלנות מקצועית. לדעת בית-הדין, עתי"ם התייחסה אליו בחוסר תום-לב קיצוני בכך שניהלה ממרץ 1999 ועד אוקטובר אותה שנה "יומן", שבו נרשמו בדייקנות ובאופן שוטף כל מעשיו ופעולותיו. "רישום זה נעשה אך ורק לגבי לוינסון עצמו, והרישום נעשה כדי 'לצבור' עבירות או שגיאות של לוינסון ובכדי 'לתפור' לו תיק שעל-פיו יהיה ניתן לפטרו", נכתב בפסק-הדין.

דומה שה"יומן", שאותו ניהל בחריצות העורך הראשי של עתי"ם חיים נוי, קומם במיוחד את בית-הדין, שכתב בהקשר זה: "מעשה זה של עתי"ם נעשה בזדון ובחוסר תום-לב ותוך ניסיון להכשיל את לוינסון. בפנינו העיד מי שניהל את התיק הזה במסירות אין קץ, הלא הוא העד חיים נוי, שעשה זאת, ככל הנראה, על-פי הוראתו של הימלפרב. התרשמנו קשות מעדותו ומהתנהגותו של חיים נוי. בהופעתו בפני בית-הדין לא שם עד זה לנגד עיניו את החובה לעזור לבית-הדין ולהגיע לחקר האמת, ומעייניו היו נתונים להכפשתו ולהכשלתו של לוינסון, כמעט בכל מחיר. תשובותיו היו חמקניות ומתחכמות, והרושם הכללי מעדותו היה מצער ביותר. האם כך נוהג עורך ראשי של סוכנות ידיעות בישראל?". בית-הדין לעבודה מציין כי בישיבה של הנהלת עתי"ם באפריל 1999 אמר הימלפרב כי הסוכנות, בהתחשב במשכורות שהיא משלמת ללוינסון ולשושני, לא תוכל להמשיך להתקיים. מסקנת בית-הדין ביחס לסיבת פיטוריו של לוינסון היא: צמצומים ורצונו של הימלפרב להיפטר מלוינסון ומעיתונאים ותיקים אחרים.

צבי הראל הוא הכתב לענייני משפט של "הארץ" בתל-אביב

יתרונות החוזה הקיבוצי

ההבדל העיקרי בין הסכם קיבוצי ובין חוזה אישי, אומר עו"ד חיים ברנזון, המתמחה בדיני עבודה, הוא בהגבלות המוטלות בהסכם הקיבוצי על חופש הניהול של המעביד: ההגבלה העיקרית היא שלא ניתן לפטר עובד באופן חד-צדדי ללא הסכמת נציגות העובדים. אם הוועד מתנגד לפיטורים, מדגיש ברנזון, צריך לנהל מו"מ עם נציגות העובדים. בדרך-כלל יש הליך של יישוב חילוקי דעות המתנהל בשני שלבים נוספים: הראשון, ועדה פריטטית; והשני, בהנחה שהצדדים אינם מגיעים להסכמה בהליך הראשון, פנייה לבורר.

ההסכם הקיבוצי מגן על העובד, בין היתר, מפני נקמנות ושרירות לב. ברנזון מציין שכאשר מכריזה ההנהלה כי בדעתה לפטר עובדים על רקע צמצומים, והוועד אינו מסכים לרשימת המפוטרים שהיא סימנה, יש שלוש אמות-מידה הקובעות את סדר המפוטרים: צורכי העבודה, ותק במפעל ומצב משפחתי וסוציאלי.

באשר להעסקה בחוזה אישי מציין ברנזון כי בחוזה כזה, שאינו לתקופה קצובה, המעביד יכול לפטר את העובד בכל עת בהודעה מוקדמת שאורכה מוסכם מראש, ללא צורך במו"מ או בהסכמת העובד לפיטוריו. באין אזכור מפורש בחוזה באשר למועד הודעת הפיטורים, מדובר בחודש ימים מראש במקרה של עובד שהוותק שלו הוא מעל שנה. לעובד בניסיון, או לעובד חדש שטרם עבד שנה אחת במפעל, הודעת הפיטורים היא קצרה מחודש ימים.

גליון 26, מאי 2000