יש משהו שאתם מתחרטים עליו? עשיתם טעויות בעונה הזאת או הכל מושלם?
ישראל סגל: "אני חושב שיש קצב טלוויזיוני שהוא דורסני לעתים, דורש תמציתיות, ניידות מהירה, מעבר היסטרי מנושא לנושא. זה גורם לפעמים לאנשים שמגיעים לתוכנית להרגשה שהם לא יכולים להתבטא במידה שהם רוצים. גם לי וגם לנסים יש תחושה, שיש מידה של צדק בביקורת. לפעמים אנחנו מאבדים את המידה בין הצורך להדביק את קצב החיים לרצינות של הנושא".

זהו קטע מראיון עם הצמד נסים משעל-ישראל סגל, מ"משעל חם", ערוץ 2, שהופיע במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" ב-2.7.1999. הם רואיינו ביחד על-ידי אבנר הופשטיין, שביקש לעשות איתם את מאזן תוכניתם בעונה החולפת. הכותרת של הראיון, "הבטחנו, קיימנו", לא מותירה הרבה ספקות לגבי שביעות רצונו העצמית של הצמד. עשר בסולם משעל-סגל, אם לא למעלה מזה. המראיין, יש לציין, לא שיבש את שמחתם.

אבל הראיון חשף גם ממצא מדאיג: תוך עונה אחת נתגלו אצל חברי הצמד סממנים לא מעטים של זחיחות הדעת. אצל שני עיתונאים בכירים בתקשורת הישראלית זה מדאיג שבעתיים. בציטטה שהובאה לעיל מתגלה הממצא באמצעות אחד ממאפייניו המעניינים, והוא הסלחנות הרבה לגבי המעידות, החולשות, השגיאות של שני העיתונאים עצמם. היא בולטת במיוחד על רקע הגישה המחמירה של אנשי התקשורת כלפי אנשי השלטון, המלווה בדרך-כלל בחיוך לעגני של חוקרים, ש"יודעים שאתה אשם, גם אם אתה לא מודה...".

בראיון הזה, למשל, הם מלגלגים על עוזי ארד, היועץ המדיני לשעבר של ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, ש"יצא איש קטן עם יצרים של פוליטיקאי ממוצע".

איור: בתיה קולטון

מדוע? כי ניסה לזכות בזמן שידור רב ככל האפשר בטלוויזיה ולשם כך תימרן בין הערוצים (ובסוף גם נכשל). אבל חברי הצמד, בראיון הזה, מגלים שהם עצמם שידלו את ארד שיתראיין אצלם בערוץ השני, בנימוקים ש"כדאי לו, אצלם הוא יהיה מרואיין מרכזי, יקבל הרבה זמן". אינני דן בעוזי ארד, אלא בסלחנות העיתונאים לגבי תמרוניהם שלהם והאיפה ואיפה שהם נוקטים ביחס לנסיונות איש הממסד לזכות ביותר זמן שידור. המאמצים שלהם מובנים מאליהם, שלו – פסולים ונלעגים.

ושימו לב שוב מה משעל וסגל אומרים על המתרחש בטלוויזיה: "קצב דורסני, דרישה לתמציתיות, ניידות מהירה, מעבר היסטרי מנושא לנושא. וכל זה גורם לאנשים המגיעים לתוכנית להרגשה שהם לא יכולים להתבטא במידה שהם רוצים", אבל האם כל זה הוא גזירה משמים, אסון טבע שאינו תלוי גם במראיינים? אולי הם פשוט לא נותנים למרואיינים לסיים משפט? הם מתקשים לוותר על שאלה שהכינו ברוב עמל לפני הראיון ולכן אין זמן, צריך לקצר את התשובות.

אולי הם פועלים מתוך תחושה שהמתנה עד לסוף התשובה של המרואיין מקלקלת את השואו, שהצלחתו היא טעם הראיון ולא התשובה. שלא לדבר על כך שלפעמים המראיין מתוח, אפילו כועס, כי המרואיין לא "סיפק את הסחורה", לא נתן את התשובה הצפויה. מה הפלא אפוא שנפל קורבן לחוסר סבלנותו... ושאלת השאלות: אם המראיינים של הטלוויזיה מודעים לסכנות הטמונות במדיה, מדוע הם לא משתדלים להפחיתן ככל האפשר? ומה על סתם נימוסים שלא מתיישבים עם כניסה צעקנית לדברי הזולת, שהוא בדרך-כלל גם אורח מוזמן?

נכון שבין אנשי השלטון, לאנשי התקשורת מתנהל דו-קיום-דו-קרב מתמיד, אבל כללי מערכת היחסים הזאת אינם, בסופו של דבר, ככללי ענף ספורטיבי. אנשי ציבור אינם יריביהם על המגרש אלא שותפים לחילופי דעות, שלא לומר להפריה רוחנית הדדית. שימו לב למינוח הניצחון והמפלה של משעל וסגל: "הם פיצחו את קוד ברק", למשל. מתי? כאשר ברק, שומו שמים, הפסיק את המשא-ומתן הקואליציוני כדי לצפות עם כל הצוות שלו בתוכנית "משעל חם", וכאשר לפי הבנתו הופיעו בתוכנית עיוותים או אי-דיוקים, שלח את דוברו כדי להגיש תגובה משלו. ממש לא ייאמן... במקום לשבח את ערנותו ואת רצונו של ראש הממשלה (אז הנבחר) להגיב בזמן, צמוד לתוכנית, לא למחרת בעיתון אלא בו במקום, לאוזני הקהל ששמע וראה את השידור, הצמד חוגג: הם צפו בנו, שברנו את שתיקת הכבשים שלהם.

המראיין, אבנר הופשטיין, חוגג איתם: "הם [הצמד, 'משעל חם'] בדרך לאתר את חולשותיו של ברק ולנגוס בהן בחדווה". ובחלק אחר של הראיון משתמש משעל במושגים מעולם הספורט בעקבות מפגש טלוויזיוני אחר שלו, עם נתניהו לשם שינוי: "מקובל לחשוב שהוא ניצח אותי והצליח לדחוק אותי לפינה. אחר-כך הגיע רעיון שבו המבקרים הכריזו שהשוויתי את התוצאה ל-1:1, כאילו המטרה של ראיון הוא ניצחון (בנוק-אאוט? בנקודות?) ולא הבהרת עמדותיו ורעיונותיו של המרואיין". לעומת זאת לישראל סגל לב רחום על התקשורת: "לפעמים אתה נכשל בחשיפת מידע, אבל אתה עושה דבר לא פחות חשוב: אתה חושף את האישיות". האם ההישג הזה, גם אם הושג, מכפר באמת על הכישלון המקצועי הראשוני?

מה הפלא שהראיון ב"7 ימים" נסתיים בקריאת קרב בתוספת נדר: "גם בעידן ברק לא יהיה משעמם... אנחנו נארוב להם [לממשלה החדשה] כציידי פרפרים. ברק העמיד את תרבות השלטון שלו. אנחנו לא ניתן לו ולאנשיו מנוח לרגע". אתה תוהה: הדברים נאמרו על-ידי "כלבי שמירה" של הדמוקרטיה או על-ידי "כלבים שוטים" של קורבנות מזדמנים? זו תרבות איגרוף או תרבות תקשורת?

אני בטוח שנסים משעל וישראל סגל יודעים את התשובה. הם יודעים את מלאכת התקשורת ודווקא לכן ראוי שישימו לב לסימני ההיסחפות אל ביטחון עצמי מופרז, הפרוזדור אל זחיחות הדעת.

מדאיג לא פחות טיפולו של אבנר הופשטיין בהם בראיון זה. כאילו נדבק מהם. כמעט ללא הסתייגות נעשה שותף לשמחתם על ש"הכניעו" את ברק (כי, כאמור, התברר להם שהוא צפה בתוכניתם בזמן אמת), ובאותו זמן הוא מעיר הערת ביקורת נגד ברק על שהוא מחרים את הטלוויזיה גם אחרי הבחירות (באותו זמן בתקופת המשא-ומתן הקואליציוני). מעניין לדעת מה היה כותב הופשטיין לו ברק, במהלך המשא-ומתן המתיש וההפכפך, היה רץ כל יום – אפשר גם כל שעה – לספר לחבר'ה מן התקשורת מה בדיוק קורה. אגב, הופשטיין, במסע המחמאות שלו ל"משעל חם", מציין גם שהתוכנית הזאת "קוברת" בנתוני צפייה את מתחרותיה; מונח מחץ הלקוח גם הוא מטורי הכדורסל בעיתוני הספורט.

במקום אחר, בהזכירו את התוכנית "פופוליטיקה", מסתפק הופשטיין בתיאור המאופק שתוכנית זאת "המציאה את נוסחת המעגל הפוליטי רם הדציבלים", בלי מלה על שהיא "קברה" את הדיון התרבותי ותרמה תרומה שאין להגזים בנזקיה ל"הלבנת" האלימות המילולית ולהגברתה. וחיים הכט זוכה אצל הופשטיין לציון לשבח בתור מי ש"עושה שימוש להטוטני בטקסט שהוא מצמיד לתמונות המשודרות". אין ויכוח על הכישורים של הכט, אבל שאלה היא האם דווקא להטוטנות היא התכונה הרצויה מאחורי המיקרופון בטלוויזיה?

בלהט התיאור של עבודת הצמד הופשטיין גם אינו מסתייג מכך שישראל סגל מדווח על המצב במפלגת העבודה על סמך מקורות אנונימיים. הוא גם כותב ש"סגל בנה אפקט של רתיחה במפלגת העבודה" מבלי לשים לב שתפקיד העיתונאי הוא לא "לבנות" אפקט אלא לדווח על עובדות, בהסתמך על נתונים גלויים ככל האפשר. אבל במקום לתפוס לפעמים על חם את צמד "משעל חם" מעדיף הופשטיין לשתף איתם פעולה ללא סייג. הוא גם לא שאל את ישראל סגל, אשר פסק ש"לא יהיו יותר עימותים עיתונאיים בסגנון הישן, נקודה", האם סגל יוותר על עימות כזה עם ראש ממשלה כלשהו אשר יתנה את קיומו בעריכתו בסגנון ישן?

עוד כדאי להזכיר שהצלחות עלולות לסחרר. גם את אנשי התקשורת.

אריה פלגי הוא עיתונאי בגמלאות

גליון 22, ספטמבר 1999