בשרו של שופט השלום נעם סולברג נעשה "חידודין־חידודין" כאשר עיין בתיק תביעת לשון הרע של רוחמה אברהם (ח"כ) נגד אסף הראל (בדרן טלוויזיה). מן הסתם ראה סולברג בחייו כמשפטן עיוותים נוראים של התנהגות אנוש, וכשופט פיתח כלים למדידת דרגות העוון, החטא והפשע. והנה דווקא הדברים שאמר הבדרן על הפוליטיקאית בתוכנית הלילה שלו בערוץ 10: "כלבה", "מוצצת", "היפופוטם עם חציל בתחת", כמו גם המיצג הטלוויזיוני הנלעג שנלווה לכך, גרמו לעורו של סולברג לתגובה פיזיולוגית ממש.
לצד תחושותיו המוצקות, יש לשופט גם טעם מגובש והוא מבחין בין ביקורת אדיבה להתגוללות קלוקלת. "אני מניח שמרביתנו שותפים לתחושת הגועל ושאט הנפש", אמר סולברג, ודי היה בדבריו ללחוץ על ערוץ 10 להתפשר מחוץ לבית־המשפט.
ייתכן שהשופט צודק באומרו "מרביתנו שותפים", ורוב הנוכחים באולמו (ואולי בעולם בכלל) היו שותפים לתחושת הקבס שהוא חש, אילו צפו בתוכנית האירוח של הראל. אבל למקרא דבריו רציתי דווקא לצעוק לעברו: "הלו, אני לא שותף! עורי התחדד ושערי סמר מזוועות אחרות, אמיתיות, נוראות לאין שיעור מהבדיחה הזאת".
אשר לפגיעה: הראל הצליח להקניט את אברהם, אבל ספק אם הצליח להגחיך אותה יותר משהיא נלעגת במציאות. בחציית גבולות המהוגנוּת לוקח הלועג סיכון הולך וגדל מול מושא הלעג שלו – ודבריו של סולברג מאשרים זאת. כשהראל לעג לאברהם באורח כה ילדותי, הוא איבד מן הסתם חלקים הולכים וגדלים מקהלו.
ואשר לגועל: מי לא רגיל בגועל בתרבות הבלתי מעודנת שלנו? רק לפני רגע גאה ב"מרביתנו" הקבס מצפייה באנשים שתמורת הסיכוי לזכות במיליון שקל לועסים חגבים וכרבולות בסדרת המשימות המצליחה "סוף הדרך" (תודה לאל, הטלוויזיה שלנו שומרת כשרות), ונתקפנו בתחושת גועל עיונית יותר בצפייה במופע של נועם פדרמן ב"לימוזינה". אבל אחת מחירויות הפרט האמיתיות שלנו היא זכות הקניין על השלט – הזכות להתנתק או לדפדף הלאה. ודווקא כשהעור נעשה חידודין־חידודין צריך להיזכר באמירתו הנודעת של נעם חומסקי, הפילוסוף־הבלשן שתמך בחופש הביטוי של מכחיש־השואה הצרפתי פוֹריסון: "אדם שאינו מאמין בחופש הביטוי של מי שהוא בז לו, אינו מאמין בחופש הביטוי בכלל".
לפעמים נראה כי עולמו הרוחני ועולמו המקצועי של שופט נדבקים זה לזה בשנות שבתו על הכס ויוצרים שכבת אבנית על סרגל המדידה שמבדיל בין "מותר" ו"אסור" לבין "נחמד" ו"דוחה". הפסקנות הנחרצת הנדרשת מהיושב על כס המשפט עלולה להסתיר לו את ההבדל בין "רע" ל"מגעיל" ובין פשעים להפרעות קלות. בניגוד למקרי אלימות מוחשיים, מידת הפגיעה של מלים וגינונים אינה ניתנת למדידה ומשום כך אפשר לגמד את ממדיה או להעצימם, כרצון הפוסק.
שופט שוחר־טוב שנקלע אל העולם הפתוח של חופש הביטוי עלול למצוא עצמו מרחף בחלל הריק. בהעדר נקודות משען מוצקות אחרות, פונה השופט אל נבכי נפשו פנימה ומתייעץ בטעמו הוא (השמרני במקרים רבים) ובערכיו (הצדקניים לעתים).
חלק לא מבוטל ממשפטי לשון הרע עוסקים בענייני טוּב־טעם ובנסיונות למדוד עלבון. כך "משפט העכברים" שניהל לוני הרציקוביץ נגד עיתון "העיר" ("הלורד הוא עכבר, עכבר פחים בחליפה..."). השופט אמנון סטרשנוב גזר על העיתון ועל הכותב פיצוי של חצי מיליון שקל ורק נשיא בית־המשפט העליון, אהרן ברק, שדן בערעור, ביטל את פסיקתו. אבל אין בתוכנו שופטים רבים שהם מומחים לתיקים של חופש הביטוי ואין אֲמַת־מידה ברורה לשיפוט בתיקי לשון הרע. כל אדם מבין בחופש הביטוי – ובמניעתו – וכך גם כל שופט ואפילו כל שופט עליון. באחת מעתירותי, כעורך עיתון, אל ועדת הצנזורה שבראשה ישב שופט עליון בדימוס, על כך שצה"ל מסתיר בגיבוי הצנזור מידע על ליקוי מהותי בשורותיו, פנה אלי השופט הוותיק, ממרום חמישים שנות נסיונו, ושאל: "ואם הליקוי הזה אכן קיים, מדוע לא ניסיתם לפנות לרמטכ"ל כדי שיתקנו אותו?".
שופט יכול להשתלט על ניהול משפט לשון־הרע כל עוד הוא מודד את קרבת הדיווח לאמת, אבל ניהול משפט על בדיחות־קרש הוא מוקש רציני. טענות הצדדים במשפט כזה לא יכולות להיתמך בטביעות אצבע או במסמכים מרשיעים. איך מודדים אירוניה? איך מכמתים צחוק? איך שוקלים גסות רוח? איך שופטים ליצנות?
שופטים במשפטי לשון הרע נוהגים לעתים קרובות כבית שמאי כלפי העיתונות והתקשורת, מתוך כעס פנימי כלשהו, ופועלים כטריבונים עממיים. הם מאבחנים פגיעה, מזדעזעים, משערכים את חומרתה ונוקבים בעונש על־פי דו"ח השמאות שחיברו. התקשורת כבר למודת ניסיון וניגשת למשפטי לשון הרע ברוח שפלה: כדי לחטוף מה שפחות קנסות ומה שפחות הטפות מוסר.
במקרה של הראל ואברהם די היה ב"שאט הנפש" של השופט כדי לרכך את באת־כוחו של ערוץ 10 ולהובילה לפשרה, מוצלחת לכאורה: אברהם תבעה מיליון וקיבלה רק 12 אחוז מציפיותיה. אבל למעשה היתה זו תבוסה מזעזעת: הערוץ המשדר (שכבר נקנס על אותו קטע על־ידי ועדת האתיקה של הרשות השנייה) נאלץ לשלם 120 אלף שקל וחויב בפרסום התנצלות גורפת – כנועה עד התבטלות – כדי למחוק את התביעה ולמנוע מן השופט לתרגם את זעזועו לעונש גרוע מזה.
חבל שהפשרה המוקדמת מנעה את ניהולו של משפט רב־ערכאות שיבחן את מרחב הביטוי בטלוויזיה. חבל שלא עסקו בסאטירה ובמשמעותה, חבל שלא בחנו את ההבדל במרחב הביטוי בין המיין־סטרים לפרינג', בין האולם הגדול לקברט שבמרתף, בין האולפן המרכזי להפקות הנידחות. חבל שלא דנו בשאלה, אם מי שכופה את כללי המרכז על השוליים לא גורם להכחדתם. חבל שלא דנו בחיוניותה של תרבות השוליים, המאתגרת, הקנטרנית, הבוטה, הדוחה, ובחותמה המהותי, הממריץ, על הזרם המרכזי.
חבל שמשרד מוזר־ליבליך, המומחה המשפטי הגדול בהגנת חופש הביטוי, היה במקרה זה נציג התובעת. חבל שערוץ 10 יוצג על־ידי משפטנים מטעם החברה המבטחת אותו מנזקי לשון הרע. הישגם של אלה בהפחתת סכום הקנס היה ככל הנראה סביר מבחינה ביטוחית. אבל בדברי ימי חופש הביטוי שלנו ייזכר תיק רוחמה אברהם–אסף הראל לדיראון.
חבל שלא נבחן ההבדל בין משדרי פריים־טיים לתוכניות לייט־נייט, מבחינת הגדרתן, שפתן, סגנונן וקוד השיח עם קהלן. האם אכן בית־המשפט צריך להציל נבחרת ציבור, חברת כנסת נלעגת, מן המהלומות המילוליות של בדרן גס־ביטוי? האם השופט צריך להיות זרועם הארוכה של פוליטיקאי פטפטן שלפתע נעלב או של איל־הון שמתעטף בהגנת בית־המשפט כאיזה עלוב חיים?
למרבה הצער, חופש הביטוי נחשב לנכס של "האינטלקטואלים" אשר נכפה על "העם". בכל שנות ישיבתי בוועדת החוקה של הכנסת בדיונים על חוקי העיתונות, ראיתי איך ח"כים מכל מפלגות הבית ששים לקרב כשהם דנים בהצרת גבולות חופש הביטוי. בביטוי הרי הם מבינים. חופש הביטוי על שולחנות הוועדה הפרלמנטרית הוא ערך חבול וחבוט, ערך אליטיסטי, מופשט, שפגיעתו רעה, שנוגד ערכים מקודשים אחרים כ"פרטיות" ו"כבוד", נכס כוחני שמעשיר את המו"לים ומתעמר בחסרי הישע. והעיקר: חופש הביטוי הוא שלי ותרשה לי לסיים.
יום אחד, כשהשופט המזועזע יפרוש, אולי תוצע לו קריירה חדשה: אולי יהיה לשופט בדימוס ויישב בראש ועדה או טריבונל באחד ממוסדות האתיקה והרגולציה של התקשורת: במועצת העיתונות או במועצות הרשות או בוועדת הצנזורה או בוועדת הפרסומות. רק החשש מפני טעמו הטוב ירגיע את התקשורת המשתוללת ויציל את הציבור מן העוולות שהיא עלולה לעולל.
גיליון 58, ספטמבר 2005