לתקשורת מערכת יחסים מורכבת, שלא לומר מתוסבכת, עם הציבור. בשנים האחרונות, התרחב חלקו של דפוס אחד במערכת היחסים הזו, שבו התקשורת משמשת כבמה, לא מצונזרת כמעט, המאפשרת לציבור הרחב להביע את עצמו באופן ישיר ולא מתוּוך. הכוונה בעיקר לתוכניות מסוג "יש עם מי לדבר" ברדיו ולתרבות התגובות באינטרנט (טוקבקים).

שתי זירות אלו ידועות כמוקדים של דעות קיצוניות, לעתים גזעניות, ולרוב מנוסחות בשפה מתלהמת. לא פעם מופנית ההתלהמות והשנאה בהן כלפי התקשורת עצמה.

נהוג לפטור את התופעה כשולית ולטעון שהקיצוניות המאפיינת את המגיבים בזירות אלו, כמו גם חוסר האמון שהם מבטאים כלפי התקשורת, משקפים רק מיעוט קולני. טענה זו נכונה, אולי, לגבי אלה הטורחים לחייג לרדיו, אולם היא אינה לוקחת בחשבון את התרחבות השימוש באינטרנט, את המיידיות ואת האנונימיות שבמשלוח תגובה.

יתר על כן, תוכניות מהז'אנר של "יש עם מי לדבר" והטוקבקים האינטרנטיים אינם אלא הביטוי המובהק והקיצוני ביותר לתופעה רחבה בהרבה, של התנערות התקשורת מתפקידה כמעבדת ומנתחת של מידע לטובת תפקוד כצינור קלט ופלט בלבד. באותה מיידיות וישירות שבה הציבור הרחב מבטא את עצמו בתגובות באתרי החדשות, פולטים כתבי החדשות של אותם אתרים, ושל העיתונים היומיים, את רצף הביפרים שבהם הולעטו באותו יום.

בעידן שבו קשה למצוא מרואיין שאינו מתורגל בתגובות מתוכנתות המנוסחות באופן אחיד ("פתאום שמעתי בום"), ובתרגילי התחמקות משאלות מביכות, גם זמן האוויר האינסופי הניתן למרואיינים ברדיו ובטלוויזיה, ללא קשר לתרומתם העניינית לדיון שעל הפרק, הוא היבט של אותה תופעה.

מדוע מוקדש זמן כה רב לדוברים אלמונים (חבר מרכז ליכוד פלוני, תומך שרון, המביע את דעתו המקצועית על סיכויו של ביבי נתניהו לזכות בבחירות הפנימיות בליכוד – ולהפך) או לאישי ציבור (שמעון פרס, למשל), השוטחים את משנתם ללא תיווך, דהיינו ללא הניתוח הביקורתי שהוא תפקידה של התקשורת? כנראה מכיוון שזה מהיר וזול יותר מלשלם לכתבת או לכתב כדי שיכינו תחקיר יסודי, במיוחד במציאות תקשורתית־טכנולוגית שדורשת מאמצעי המדיה להתחרות על מהירות העדכון על חשבון התוכן.

מה כבר למדנו מהעלאתה החוזרת ונשנית לשידור של אותה נופשת אלמונית שדיווחה מאחת מספינות הנופש שעוכבו בשל החשש מפיגוע (שלא התממש)? מהו הממד הענייני או המעניין בהצהרה הטריוויאלית ש"הכל בסדר" (מהדורת החדשות המרכזית של יום שישי, 5.8.05, ערוץ 10)?

לכאורה, פתחון הפה לאנשים מן השורה באמצעי התקשורת מקרב אותה לצרכניה. בפועל, נוצר כאן דפוס יחסים פתולוגי בין הצדדים. כלב השמירה של הדמוקרטיה מפנה את עמדתו ומכשכש בזנב לעבר תוקפיו. ככל שהציבור, ואישי הציבור בכלל זה, זוכים להביע את עצמם באופן ישיר ובלתי מופרע בכלי התקשורת, כך גדל הניכור כלפי התקשורת וחוסר האמון בה.

כאשר הייצוג שמעניקים כלי התקשורת לקולות השונים ניתן ללא הבחנה וללא קביעת סדר־יום עצמאי וביקורתי, הוא חסר ערך. בהעדרו של שרביט מנצחים, ריבוי הקולות אינו יוצר פלורליזם אלא קקופוניה צורמת. המדד היחיד המבחין בין הקולות השונים, החל בדעתו של יוסי מנתניה "על המצב" וכלה בנאום ההתפטרות של נתניהו, הוא הווליום: כל דאלים גבר.

רלוקה גנאה היא סטודנטית לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב

גיליון 58, ספטמבר 2005