מאז התפרצותה המחודשת של האלימות בסכסוך הפלסטיני-ישראלי נשמעת שוב ושוב הטענה שהתקשורת מגויסת. בגרסתה האחרונה, הכתבים והפרשנים הצבאיים מואשמים בכך שבנושא החיסולים הם מתפקדים כיחצניו של דובר צה"ל. בהנחה שיש לטענה זו יסוד, כדאי לקחת בחשבון שבמצב הנוכחי של לחימה, מטרתה העיקרית או הבלבדית של פעולה צבאית היא לעתים קרובות רק להיות מוצגת בתקשורת בדרך שרשויות המדינה מעוניינות להציגה, וכל המשתתפים - צה"ל, התקשורת, הפלסטינים והציבור בישראל - אמורים למלא את תפקידם. במקרה כזה, כל ניסיון לברר ממקורות נוספים מה הכוונות "האמיתיות", מה באמת עומד מאחורי הפעילות המבצעית, לא יצלח.
קחו למשל את חדירת צה"ל לג’נין באמצע אוגוסט. אפשר לשער כי מטרת ההודעה המוקדמת לכתבים, לצלם את הטנקים לפני הפעולה, היא איתות לפלסטינים לברוח, להזהיר אותם מהסלמה, לאותת לאמריקאים (ללחוץ על הפלסטינים), להראות לציבור בבית שעושים משהו. הכתבים משחקים תפקיד מרכזי במשחק הזה והופכים להיות חלק מהאסטרטגיה, כולל הדיון באולפן על יעדה של הפעולה - כיבוש של יעד? תחילתה של פעולה מתגלגלת? שינוי באסטרטגיה? אין ספק שהכתבים במלכוד.
יחד עם זאת, צריך גם לזכור שבהקשר של סביבת התקשורת העכשווית המופרטת, הרב-ערוצית והבינלאומית, כוחם של צה"ל ושל הדוברים-מטעם לשלוט במידע נחלש בהרבה. ותעיד ההשוואה עם תמונת המצב באינתיפאדה הראשונה. כל-כך הורגלנו לצפות בפיגועים בנתניה, בחדרה או בירושלים, או בהפצצה בעזה, דקות מספר לאחר התרחשותם, שמתקשים היום להיזכר בכך שבשלהי שנות השמונים, כשצפינו על מרקעו של הערוץ היחיד, הממלכתי, באינתיפאדה, ראינו כתבות מעטות בלבד מהשטח, רובן קצרות, ערוכות בקפידה ויזומות על-ידי צה"ל.
חדשות הטלוויזיה של אז הפחיתו בחשיבות המשבר (ויעיד על כך הלוגו בששת החודשים הראשונים - "הפרות סדר ביהודה ושומרון" - דהיינו אירועים ספורדיים שאין ביניהם קשר) ויצרו דה-פרסונליזציה ודה-הומניזציה של הפלסטינים. פלסטינים הופיעו על המרקע רק בדמותם של המון משליכי אבנים ושורפי צמיגים. אירוע עם הרוגים הסתכם באותם ימים בידיעה לקונית מהאולפן על פלסטיני, בדרך-כלל ללא שם, שנהרג "מאש חיילי צה"ל". מובן שבמקרים המעטים של קורבנות ישראלים הוקדשה לסיפור מרביתה של המהדורה. גם התיאור והפרשנות של האירועים נותרו בעיקר בידי קציני צה"ל בשטח או באולפן. מעולם לא שמענו כיצד האירוע נראה מהצד הפלסטיני. התנאים שאפשרו את אופן הכיסוי ההגמוני של רשות שידור מונופוליסטית היו המשאבים הדלים, חסרון באמצעים לשידור מהשטח, הטאבו על ראיונות עם אש"ף, העדר מצלמות בצד הפלסטיני והצלחת צה"ל לסגור בפני המצלמות את השטחים שבהם התרחשו העימותים.
בעשור שחלף מאז התחוללה אצלנו מהפכת תקשורת. לכולם - ישראלים, פלסטינים וכתבי תקשורת זרה - יש מצלמות וידיאו, וכולם נמצאים בשטח. הטכנולוגיות החדשות מאפשרות לשדר, בשידור חי, ממוקדי שטח שונים בעת ובעונה אחת. צה"ל ויתר על הניסיון למנוע את חדירת מצלמות הווידיאו לאזורי לחימה (ואפילו חשב לצייד בהן את חייליו).
בסיבוב הזה של המאבק, התקשורת שוב אינה יכולה להתעלם מקיומם של הפלסטינים, לא מהקורבנות ומהסבל האנושי ולא מנקודת המבט שלהם לגבי המתרחש, ולא רק בגלל ההיחשפות שלנו כיסוי האירועים ב-CNN. הטלוויזיה המופרטת, שנוסדה כחלק מן ה"נורמליזציה" שהשכינה רוח אוסלו, והמכוונת לצופים אינדיבידואליים ולבידור, מתמודדת עם האתגר של גיוס הציבור לאיזשהו "יחד" באמצעות הכלים שיש לה - יצירת סולידריות עם הקורבנות. הפרסונליזציה של הסכסוך משמעותה התמקדות במודעות לטרגדיות האישיות שסביבנו, והיא כוללת, אמנם במידה פחותה בהרבה, גם את הצד הפלסטיני. העסקתם של כתבים פלסטינים אזרחי ישראל בדיווח על הצד הפלסטיני בשני הערוצים (למרות חשיפת הפיקוח של הרשות-הפלסטינית על סולימן א-שאפעי) הביאה לחשיפה מסוימת למחיר האנושי בצד השני (כתבתם של איתי אנגל וסולימן א-שאפעי על החיים בשני צדי הגבול ברצועת עזה לא החמיאה, בלשון המעטה, לצד שלנו). ב"מלחמת התינוקות" התקשורתית, התינוק הפלסטיני האחרון שסיפורו הופיע בהרחבה בתקשורת שלנו הוא דיא טמיזי, שהטרגדיה האנושית של משפחתו סופרה ב"ידיעות אחרונות". "מעריב" הקדיש את סיפור השער של מוסף גיליון יום-העצמאות למפגש שארגן בין הוריו של מוחמד אל-דורא ובין הורים שכולים בישראל.
יתרה מזו, מאז אוסלו החל קולם של הפלסטינים להיות חלק מהדיון הציבורי בארץ, והתותחים וההתפוצצויות טרם הצליחו להשתיק אותו. קריקטורה ב"הארץ" בתחילת אוגוסט, ובה מוחמד דחלאן יושב בביתו, הטלפון בידו, ושואל: "זה ’בוקר טוב ישראל’?" כשטיל חודר מבעד לחלונו, ממחישה היטב את המצב של "יורים ובוכים" שנשמר במשך תקופה ארוכה (ואכן, קציני צה"ל החלו להתאונן על זמן האוויר המוגזם, לדעתם, שהוענק למנהיגים הפלסטינים). דחלאן הופיע גם על מרקע "פוליטיקה" זמן מועט לפני היבחרו של שרון לראש הממשלה ,ונשאל (בין השאר) מה הוא חושב על כך ששרון הביע השתאות מהעובדה שהוא, דחלאן, עודנו בחיים.
הערוץ הראשון בזבז בזמנו את ההזדמנות שניתנה לו כשתפקד כמדורת השבט להכיר באינתיפאדה כאיתות לכך שאי-אפשר להמשיך להתעלם מהכיבוש. הוא יכול היה לשמש זירה לדיון ציבורי בשורשיה העמוקים ובדרכי ההתמודדות עימם. הדיון אז נותר כולו במישור הטקטי. אך גם התקשורת של היום, זו ההולכת בתלם, אינה בנויה לנצל את הפוטנציאל שיש לה להיות פורום לדיון פוליטי רציני שמשבר כזה חייב, מאחר שהיא בנויה על הצורך להישאר בתוך הקונסנזוס.
יתרה מזאת, ההשוואה בין הדה-פרסונליזציה של הצד הפלסטיני בערוץ הממלכתי באינתיפאדה הראשונה לפרסונליזציה באינתיפאדה השנייה מגלה שהשתיים עובדות בצורה דומה. כמו שהעדר סמלי של קורבנות פלסטינים ומיעוט הקורבנות הישראלים סייעו לאינטגרציה סביב התפישה שהצדק איתנו ומחקו את הצורך באימוץ מדיניות, כך חגיגת הכאב של "כולם" - אפילו של הפלסטינים - פונה לרגשות של חמלה ופחד, ומתעלמת מן הצורך במחשבה קולקטיבית במישור של אימוץ מדיניות.
פרופ' תמר ליבס היא מרצה בכירה בחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית
גיליון 34, ספטמבר 2001