ממרכז המסגרת מביטים פרצופים מחייכים, מוקפים ברהיטי הבית. התפאורה משתנה משבוע לשבוע, אך המסגרת קבועה ויציבה.

הטור השבועי "מצב משפחתי", המתפרסם בעמוד האחרון של מוסף "הארץ", מביא מדי סופשבוע בין דפי העיתון סלון נוסף לסלון הבית. מדי שבוע מתארחת בו משפחה אחרת, מצולמת בחלק הכי ביתי של הבית (המטבח, הסלון), ומפגינה את החיוך השמור במיוחד למצלמה.

הפורמט של הטור קבוע: בטקסט משובצות תמונה גדולה של המשתתפים ותמונה קטנה של הבית שבו הם גרים. הראיון עצמו מאורגן כקטלוג. כמו מפרט טכני של קטלוג, נפתח הטור בפרטי המשתתפים (שמות וגילאים) ועובר מיד לסקירה מקיפה וארוכה של הבית ותכולתו. כשם שהבית מתואר בנקודות, כך נפרסים גם חייהם של המשתתפים לקטגוריות: "מקורות קיום", "ביוגרפיה", "טלוויזיה" ועד לקטגוריות ייחודיות יותר כגון "המשך חייה" או "הנס שלא קרה".

הטור, בדרכו הצנועה, מרחיב עד מאוד את התפיסה הסטריאוטיפית של המשפחה הישראלית. קשישים, צעירים, הומואים, סטרייטים, וגם משפחות חד־הוריות נכנסים בו כשווים בין שווים. הבית של "מצב משפחתי" גם אינו הבית הלאומי והוא פתוח למהגרי עבודה, ערבים ויהודים. כך פורס הטור בפני הקורא את מגוון פניה העשיר של החברה הישראלית. הוא עושה אף יותר מזה. קריאה שבועית בטור מייצרת את התחושה המספקת, שעם כל ההבדלים שבינינו, לכולנו מקרר (של מי מלא ושל מי ריק) ולכולנו רהיטים (למי הרבה ולמי פחות), כולנו בני־אדם. אלא שהגיוון והשוני בין המשתתפים מתאפשר רק על בסיס שיבוצם במסגרת החלוקה לקריטריונים אחידים: העיקר הוא שלכולם יש מקרר ומטבח וההבדלים, בתכולה ואחרים, משניים.

זהו גיוון הדומה לגיוון שבין מוצגים שונים במוזיאון או בגן־החיות. כמו במוזיאון, רק הצבתם זה לצד זה במרחב שיטוט מוגדר, תחת נושא משותף, מאפשרת חוויה המקשרת ביניהם ומעניקה להם משמעות אחידה. כמו בגן־החיות, השיטוט בין חיות הפרא השונות מתאפשר רק עקב היותם מוצגים, מרוסנים, כלואים מאחורי סורגים.

את הסורגים של גן־החיות מחליפים בטורם של בני הזוג אברהמי הסוגריים. קולותיהם של המשתתפים מגיחים מדי פעם לאורך הטור, בהערות לגבי נושאים שונים, דרמטיים או יומיומיים, אך הם כמעט תמיד מגודרים בסוגריים. מהערה לגבי מקור הריהוט ("הנגר היקה מרחוב הנסיכה מרי") דרך חוויית האהבה ("היה לי ממש פיק ברכיים") ועד תרומת האיברים של קרוב משפחה שנספה ("נתנו בלי לבקש לדעת למי זה נתרם").

מה שאובד, כמובן, הוא הייחוד של כל אחד מן המשתתפים. האופן שבו הוא או היא מנסחים לעצמם ולאחרים את חוויית החיים שלהם. ב"מצב משפחתי" הקול הייחודי של המשתתפים מרוסק לגמרי, עד שנותרו ממנו רק שאריות, שברי משפטים המנסים לשווא לפרוץ מן הסוגריים. קטועים ללא תקנה, הם נושאים בחובם מסר לקורא; הפורמט הייחודי של הטור מגלם באופן קיצוני את העוול שהכתיבה העיתונאית בכללותה מעוללת למושאיה. גם הראיון העיתונאי הרגיש ביותר קוטע את המונולוג של המרואיין, את הרצף של דבריו, הסדר וההיגיון הפנימי שלהם, מתערב בו ועורך אותו כרצונו. כל כתבה מאחדת תחת נושא מלאכותי קולות שונים, ומרדדת אותם לנוסחה עיתונאית קבועה.

אומרים שהעיתונות מייסדת חלל ציבורי משותף. אולי, אולם על מנת לתפוס בו מקום יש להפוך למוצג, להיתחם בגבולות הנושא, המרכאות, והסוגריים.

גיליון 58, ספטמבר 2005