לאחר שפורסם בחודש מרץ האחרון דו"ח מבקר המדינה על אסון צאלים ב', שסתר את כל הטענות המרכזיות של התחקיר שפורסם בעניין זה ב"ידיעות אחרונות" ביולי 95', עלה בתקשורת הצורך הטבעי לדרוש דין-וחשבון מהגורמים שהוציאו את הפרשה לאוויר העולם ומאלה שליבו אותה. רמי טל, עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות", שהיה חתום על התחקיר, אמר את דבריו באחת מתוכניות הרדיו. שר המשפטים צחי הנגבי הגן על הדברים חסרי הרסן ("אהוד ברח") שאמר מעל בימת הכנסת.
גוף אחד נדם לחלוטין: התנועה-לאיכות-השלטון – הרוח החיה מאחורי התחקיר של "ידיעות אחרונות". למעט תגובה יבשה שהועברה לכלי התקשורת, היא החליטה שלא להגיב באופן מפורט על ממצאי הדו"ח, שסותרים בזה אחר זה את כל הטענות המרכזיות של התחקיר, שאותו היא יזמה וליוותה בגלגוליו השונים.
▪ ▪ ▪
ביום ראשון, 9.10.95, יומיים לאחר פרסום כתבת התחקיר ב"ידיעות אחרונות", קיימה התנועה-לאיכות-השלטון מסיבת עיתונאים שבה דרשה להקים ועדת חקירה ממלכתית. התנועה הודיעה כי פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להורות על פתיחה בחקירת האירועים הפליליים לכאורה הקשורים בפרשה. התנועה גם דרשה מראש הממשלה ומהיועץ המשפטי לממשלה כי ישעו כל מינוי פוליטי או צבאי של המעורבים בפרשה עד למיצוי החקירה. יו"ר התנועה, עו"ד אליעד שרגא, אמר במסיבת העיתונאים כי התחקיר שחשף "ידיעות אחרונות" הוא בבחינת "קצה הקרחון" של אירועי צאלים ב'. עוד אמר כי בפרשת צאלים ב' היתה התנהגות "לא מוסרית, לא אתית, לא פיקודית ואף לכאורה פלילית" של הגורמים הבכירים ביותר בצה"ל. "צה"ל יקר לנו וחשוב לנו, הוא בשר מבשרנו", אמר שרגא, "אבל בחשדות בכל הקשור לאי-פינוי הפצועים נחצה קו אדום, שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום".
שיתוף הפעולה של שרגא עם התקשורת, שהיה מלא עם פרסום התחקיר ב"ידיעות אחרונות", לא חזר על עצמו לאחר פרסום מסקנות מבקר המדינה בחודש שעבר. התנועה והיושב בראשה החליטו בהצבעה דמוקרטית, לאחר שהמבקר הסיק את מסקנותיו, שלא לענות לשאלות עיתונאים בעניין פרשת צאלים. לפנייה הראשונה של "העין השביעית" השיב שרגא בחיוב. לאחר ששב מחופשת הפסח, הוא הגביל את הראיון לשאלות ותשובות בעזרת הפקס. לאחר שראה את השאלות, הוא טען כי הן קנטרניות (כך אמרה בשמו דוברת התנועה) ולכן אינו מוכן לענות עליהן.
▪ ▪ ▪
התנועה-לאיכות-השלטון חיפשה במשך תקופה ארוכה אם פונדקאית לתחקיר פרשת צאלים ב' – כלי תקשורת שיגדל את העובר ברחמו ויוציא אותו לאוויר העולם לזרועות אמו הביולוגית – התנועה-לאיכות-השלטון.
בספטמבר 94', לאחר שסברו שיש בידיהם די ראיות, פנו נציגי התנועה עם התחקיר הכתוב והמוכן ועם אוסף הראיות הנלוות לתוכנית "עובדה" בערוץ-2. אילנה דיין ועורך התוכנית אז, רמי רוטהולץ, גילו בתחקיר עניין רב. התחקירנית רונה רענן-שפריר החלה לעבוד על התחקיר מטעם התוכנית. במשך תקופה ארוכה ניסו היא וצוות "עובדה" לבסס את הטענות של התנועה-לאיכות-השלטון. אליעד שרגא הבטיח לדיין ולרוטהולץ כי שמורות אצלו בכספת ראיות שמאמתות את כל הטענות. הוא לא היה מוכן לגלות להם מה הן הראיות, אך הוא התכוון בעיקר להקלטות של שיחות אנשי הצבא עם המשפחות השכולות, בעיקר לזו של עמירם לווין. הגרסאות בשאלה מי יזם את ההקלטות – המשפחות השכולות או התנועה-לאיכות-השלטון – סותרות. ברור, מכל מקום, כי לא כל המשפחות היו שבעות רצון מכך ששרגא החליט להעביר את ההקלטות לתקשורת. עם זאת, לפי תחושת אנשי "עובדה", שרגא לא סיפק להם את הראיות המובטחות במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר, לאחר של"עובדה" היתה בלעדיות על הסיפור יותר משנה, ולאחר שרענן-שפריר העמיקה בתחקיר, החליטה מערכת התוכנית לזנוח אותו.
אילנה דיין: "לא פירסמנו את התחקיר כיוון שחשבנו שאנחנו לא יכולים לבסס את הממצאים ברמת האמינות שנחוצה כשמובאות טענות כל-כך קשות בנושא כל-כך רגיש; חשבנו שהם לא מבוססים. בעיקר כל הטענות בעניין ההפקרה. הטענות האחרות נגעו לריב האלופים, שאלת אחריותו של הפרויקטור ואחריותו של אורי שגיא. גם את הטענות האלה לא הצלחנו לבסס. וכל זה עוד לפני השאלה איך עושים מזה כתבת טלוויזיה. זו היתה אמורה להיות בעיה חמורה. זה מסוג התחקירים שבינם לטלוויזיה אין כמעט ולא כלום. אבל מה שהפיל את השידור זה שלטענות הדרמטיות ביותר לא היה מספיק ביסוס".
לאחר מכן התקשרה התנועה-לאיכות-השלטון עם ערוץ-1. במקביל פנו אנשי התנועה אל משה ורדי, עורך "ידיעות אחרונות". הערכת אנשי התנועה היתה שאם הסיפור יהיה בידי שני גורמי תקשורת מתחרים, ייווצר לחץ תחרותי שיועיל לפרסום הפרשה בהקדם. התנועה גם ביקשה שהעבודה על התחקיר ב"ידיעות אחרונות" תישאר מרוכזת בידי התחקירנית לשעבר של "עובדה", רענן-שפריר. התחקירנית, באותו השלב, לא היתה מעוניינת להמשיך לקדם את התחקיר, גם מפני שכעסה מאוד על הדרכים שבהן, לדעתה, השיגה התנועה את ההקלטות של אנשי הצבא, וגם משום שבאותה תקופה היא החלה לעבוד בגלי-צה"ל, ולא היה לה נוח עם תחקיר שעוסק ברובו במחדלים צבאיים. משפחת שפרן, אחת המשפחות השכולות שרענן-שפריר יצרה איתה קשרי אמון, לחצה עליה שלא תנטוש את התחקיר. בני המשפחה אמרו לה כי לא כדאי שבשלב הזה יתחיל עיתונאי אחר לעסוק בתחקיר. רענן-שפיר התרצתה. היא העדיפה לפרסם את התחקיר ב"הארץ", אך שרגא טען שכדאי לפרסם את התחקיר בעיתון שיש לו תפוצה רחבה. מערכת "ידיעות אחרונות" הצמידה לרענן-שפריר את העורך הבכיר רמי טל.
אנשי ערוץ-1 מאותה תקופה יודעים לספר על הלהיטות הגדולה שגילה שרגא לפרסום התחקיר. הם, מצדם, נהגו בחומר בזהירות. דוד גלבוע, שהיה ראש חטיבת החדשות, ישראל סגל, שהיה עורך היומן, ואמנון אברמוביץ', שהיה הפרשן, בדקו, כל אחד בדרכו, את הגרסה והאסמכתות שסיפקה התנועה-לאיכות-השלטון. התחקירנית מטעם היומן היתה הילה טוב.
שרגא, לאחר שהחתים את גלבוע על טופס סודיות, הראה והשמיע באוזניו את קלטת דבריו של עמירם לוין בפני המשפחות השכולות, שהיתה מונחת בכספתו. גלבוע ועמיתיו מצאו שהראיה הזו (שהיתה גם באיכות קולית גרועה מאוד) אינה מספקת, ושהושגה בדרכים מפוקפקות.
בסופו של דבר התקיימה פגישה שארכה כשלוש שעות בהשתתפות דוד גלבוע, ישראל סגל, אמנון אברמוביץ', רמי טל, הילה טוב ורענן-שפריר. כל אחד הגיע לפגישה לאחר שערך בירור נוסף עם מקורותיו.
אברמוביץ' נתקל בתחקיר עוד בגלגולו הקודם, כשהוזמן על-ידי "עובדה" להיות פרשן בתוכנית שהוקדשה לסוף כהונתו של ברק כרמטכ"ל. כבר אז זיהה בו חסרונות רבים. כשפגש בו בגלגולו השני, במסגרת עבודתו ב"יומן", הוא אבחן אותם ליקויים.
בין שאר דבריו העיר אברמוביץ' בישיבה שבתחקיר לא מוזכר, למשל, שגם אמנון שחק, סגן הרמטכ"ל אז, היה במקום האירוע, כמו גם שמואל ארד. הוא פנה לרמי טל ואמר לו: "אתה טועה, אבל אומר לשבחך שאל הטעות אתה מגיע בדרך יסודית". לאחר הישיבה החליטה גם מערכת היומן לוותר על התחקיר. היא מצאה שהוא אינו מבוסס.
▪ ▪ ▪
למרות החלטת התנועה-לאיכות-השלטון, הסכים חבר הנהלתה, דרור גרינפלד, להתראיין לכתבה זו.
דו"ח מבקר המדינה סותר את כל הטענות המרכזיות שהעליתם. המאבק היה מוצדק?
אנחנו עשינו תחקיר, הגענו לעדויות עם ראיות ופנינו איתן ל"ידיעות אחרונות". הדרישה שלנו היתה שתתבצע חקירה. בסופו של דבר הדברים הגיעו למבקרת המדינה. המבקרת הגיעה עד נקודה מסוימת, ואז נסוגה. היתה לנו תחושה שמשהו בלתי סביר עוצר את הדו"ח מלצאת חוצה, והיום אנחנו מבינים. היו עליה לחצים. עובדה שהיום, כשהיא יותר חופשייה לומר את דבריה, היא אומרת שהיא לא מסכימה עם ממצאי המבקר שהחליף אותה. אני מקבל את דבריו של מבקר המדינה כסוף פסוק, אבל לדעתי הוא לא היה יכול להגיע לחקר האמת בפרק הזמן שהיה לו. חקירת מבקר המדינה לא עשתה את אותן ההצלבות שאנחנו עשינו. שום תחקירן של מבקר המדינה, למשל, לא דיבר עם הפצועים. לכן, לדעתי, הדו"ח הוא לא שלם. אין לי ספק, למשל, שהיה תיאום עדויות. האם זה מקרי בעיניך ששגיא נפגש כמה שעות לפני מתן העדות שלו עם הקצינים?
לגרינפלד יש גם ביקורת על הדגשים התקשורתיים של פרשת צאלים ב': "כשמסתכלים בדיעבד", הוא אומר, "נראה שהדגש התקשורתי לא היה על הנקודה המרכזית. לצערי, נסחפו לאספקט האישי של ברק ולא לדברים המרכזיים. העיסוק התקשורתי העיקרי היה בשאלה אם ברק עשה מעשה מסוים או לא. ברגע שהדו"ח יצא, הוא אמר שברק לא עשה את המעשה, וכך אפשר לפרש כאילו הדו"ח סתר את כל הטענות".
הרי אתם אלה שהדגשתם את הנושא של הפקרת הפצועים. אתם אלה שהעברתם את החומר בעניין ל"ידיעות אחרונות".
אני באמת חושב שהנושא של אהוד ברק עלה יותר מדי. היינו צריכים לעסוק יותר בחשיפת חוסר האחריות ופחות בדברים הפיקנטיים.
האם המשפחות השכולות היו שבעות רצון מהייצוג שנתתם לפרשת צאלים בתקשורת?
היו עליות ומורדות. גם בתוך המשפחות היו חילוקי דעות. למשל, חלק מהמשפחות כעסו על כך שהתנועה נתנה ל"ידיעות אחרונות" חומר של פגישות בארבע עיניים שהיו להן עם אלופים בצה"ל, פגישות שהן לא רצו לחשוף אותן כדי לא לפגוע באלופים.
כלומר, סיפקתם את החומר לתקשורת שלא על דעתן?
חלק מהמשפחות היו מוכנות לספק את החומר להליכים המשפטיים, אבל לא לתקשורת. לכן הן כעסו.
אתה כולל בחומר הזה את ההקלטה של עמירם לוין?
כן.
לרבים שצפו בפרשה מהצד היתה תחושה שיו"ר התנועה, אליעד שרגא, מנצל את הפרשה לצורכי קריירה.
אלו סתם השמצות מרושעות. אני הייתי איתו מהרגע הראשון. מהרגע שיצא הסיפור לעיתונות, כל מה שעניין אותו הוא להוציא את האמת לאור. אליעד הוא לא טלית שכולה ג'ינג'י, הוא באמת מושך אש והרבה אנשים לא אוהבים אותו. לכן החלטנו בתנועה, בשלב מסוים, שאליעד יפסיק להתראיין, כי זה סתם מושך אש וגורם נזק לנושא.
מאז החלה פרשת צאלים מייצג שרגא משפחות שכולות נוספות כעורך-דין פרטי ולא כיו"ר התנועה-לאיכות-השלטון.
אני מסכים שכתוצאה מהחשיפה זה מה שקרה בסוף. אני לא מסכים שזאת היתה המטרה.
▪ ▪ ▪
חמש משפחות שכלו את בניהן באסון צאלים ב'. ארבע מהן יצאו למאבק יחד עם התנועה-לאיכות-השלטון. שאול שילה, אביו של אלעד שילה ז"ל: "בדרך-כלל הדעה על התנועה היתה מאוד חיובית. הם עשו מאמצים רבים. הם מאוד עזרו לנו להשיג את החומר הסודי, כדי שנוכל לקרוא אותו. היתה גם ביקורת על הפעילות שלהם. לפעמים, נכון, הם קוממו עליהם חלק מהאנשים. ראיתי בעיתונות שהם יצרו לפעמים קצת אנטגוניזם. על אף שלא כל-כך ברור למה. לנו הם מאוד עזרו גם ברמה האנושית. אליעד התעניין מאוד מה מצבנו והיה מוכן לעזור תמיד. המעורבות הרגשית שלו היתה מאוד גדולה".
על התמקדות התנועה ו"ידיעות אחרונות" בטיפול בפצועים אומר שילה: "זו היתה טעות חמורה. הנושא הזה בכלל לא עלה מההורים". שילה טוען כי היחידים שיצאו נשכרים מההתעסקות בפצועים היו אלו שרצו להפיק מכך רווח פוליטי. "ברגע שזה נכנס לפוליטיקה על-ידי צחי הנגבי, לא היתה לנו שליטה על זה", הוא אומר. "ההתעסקות הזו גרמה עוול גדול לנושא האמיתי".
אחד מהאבות השכולים האחרים אומר: "אהוד לא ברח. זה סקופ עיתונאי ש'ידיעות אחרונות' דחף קדימה. אף אחד מההורים לא בא בטענות על זה שהוא ברח. מדובר פשוט בשיבוש הליכי חקירה. בדיוק כמו בקו 300. זה שדחפו את עניין הפצועים לכותרות, זה מה שניקה בסופו של דבר את אהוד ברק".
רני שפרן, אביו של שמרי שפרן ז"ל: "אני יכול להגיד לך שלא היינו מגיעים לכלום לולא התנועה-לאיכות-השלטון. בעזרתם הגענו לכל התחקירים. יש לי רק דברים טובים להגיד עליהם. ברור שהיום אנחנו יודעים שזו היתה שגיאה ללכת אל מבקרת המדינה. הפשלה הגדולה היא של המבקרת. היא הסתבכה עם העוזרים ולכן התעכבה עם הדו"ח. אם היא היתה מוציאה אותו, אין לי ספק שהוא היה נראה אחרת".
המשפחה היחידה שבחרה לא ללכת בדרך המפרכת שהוביל אליעד שרגא היתה משפחתו של שרון תמיר ז"ל. אביו, משה תמיר: "אני לא חשבתי שזו הדרך הנכונה להתמודד עם האובדן. כל התחקירים הללו עשו שמח בתקשורת, אבל לא הובילו למציאת האמת. והאמת שיצאה בוודאי לא מצאה חן בעיני מי שעמד מאחורי התחקיר. הטענות שהיו בתחקיר הן שקריות. המפקדים קיבלו אחריות, עשו תחקירים עוד בשטח. אני דיברתי עם הפצועים והם אמרו שטיפלו בהם טוב מאוד. הדו"ח רק מחזק את דעתי".
על עו"ד שרגא אומר תמיר: "ראיתי אותו הרבה בטלוויזיה, אבל לא דיברתי איתו אף פעם. אני לא מומחה ולא עורך-דין, אבל לא נראתה לי צורת העבודה שלו. התחושה שלי היתה שנעשו הרבה מניפולציות כדי לדחוף את התחקיר בתקשורת. אני חושב שמה שנעשה זה ניצול ציני של כאב המשפחות, אני חושב שתיעלו אותן לכל ההליכים המיותרים הללו. אני לא טוען שאין במערכת הצבאית והמשפטית מה לבקר, אבל לא צריך לעשות את הכל דרך התקשורת. לדעתי, לאחר פרסום הדו"ח, הוא (אליעד שרגא; ב.ק.) היה צריך לקום ולהתנצל. איפה הקרחון אם מה שפורסם היה רק קצה הקרחון".
"לפני שמחפשים אשמים", אומר משה תמיר, "צריך לחשוב איך מטפלים במי שנפגע, איך מטפלים במי שפגע – גם הוא בעצם פגוע – ואיך מכינים כמה שיותר מהר את החיילים למציאות מורכבת יותר".
וזו תגובתה הרשמית של התנועה-לאיכות-השלטון:
"זמן קצר לאחר התרחשות התאונה בצאלים, פנו אל התנועה למען איכות השלטון בישראל משפחות החללים והפצועים בבקשה לסייע להן להביא את חקירת הפרשה לידי גורם חיצוני בלתי תלוי בצה"ל.
"התנועה קיבלה מהמשפחות השכולות והפצועים חומר ראייתי מבוסס שכלל קלטות וידיאו, קלטות אודיו ותצהירים חתומים. לאחר שערכה תחקיר מעמיק ומקיף של הנושא, החליטה הנהלת התנועה, מתוקף תפקידה הציבורי, להעביר את כל החומר שבידה אל משרד מבקר המדינה ולדרוש את חקירת אירועי הפרשה. ואמנם בעקבות דרישת התנועה מצאה מבקרת המדינה לנכון לפתוח בחקירת הנושא.
"התנועה מאמינה במהימנות החומר הראייתי שהועבר לידיה ושפורסם בתחקיר 'ידיעות אחרונות'. יחד עם זאת, מקבלת התנועה את החלטת מבקר המדינה כפי שהתפרסמה בדו"ח, ורואה את הפרשה כסגורה. ראוי להדגיש כי מעורבותה של התנועה בפרשת צאלים ב' נועדה אך ורק לסייע להגיע לחקר האמת בפרשייה כאובה זו".
ברוך קרא הוא עיתונאי ב"הארץ"
"התקשורת אשמה"
רק כלי תקשורת אחד מבין השלושה שנחשפו לתחקיר מצא אותו ראוי לפרסום. יותר מרמז לדעת התנועה-לאיכות-השלטון על התנהגות התקשורת בפרשת צאלים אפשר למצוא במקום בלתי צפוי: בעבודה סמינריונית שהגישה דוברת התנועה, דורית בסמן, למרצה משה נגבי (שהוא גם הפרשן המשפטי של עיתון "מעריב"), במסגרת לימודי התקשורת שלה באוניברסיטה העברית. העבודה היא בסיס לכתבה שעומדת להתפרסם בבטאון התנועה-לאיכות-השלטון. כותרתה: "מאפייני הסיקור התקשורתי של פרשת צאלים ב'".
וכך כותבת בסמן על החלטת מערכת "עובדה": "מספר ימים לאחר שערכה ראיון סיכום לכבוד סיום כהונתו של ברק כרמטכ"ל, הודיעה אילנה דיין למשפחות ולתנועה על החלטתה שלא לפרסם את הסיפור. בגלל צירוף הנסיבות, נוצר בקרב המעורבים בתחקיר חשש כבד שסביב הפרשה הזו מתרקם קשר של שתיקה". על עמדת מערכת "יומן" של ערוץ-1 היא כותבת: "בשבוע האחרון שלפני מועד הפרסום שנקבע מראש, לאחר שלושה חודשים של עבודה מאומצת על התחקיר, עריכת ראיונות וצילומים בשטח, החליט ברגע האחרון אמנון אברמוביץ' שלא לשדר את הכתבה בנימוק שאין בסיפור התחקיר מידע משמעותי חדש המצביע על אשמים חדשים או על מחדלים שטרם התפרסמו".
בסמן מתארת בעבודת המחקר שלה כיצד הזניחו, לדעתה, כלי התקשורת את פרשת צאלים. למשל: "ביום 2.5.97 התפרסמה במוסף 'סופשבוע' של 'מעריב' כתבה מאת נדב זאבי שכותרתה: 'אני הלוחם מסיירת מטכ"ל שצעק על אהוד ברק באסון צאלים ב'... ביום 5.5.97... פנתה התנועה למען איכות השלטון במכתב אל מבקרת המדינה בבקשה כי תחקור את העדויות החדשות של החיילים שנכחו באירוע... המכתב דוברר על-ידי התנועה ונשלח אל כל כתבי העיתונים, אך לא זכה לאיזכור באף אחד מכלי התקשורת, כולל 'מעריב', שלמעשה המכתב היווה ידיעת מעקב לסיפור שלו". או למשל: "התחושה של אנשי התנועה היתה שהתקשורת מתייחסת בשלווה יחסית לעתירה (נגד המבקרת)". עוד כותבת בסמן: "ברק גם לא נמנע מלתקוף את העיתון 'מעריב' ולפקפק במקצועיותו של 'הפרשן המזוקן מגלגל העיניים', כשהוא מכוון דבריו לפרשן המשפטי של העיתון, משה נגבי" (העבודה, כאמור, נבדקה על-ידי נגבי בעצמו).
וכך מסכמת בסמן: "לאחר רצח רבין קיבל ברק מעמד של יורש וכמי שמהווה את אחד מעמודי התווך של מפלגת העבודה. לאחר ההפסד בבחירות 96' ועם הפיכתה של מפלגת העבודה למפלגת אופוזיציה, קשה היה לעיתונות לתקוף את מי שמהווה אופציה אלטרנטיבית יחידה לבנימין נתניהו. לדעתי, לתקשורת לא היה נוח להעמיד עצמה במצב שהיא תהיה זו שתפגע בסיכוייו להחליף את השלטון הנוכחי".
גיליון 20, מאי 1999
תגובה: זו לא ההחלטה שלי
בגיליון הקודם צוטטו בכתבתו של ברוך קרא "קצה בלי קרחון" דברים ממחקרה של דוברת התנועה לאיכות השלטון, דורית בסמן, המייחסת לי את ההחלטה לא לשדר בערוץ הראשון את תחקיר צאלים. גב' בסמן סיכמה את מחקרה במסקנה שהתקשורת נהגה כך בתחקיר צאלים משום שלא רצתה לפגוע בסיכויי יורשו של רבין ז"ל, אהוד ברק, להחליף את בנימין נתניהו.
כולי תודה על המחמאות, אלא שאין לי היום, ובוודאי שלא היה לי אז, מעמד כלשהו בסוגיה מה משודר ומה לא משודר בערוץ הראשון, למעט דברים המשודרים מפי.
במהלך הבדיקה של תהליך צאלים הצבעתי על ליקויים עובדתיים ומשפטיים כבדי משקל. יחד עם זאת אמרתי אז למנהלי, דוד גלבוע וישראל סגל, שאם ההנהלה תחליט לשדר את התחקיר – הם לא יצעדו לבד. כלומר, אשתתף במשדר, כמובן תוך מתן ביטוי למורכבות העניין ונפתוליו.
ההחלטה לא לשדר התקבלה על-ידי ההנהלה. כידוע, דו"ח מבקר המדינה הוכיח בדיעבד את נכונות ההחלטה ותבונתה.
הדיונים על פרסום תחקיר צאלים התקיימו אצלנו בחודש יולי 95'. אני מקווה שגברת בסמן, עם מעט רצון טוב, תיאות להאמין שביולי לא ממש ידענו שרבין יירצח. אם הגברת בסמן תשתכנע שהיה קשה קצת לחזות את רצח רבין ארבעה חודשים לפני שבוצע – יש סיכוי שתאמין גם כי קשה היה לראות אז את ברק, או מועמד אחר כלשהו, מסתמן כיורשו.
אמנון אברמוביץ'
הכותב הוא פרשן הערוץ הראשון
גיליון 21, יולי 1999