פרץ האלימות האחרון בלבנון לווה בביקורת מקיר לקיר על ה"כתבים הצבאיים", ה"מתלהמים וששים אלי קרב". מן הבוידעם נשלפו הקלישאות ממלחמת יום-כיפור על "הכתבים הצבאיים כשופרו של צה"ל", הנותנים שירותי דוברות לצבא ההגנה. טענות אלה, פופולריות ככל שיהיו, מתעלמות מתמורה דרמטית ומשמעותית שחלה בדרך הסיקור של צה"ל בתקשורת בעשרים השנים האחרונות.

בקצרה ולמי שהחמיץ: ב-27 השנים שחלפו מאז מלחמת יום-כיפור השתחררו הכתבים הצבאיים מצה"ל. רובם פשטו את המדים (ואת הדרגות הבכירות) והיום, אוי לבושה, יש כלי תקשורת המעסיקים סמלים (במיל') ככתבים צבאיים, ואשה, רחמנא לצלן, היא ראש תא הכתבים הצבאיים. צה"ל, שהפיל חתתו על דורות של עיתונאים, ירא היום מן התקשורת, ומוצא את עצמו מדי יום בעמדת התגוננות. גם הצנזורה הצבאית איבדה מזמן את שיניה.

הכתבים לענייני צבא, שבעבר היו אולי חלק מזרועו הארוכה של צה"ל, עוסקים היום מעשה שבשגרה בדיווח ביקורתי על צה"ל, החל בטיב האוכל המוגש בו ובתנאי הלינה של חייליו, וכלה באחרון הפרטים של תחקיר אירוע מבצעי. בלחץ הכתבים הצבאיים נאלץ צה"ל בעשור שעבר להתחיל לחשוף תאונות אימונים, להודות בהתאבדויות של חיילים ולהבין כי התקשורת היא כלי ביקורתי שקשה מאוד להסתתר מפניו.

והנה כמה דוגמאות לתוצר של "התקשורת המגויסת": זאב שיף, הפרשן הצבאי הוותיק של "הארץ", גילה לנו שמסכות האב"כ שבהן השתמשנו בזמן מלחמת המפרץ סיפקו הגנה מפוקפקת. הפרשן אלכס פישמן פתח בפנינו את דלתות הימ"חים הריקים, והכתבת הצבאית של קול-ישראל, כרמלה מנשה, משדרת מדי בוקר על עוולות המערכת הצבאית בטיפולה בפרט. עוד בשנות השמונים היו נהרגים מדי שנה 120 חיילים בתאונות. בלחץ הכתבים הצבאיים, החלו התאונות להתפרסם, וצה"ל נאלץ לחקור כל תאונה ולפרסם את ממצאי החקירה, והתוצאה – ירידה מתמשכת במספר ההרוגים בתאונות בצבא לכעשרים בשנה. למעשה צה"ל הוא היום המערכת הציבורית הזוכה לסיקור העמוק, החושפני והביקורתי ביותר בעיתונות הישראלית.

יהיו שיאמרו (ובצדק): הרי הצבא עוסק בחיים ובמוות, ולכן נדרש העיסוק התקשורתי בפרטים. אבל אם אחטא בהכללה מהסוג המופנה כלפינו, האם כתבי התחבורה, המדקדקים בכל בורג במנוע הפרארי החדשה (שלקחו לנסיעת מבחן ביפן), חושפים בשיטתיות כזו את ליקויי הכבישים והתכנון בארץ? או האם כתבי התעופה, שמתארים את כל חלקיו של מסעד המושב במחלקה הראשונה של אייר-פראנס, בודקים לעומק את הבטיחות בנתב"ג?

נכון, לא אחת נדרשים הכתבים לענייני צבא להציג בדיווחיהם את עמדת צה"ל בסוגיית לבנון. אם בכך הם הופכים לשופרים, הרי שלפי אותו היגיון מעסיקה לשכת ראש הממשלה את הכתבים המדיניים ומפקד המחוז את הכתבים לענייני משטרה. חובתנו להביא לביטוי את עמדת הצבא, זכותנו גם לחלוק עליה בדברי פרשנות.

לפעמים נדמה שאנחנו מקלקלים את הנוף לחלק מהציבור, ובעיקר לחלק ניכר מאנשי התקשורת. הדיווחים מלבנון, העיסוק בנושאים צבאיים, אפילו השימוש במלה הלא-פוליטיקלי-קורקט "מלחמה", מפריעים לאלה המנסים לשוות לנגד עיניהם את "המזרח התיכון החדש". הלא צה"ל של שנות האלפיים אמור היה לעסוק בנושאים אחרים לגמרי (וחשובים כשלעצמם): קידום נשים, קליטת עלייה וייצור גאוני סטארט-אפ, ולא במאבקים שבטיים של האלף הקודם, המלווים בדם, פצועים והרוגים.

ערב מלחמת לבנון נחלקו הכתבים הצבאיים סביב השאלה: האם תפקידם למנוע את המלחמה או רק לסקר אותה? נדמה שרובם יאמצו היום את האסכולה הראשונה, אבל גם אם מי מהפרשנים הבטחוניים סבור כי הפתרון למצב בלבנון טמון בפעולה אלימה של צה"ל, זוהי פרשנות לגיטימית, שאינה הופכת אותו אוטומטית לשופר של צה"ל. אם נבחן ביושר את דיווחי העיתונות נגלה ששופרות צבאיים כבר כמעט שלא נותרו בה. המלחמה, לצערנו, עדיין כאן.

אלון בן-דוד הוא הכתב לענייני צבא של הערוץ הראשון

גיליון 25, מרץ 2000