זה היה מסע מוצלח לשר החוץ שלנו ולרעייתו: מסע שורשים, כיבודים והזדמנויות צילום. הם התקבלו בפסגה העולמית בתוניס בפרוטוקול השמור לראשי מדינה (כמחווה הסירו המארחים במלון המשלחת באופן חד־פעמי את החסימה שמונעת הצגת אתרים עם הסיומת il ברשת האינטרנט התוניסאית). סילבן שלום זכה לבקר בכפר הולדתו, הִרבה ללחוץ ידי מנהיגים ערבים, ורעייתו ג'ודי אף הציעה לרעיית נשיא לבנון להקים פורום נשים למען שלום במזרח התיכון. פמליית העיתונאים המלווים התרגשה ואלה שנשארו בבית פירגנו ומילאו עמודים ראשונים ופתחו מהדורות משודרות בחדשות מן המסע. נדמה שכולם מרוצים הפעם.
גם הביתן הישראלי בפסגה זכה להצלחה. איזו פסגה? אה, נו, זאת שהאיראנים מהדוכן הסמוך ניגשו להתעניין. פסגה שהיא לא רק אירוע עיתונאי, כי אם גם ניצחון הסברתי. בכלל, מוצרי הטכנולוגיה העלית מישראל משכו את תשומת לבם של שכנינו, וזאת היתה בשבילם הזדמנות להבין מה הם מפסידים כאשר במקום לשתף עמנו פעולה, הם מתעקשים על פתרון הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים.
נכון שישראל ושליחיה הם המסמר בכל אירוע בינלאומי (שבו אנו עומדים בקריטריונים ואיננו מוחרמים), וכל אירוע שישראל משתתפת בו הוא הזדמנות ללחיצות יד ולשלום בין העמים. אבל הכותרות המתוקות כמו תה חזק, שבאו מתוניס, נותנות עילה להרחיב מעט את היריעה ולעורר את העיתונות לבחון את האירוע בהיבט פחות קרתני.
▪ ▪ ▪
הנה קיצור תולדות הזמן. מוצא האינטרנט מן הרשת הצבאית האמריקאית, שנפתחה בהדרגה לאוניברסיטאות ומאוחר יותר, כשהמלחמה הקרה דעכה, נמסרה לכל המעוניין לשימוש מסחרי. רק ב־1998 קם גוף שקיבל לידיו את הניהול הטכני של הרשת מידי משרד המסחר האמריקאי (למשרד הממשלתי עדיין שמורה הזכות להתערב בפעולותיו, גם אם הוא לא מימש אותה). הגוף, ICANN - the Internet Corporation for Assigned Names and Numbers, מנוהל על־ידי נציגי חברות העוסקות בתחזוקת הרשת ונציגי המשתמשים ברשת.
מלכתחילה היה ברור שזהו סידור זמני, וכי האמריקאים אינם יכולים להמשיך לנהל את הרשת למען העולם כולו ללא הגבלה, מה גם שמחצית ממשתמשי הרשת חיים היום מחוץ לארה"ב. היוזמה להעביר את הרשת לניהולן של מדינות היא לכאורה הצעד המתבקש, אך מתברר שכל טלטלה במבנה שנוצר עלולה לחולל שיבושים ואסונות. הפרדוקס הוא ששוויון הנפש של המפעילים האמריקאים יצר שוויון ממשי בשוק, בעוד שמדינות העולם השונות רחוקות מרחק עצום משוויון בתוכן וביניהן. העברת השליטה ברשת למדינות ולממשלותיהן נותנת במתנה עוצמה אדירה לשליטים אוטוריטריים, ולמשטרים אינדוקטרינריים.
הרשת, שנולדה לחופש, מתקשה לעכל מצב שבו ממשלות יקבלו את ניהולה, ומשתמשיה העיקריים מעדיפים גופים ציבוריים או אף מסחריים, ובכל זאת ההידברות על מסירת השליטה ברשת נעשית מול ממשלות, ובאמצעות האו"ם שנטל חסות על הפרויקט. לשם כך כינס האו"ם שתי ועידות ענק שכותרתן "הפסגה העולמית למען חברת המידע" (WSIS - World Summit for Information Society).
הפסגה הראשונה התקיימה בז'נבה בדצמבר 2003, וכבר לקראת כינוסה עוררה מחלוקות עזות. השתתפו בה 175 מדינות באמצעות נציגי ממשלותיהן, בעיקר אנשי משרדי החוץ והתקשורת. ישראל נכחה במקום בנציגות מרשימה: 29 חברי משלחת, רובם אנשי נציגות משרד החוץ בז'נבה והיחידה הכלכלית של המשרד.
עוד לפני הפסגה התלקחו עימותים באשר להצהרת העקרונות, שהיתה לדעת נציגי מדינות נוקשות רכה מדי, ולדעת משקיפים שוחרי פתיחות, היה בה משום הפקרת הערכים שנוצרו ברשת. "חברת המידע חייבת לשרת את כל המדינות וכל האנשים בעולם באופן שיבטיח את התפתחותם ההוגנת, המאוזנת וההרמונית", נכתב בטיוטה להצהרת העקרונות – ניסוח נחמד שאינו אלא מלים ריקות. כה נבובות עד שגם ממשלת סין, מצנזרת התכנים הגדולה בעולם, יכולה לאמצן איכשהו.
הרמוניה לא נוצרה. לקראת ז'נבה גבר בין ארגוני זכויות האדם החשש, שמא סעיף 19 להצהרת זכויות האדם האוניברסלית של האו"ם לא יוטמע בהצהרת העקרונות של הפסגה. סעיף 19, שמומלץ לכל תלמיד לשננו, הוא חלק ממסמך היסטורי שאישר האו"ם במלאת חמש שנים לכינונו, והקובע בפשטות: "לכל אדם הזכות לחופש הדעה והביטוי; זכות הכוללת חופש להחזיק בדעה ללא הפרעה, לחפש ולקבל מידע ורעיונות דרך המדיה, ללא מחסומי גבולות". סעיף 19 הוטמע לבסוף בהצהרת העקרונות בז'נבה, לכאורה פה אחד, אם כי קבוצה המונה את רוב מדינות ערב, לצד זימבבואה, מבהירה בנספח למסמך עצמו כי חוקיהן הריבוניים קודמים לכל הנאמר בהצהרת העקרונות של הפסגה. מדינות בוטות פחות אשררו והחרישו. בלאו הכי חוקיהן ומעשיהן קודמים לכל אמנה.
הפסגה השנייה, החגיגית, זו של סילבן וג'ודי, נקבעה מראש להיערך השנה בתוניסיה, מדינה אוטוריטרית שבה מצב זכויות האדם הוא בכי רע. מאבקה של תוניסיה באיסלאם הקיצוני, שהוא גם עילה לשימור המשטר המסואב של השליט בן עלי, נערך בין היתר בזירת האינטרנט: הממשלה מגבילה ספקים, מצנזרת תכנים ועוצרת משתמשים "חשודים".
כבר בוועידה המכינה של פסגת תוניס, שנערכה ביוני השנה בווינה, זוהו כמה מן המוקשים. למשל, ביטוי תמים וטהור כמו "איכות התכנים" (Quality Content) סומן כספָּק לגיטימיות לצנזורים ממשלתיים שיעסקו בדירוג ה"איכויות" ובסינון תכנים בלתי איכותיים.
בפסגת תוניס, שנפתחה ב־16 בנובמבר 2005 בהשתתפות 174 מדינות, 92 ארגונים בינלאומיים, 606 ארגונים לא ממשלתיים ו־226 גופים מן המגזר העסקי – 19,401 משתתפים בסך־הכל – היתה הזירה המעניינת דווקא מחוץ לאולמות. מלכתחילה ריחפה על הפסגה תהייה מהותית: כיצד בחר האו"ם דווקא באחת המדינות המובילות בדיכוי חופש העיתונות וחופש הביטוי כדי לארח את פסגתו המתקדמת ושוחרת הטוב. ואכן, התוניסאים לא אכזבו ועשו הכל כדי להצדיק את הנאמר עליהם.
עיתונאי צרפתי הוכה ונדקר לנגד עיני השוטרים שאבטחו את הוועידה; מצלמת טלוויזיה הוחרמה לצלם טלוויזיה בלגי והוחזרה לבסוף, ריקה מן הקלטת שהיתה בה; על ראש הארגון "עיתונאים ללא גבולות" נאסרה הכניסה למדינה בעת הוועידה; שוטרים בלבוש אזרחי פיזרו כינוסים של ארגונים בינלאומיים לחופש הביטוי. נאומו של האיראני חתן פרס נובל לשלום 2003, שירין אבאדי, ונאומו של נשיא שווייץ, סמואל שמיד, מנותני החסות העיקריים לוועידה – צונזרו לשידור על־ידי המדיה המקומית. זו היתה הדגמה, חזקה מכל מצגת, שהמחישה עד כמה פשוט לשלוט בהעברת מידע בעולם הממשי, והבהירה עד כמה קל יהיה לשלוט במידע באמצעות המסנן שכבר מותקן על קווי הולכת הרשת.
"אין זה מתקבל על הדעת", אמר הנשיא השווייצרי בקטע שצונזר, "שהאו"ם ימשיך לקבל בין החברות בו את אותן מדינות שכולאות אזרחים רק משום שביקרו את הממשל בארצן בעיתונות או ברשת האינטרנט". וכן אמר: "כל חברת ידע מכבדת את עצמאות כלי התקשורת שבה ואת זכויות האדם".
אל הלחץ הבינלאומי על ארצות־הברית להתנער מאחיזתה ב־ICANN ולבַנאֵם את הרשת, הצטרפו בשלב מסוים נציגי האיחוד האירופי. אבל גם הם יודעים לפענח את מה שהתרחש לנגד עיניהם. שבועיים לפני הפתיחה הם שינו את דעתם, בהסתמך על מכתבם של שר הסחר האמריקאי, גוּטירֶז, ושרת החוץ רייס, ליו"ר התורן של האיחוד, שר החוץ הבריטי ג'ק סטרו. במכתבם ביקשו האמריקאים שלא לכפות את המהלך אלא לשתף פעולה כדי למנוע זעזועים ברשת, שהתפתחה בתנאי חופש, ולא ליצור מצב שבו משתמשים רבים מחוץ לארה"ב ימצאו עצמם מנושלים ממנה בהעדר תשתית, ניהול והגנה משרירות השלטונות השונים.
גוף בינלאומי חדש קם בתוניס, "הפורום העולמי לניהול הרשת". זהו גוף מגוון יותר המורכב מנציגי הממשלות, התעשייה, אנשי עסקים ונציגי הציבור. הוא אמור להתכנס באמצע 2006 באתונה כדי למצוא דרכים מתואמות, מאוזנות יותר, להמשך התהליך של בינאום הרשת. הכוונה כעת היא להשאיר בידי ICANN את ניהול הרשת, ואילו את בקרת־העל להעביר מן המשרד הממשלתי האמריקאי לכל ממשלות העולם.
ישראל, כמדינות אחרות, רואה ברשת נכס ממשלתי. אולי אפילו נכס מפלגתי. אחרת קשה להסביר מה עשה בפסגת תוניס חבר המשלחת מיסטר אריק בראמי, הדירקטור ג'נרל של הליכוד פארטי. בכלל, רשימת 72 חברי המשלחת הישראלית נראית כמו נבחרת הביתנים בגני־התערוכה. לא רק השרים הנכבדים שלום ואיציק, אלא גם גברת מרים שלום אמו של השר וצבי שלום, אחיו, וגם אישים נכבדים אחרים כמו פיני בדש ראש העיר עומר, אריה פרג'ון ראש העיר טירת הכרמל או חברי הכנסת אלי ישי ויחיאל חזן.
הנה כך נתנה העיתונות הערנית בישראל לאחד האירועים העולמיים המכוננים, שחותמם על הרשת מכריע, לחלוף על פניה בעוד היא עוסקת בעיקר בסיקור טפל של ההיבט הדיפלומטי והטקסי. כך מחמיצה קהילת האינטרנט המשגשגת בישראל הזדמנות לצאת לרגע מן העיסוק הנרקיסיסטי בעצמה ולעקוב – במעורבות ומתוך דאגה – אחרי הדיונים הנוגעים לעתיד הרשת. הרי ברגע שהכפתור המסדיר את הרשת יוענק לפקידינו, יתחילו גם המחשבים שלנו לשיר "התקווה", ואולי אף יזמזמו את "הליכוד זה הבית".
חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ", הוא ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל
גיליון 60, ינואר 2006