השפה העיתונאית נזקקת בעת האחרונה יותר ויותר לדימויים ומושגים מן הספרות; לא תמיד אנו עושים בהם שימוש מושכל. קל יותר להיאסף לחיקן החמים של הקלישאות ולשכוח שלא כל צירוף מקרים לא-סימפטי או סבך ביורוקרטי מחייבים את הצירוף "סיפור קפקאי", ש"לוליטה" (של נבוקוב) אינה ילדה-אשה מפתה אלא בת 12 שדווקא אינה נראית מבוגרת מכפי גילה, וכך הלאה.

מרגיז במיוחד השימוש הנפוץ מדי בהשאלת המלה "טרגדיה" לתיאור תאונה, אסון או כל אירוע עצוב אחר. המלה טרגדיה במקורה מתארת יצירה דרמטית שגיבורה מגלה בשיא הצלחתו כי חרף מאמציו, אין מפלט מצו הגורל (או האלים) השרירותי. מחוסר ידיעה, הוא ממיט על עצמו ועל יקיריו את אובדנם. זו הסיבה שאנו חשים צער וחמלה, אותו "קתרזיס" (זיכוך) מפורסם, ומזדהים עם הגיבור החיובי מעיקרו.

רוצחים ואנסים אינם גיבורים טרגיים, שאחריתם נגזרה מראש בידי שמים, אלא פושעים, וכך יש להתייחס אליהם. השימוש במלה טרגדיה מפחית מאחריותם ומשווה למעשיהם מראית עין של משהו בלתי נמנע.

היה אפשר להסתפק בהערה הלשונית הזאת אלמלא היה מי שדווקא עושה שימוש מודע לא רק במלה טרגדיה, אלא גם בתבנית הספרותית בהקשר מקומם במיוחד. כוונתי לכתבות ה"פוסט-מורטם", פשוטו כמשמעו, שמלווה בעת האחרונה מעשי פשע מחרידים במיוחד. הז'אנר הזה, שיגאל סרנה מ"ידיעות אחרונות" הוא נציגו הבולט, אינו מספר את סיפור הקורבנות, אלא מתמקד בפושעים ובתלאות החיים שהובילו אותם למעשיהם. לכל הסיפורים נקודת מוצא אחת: הפושע הוא תמיד קורבן של עברו או, בלשונו של סרנה, "ההווה הוא רק ההדק של עברו".

כמו בלש שנשכר בידי הסניגורים, סרנה מתחקה אחר עברם של הפושעים חמוש בנראטיב מוכן מראש ומשלים את העובדות באמירות כמו-ספרותיות ובניתוחים פסיכולוגיסטיים של מי שאין זה מקצועו. הרוצחים הם תמיד "הר געש", "מוקש", "פצצת-זמן חיה", "אוקיאנוס של לחץ", שלא נמצא "איש מקצוע שיציץ פנימה לנפשם להשליט סדר בכאוס הבוער" (כך על אמנון כהן, יעקב קנטור וארז טבעוני, שרצחו את ילדיהם, "איך נולדה המפלצת"; "ידיעות אחרונות", 30.7.99. אגב, התואר "מפלצת" ניתן על-ידי העורך שלא על דעתו של סרנה). הרוצחים מצטיירים כמי שרק ביקשו להשפיע אהבה על סביבתם, אך זו התאכזרה אליהם ולא השכילה לפענח את סימני המצוקה ואת "הרמזים לזוועה שפוזרו לכל אורך הדרך". זה מתחיל בילדות, שהיא "תמיד קשה ומסוכסכת וטראומה מדממת": ארז טבעוני היה "כבשה שחורה שהמשפחה מאסה בה", "בגידה, מוות ואש התקיימו בחייו של אמנון כהן מראשיתם", אצל יעקב קנטור "נקלט זרע הפורענות" שנים רבות לפני שרצח את משפחתו, וכך הלאה. מעולם לא היתה הקלישאה "כרוניקה של מוות ידוע מראש" כל-כך מקוממת.

זה נכון לא רק לגבי מעשי רצח במשפחה. בכתבה על האונס ביערות הכרמל ("הלוואי היו נהרגים ולא מביאים עלינו את הבושה הזאת", "ידיעות אחרונות", 26.6.98), הנאנסת וחברה מוזכרים רק כבדרך אגב. הם הניצבים במחזה הזה. גיבוריו הם ארבעת החשודים באונס מדליית-אלכרמל ומשפחותיהם, המתקשות לשאת את הבושה. אנשי הכפר הם המקהלה המבכה את מר גורלה. האנסים, כולם מ"משפחות טובות", הם תוצר של "קלחת רותחת של בעיות ולחצים, תאווה בחברה סגורה מאוד שכולה סודות". האונס עצמו מוצג כמשהו בלתי נשלט, חיצוני למעורבים בו, כמעט מיסטי: "היה משהו רע בלילה הזה", "יום שישי אלים במיוחד", "משהו פרץ מתוכם כחיית טרף" וכו'.

סרנה הסביר בראיון שנעשה איתו בתוכנית "תיק תקשורת" כי כתבות כאלה עשויות למנוע מעשים דומים בעתיד. לי קשה לראות מה אפשר ללמוד מן הכתבות האלה שיסייע בכך, אבל גם אם נדמה לסרנה שחשף מחדלים של הרשויות, לשם מה דרושה לו האמפתיה עם מושא כתיבתו? האם אלו הן הדמויות שבאמצעותן יפענח את מסתרי הרוע האנושי? האם בעצם אינן רק כן-שיגור ליומרות ספרותיות, תחליף לטיפול מעמיק יותר במדיום אחר? לי נדמה שסרנה רותם את כשרונו הרב ואת עמלם של הכתבים המסייעים לו להפקת כתבות שמטשטשות עוד יותר לא רק את האבחנה בין עיתונות צרופה לבין כתיבה "יצירתית", אלא גם את הקו המבדיל בין הפושע לקורבנו. גם כך עבריינים למיניהם, שכבר נעשו אורחים רצויים בתוכניות טלוויזיה, עלולים להפוך בקרוב מאוד לגיבורי תרבות ממש.

רון נשיאל הוא כתב ועורך בקול-ישראל

גיליון 23, נובמבר 1999