לפני חודשים אחדים נפגשתי עם מפיק טלוויזיה פעיל מאוד בשוק, שביקש ממני לערוך תחקיר כבסיס לפיתוח של סרטים תיעודיים. בעוד אנו מרחפים לנו במחוזות היצירתיים של עולם התעודה, לבש המפיק חיוך של מיליון דולר ושלף מהמגירה צרור ניירות: "הנה הצעה שקיבלתי ממישהו בנושא 'הפשע היהודי'. פשוט הבמאי הזה לא כל־כך מוצלח. אולי תפתחי את זה את לסדרה דוקומנטרית?".
המפיק הזה אינו יחיד. כמוהו פועלים מפיקים ועורכים נוספים, שמצאו פרצה בחוק זכויות היוצרים ולמדו לנצל אותה באכזריות.
איך זה עובד? היוצר מוזמן ל"ישיבת היכרות". המפיק, שבינתיים פיתח חוש של באסטיונר פיראטי, מבין כי יושב לפניו יוצר נמרץ השואף להוכיח את כישוריו. הוא מגייס לטובתו את הסחבקיות הישראלית הנודעת ומבקש מאורחו להמציא רשימת רעיונות לכתבות או לסרטים. מבלי להיות מודע לכך, מעניק היוצר את כשרונותיו בחינם, וכשיום אחד הוא מגלה אותם מגולמים בכתבה או בתוכנית טלוויזיה, לא נותר לו לעשות דבר. במקרה הטוב יגידו לו ממשרד ההפקה כי "חשבנו על זה קודם". אמנם לאחרונה הגישה הסופרת אורלי קראוס תביעה על סך מיליון שקלים נגד מפיקי הסדרה "פיק אפ", בטענה שהם ביססו את הסדרה על רעיונות שהציגה בפניהם (ואף הוציאה כספר), אבל זה מקרה יוצא דופן; יוצר שנפגע יחשוב פעמיים לפני שיאיים להגיש תביעה, פן יסומן כ"עושה צרות" שמצווה להתרחק ממנו.
המפיקים מרשים לעצמם להתנהג באופן מחפיר זה, הגובל לעתים בפלילים, משום שבישראל – בניגוד, למשל, למקובל בארצות־הברית או באנגליה – רעיון או הצעה אינם נהנים מהגנה של זכויות יוצרים ואינם מחייבים רישום פורמלי. אחד הפתרונות שמצאו היוצרים בארץ הוא הפקדת ההצעה אצל עורך־דין, או שליחתה לעצמם בדואר רשום לפני הגשתה לגורמי ההפקה. אלא שבתי־המשפט מתייחסים לכך כאל ראיה לכאורה שניתנת להפרכה, מה שמקשה מאוד על הגשת תביעה.
עד שיחולו שינויים בתחיקה, על העיתונאים, הבמאים והתסריטאים הצעירים לדעת שרעיון שווה כסף ושראוי להם להיזהר בלשונם. ואם בכל זאת נקלעים ל"סיעור מוחות" עם מפיק או עורך, יש להחתים אותם על מסמך המעיד כי הם מודעים לכך שהרעיונות שהוצעו הם של היוצר וכי שימוש בהם יהווה עילה לתביעה.
יעלי בן־שלוש (אופיר) היא תחקירנית
גיליון 61, מרץ 2006