ציוץ הטוויטר שבו הכריז השבוע הנשיא דונלד טראמפ על החלטתו להיעדר מארוחת הערב השנתית של אגודת כתבי הבית הלבן אינו מפתיע. בחודש הראשון לכהונתו משתדל טראמפ להפגין את חריגותו בכל דרך אפשרית, ולנתץ כללים, מסורות ודפוסי פעולה שעל-פיהם התנהל מוסד הנשיאות בכלל, ויחסיו עם התקשורת בפרט.
איל הנדל"ן וכוכב הריאליטי אינו הנשיא הראשון שמגיע לוושינגטון מחוץ לעיר וממצב את עצמו כמי שמבקש לטלטל את מסורותיה של עיר הפוליטיקאים, העיתונאים והשתדלנים. חלק ניכר מהנשיאים שקדמו לו נישאו אל הבית הלבן על גלי ביקורת על העיר וגינוניה. "אני רץ נגד וושינגטון", הכריז בגלוי ג'ימי קרטר, מטיף בפטיסטי וחוואי בוטנים מג'ורג'יה כאשר יצא למסע הבחירות ב-1976.
כמעט לכל הנשיאים היו היתקלויות עם התקשורת: שהרי "התקשורת" איננה גוש הומוגני, אלא מצבור של ארגונים ואנשים, החותרים לכיוונים שונים. כלשונו של דוד בן-גוריון בראשית ימי המדינה, כשם שאין "סוסיות" אלא סוסים, כך אין "עיתונות" אלא עיתונאים. אבל טראמפ חובט ב"תקשורת" השכם והערב, משתי סיבות לפחות. הראשונה היא הפתיל הקצר שלו, שמחייב אותו לצייץ ללא הרף, להגיב כמעט על כל ידיעה ביקורתית, כאילו אחד מתפקידיו המרכזיים של נשיא ארצות-הברית הוא לשמש מבקר תקשורת.
והשנייה, טראמפ צועד בעקבות פוליטיקאים ימניים רבים מספור ברחבי הגלובוס הנוהגים בדרך זו. התקפותיהם על התקשורת אינן נובעות רק משום שרוב העיתונאים אינם מתגייסים לשירותם של פוליטיקאים ימנים אלא מדווחים עליהם באופן חקרני וביקורתי, אלא גם משום שהעימות עם העיתונות מוסיף להם נקודות בקרב ציבור הבוחרים שלהם. כי אם התקשורת נגדך – סימן שאתה איש ימין, ואם אתה תוקף אותה, הציבור שלך ימחא לך כפיים.
ברק אובמה על דונלד טראמפ, ארוחת כתבי הבית הלבן, 2016
המחסום התקשורתי העיק על נשיאים רבים. איש מהם לא היסס לעקוץ עיתונאים, למתוח ביקורת, להתלונן. אבל המתוחכמים שבהם הקדישו את עיקר מאמציהם לשכלל את ערוצי התקשורת עם הציבור. ליתר דיוק, לצמצם את פער התיווך העיתונאי. לדלג על אנשים וארגונים מסוימים, שאינם נוטים חסד למנהיג. את הדוגמה הבולטת ביותר לכך העניק לעולם הדמוקרטי הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט כאשר החל ב-1933 ב"שיחות ליד האח".
היו אלה שידורי רדיו, שיחות אישיות ולא נאומים, שנועדו להסביר לאזרחים ולאזרחיות בבתיהם את הדרך שבה ביקש לחלץ את אמריקה מן השפל הכלכלי העמוק. הוא עשה זאת משום שרוב העיתונות באותן שנים תמכה בקו הרפובליקאי-שמרני והתנגדה בתוקף לרבות מיוזמות החקיקה הכלכליות-חברתיות שלו. בדרך הישירה הזו, הסביר דוברו, סטיבן ארלי, איש אינו יכול לצטט אותך שלא במדויק. המסרים מגיעים באותו רגע ממש לציבור באמריקה ובעולם כולו.
גם נשיא אמריקאי אחר, דווייט אייזנהאואר, לא שבע נחת מהעיתונות, וטען כי מצא "כמות בלתי רגילה של עיוותים ושגיאות חמורות" בדיווחי התקשורת. הוא אימץ על כן את הצעת דוברו והתיר לראשונה לרדיו ולטלוויזיה לשדר את מסיבות העיתונאים הנשיאותיות, תחילה בהקלטה ושידור מאוחר, אחר-כך גם בשידור ישיר. רשתות הטלוויזיה חגגו, הן ראו בשידור החי הישג מקצועי, אך הרווח העיקרי היה דווקא של הנשיא: הציבור יכול היה לשמוע את הכרזותיו בקולו, בניסוחו המדויק, תוך צמצום יכולתם של ארגוני התקשורת להתערב בתכנים.
ביל קלינטון בארוחת כתבי הבית הלבן, 2000
גם טראמפ, כמובן, סלל לעצמו מעקף תקשורת ברוח התקופה, באמצעות ציוצי הטוויטר שלו. לכאורה ניצול מתוחכם של הניו-מדיה, אבל גם לכלי האפקטיבי הזה – עם 25.6 מיליון עוקבים נכון להיום – יש חסרונות. הוא אינו כלי אוניברסלי כפי שהיו הרדיו בשנות ה-30 ורשתות הטלוויזיה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. הציוצים הם כלי יעיל להגיע לתומכיו המשתמשים ברשת הזו, אבל יתר הציבור אינו נחשף אליהם, אלא רק בתיווך התקשורת הממסדית – והרי זו ברובה אינה אלא תקשורת ה-Fake News, כלשונו של טראמפ.
עכשיו טראמפ מתכוון להחמיץ את ארוחת הערב המסורתית, המסיבה של כתבי הבית הלבן, שתתקיים ב-29 באפריל. להחמיץ, משום שהאירוע נהפך בעשורים האחרונים לזירה שימושית ומועילה – בעיקר לנשיאים. הכתבים, העורכים ומנהלי ארגוני התקשורת השונים נהנים אולי מההתחככות הבלתי פורמלית עם צמרת השלטון, אבל את הרווח העיקרי גורף כמעט תמיד הנשיא. הופעתו ההומוריסטית באירוע זה מעניקה לו יכולת להתמודד עם הטענות כלפיו באמצעות בדיחות ואמירות שנונות. על רקע זה נשמעה בעשור הקודם ביקורת על הארוחה, שבה חוגגים בצוותא הסוקרים והמסוקרים. נטען כי האירוע משקף, ואף מחזק, את החיבוק ההדוק מדי בין בכירי התקשורת לצמרת הממשל.
מרק כץ, שכתב לנשיא ביל קלינטון כמה מנאומיו לארוחות השנתיות הללו, אמר כי אנשי צוות הבית הלבן הגיעו למסקנה שהארוחה היא הזדמנות מצוינת לדבר על העשן אך לא על האש. בסוף שנות ה-90 יכול היה קלינטון להתבדח על המהומה בקונגרס סביב המאמצים להביא להדחתו, אך לעשות זאת מבלי להזכיר את הנסיבות שבגללן ביקשו להדיחו – פרשת יחסיו עם מוניקה לוינסקי. ההופעה שם אינה ראיון אלא הצגת יחיד, שמתוכננת בקפידה על-ידי צוות יועצים, יחצנים וכותבי נאומים, ששוקלים כל מלה על משמעותה ורמיזותיה.
אגודת כתבי הבית הלבן, 1924 (צילום: ספריית הקונגרס)
אגודת כתבי הבית הלבן נוסדה בשנת 1914 על-ידי 11 כתבים שסיקרו את הנשיא, בעיקר על רקע תחרות עם קבוצת כתבים אחרת, גדולה ופעילה יותר, זו שסיקרה את הסנאט ובית הנבחרים. האגודה פעלה כדי להבטיח נגישות לנשיא, בין היתר במסיבות עיתונאים, במסעות ובסיורים. כמו ארגונים אחרים, אימצו כתבי הבית הלבן לאחר שנים אחדות את המסורת האמריקאית של ארוחת ערב שנתית חגיגית. זו נערכה לראשונה במאי 1921, ושנים אחדות אחר-כך כבר כיבד אותם בנוכחותו הנשיא דאז, קלווין קולידג'.
בעשורים הבאים הגיעו נשיאים אחדים לארוחות וגם נשאו בהן נאומים. במהלך מלחמת העולם השנייה דווח כי ארוחת הערב של הכתבים היתה אחד האירועים החגיגיים הבודדים שנערכו בבירה האמריקאית שעבורם יצא הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט מהבית הלבן. בבואו לאירוע נהג לשבץ לצד המסרים הרציניים על המצב וקריאות להגברת המוראל גם אמירות הומוריסטיות.
הפרופסור דון ויאסנן, שחקר את הרטוריקה ההומוריסטית של נשיאים בארוחה זו, מצא כי ג'ון קנדי היה הנשיא הראשון שקיבל על עצמו שם את תפקיד הסטנד-אפיסט. עם או בלי קשר לקנדי, באותן שנים הורשו לראשונה גם נשים להשתתף בארוחה, שהיתה עד אז על טהרת הגברים, כמו אירועים רבים אחרים בבירה האמריקאית. כניסתן התאפשרה לאחר מאבק שניהלה בעניין זה הכתבת הלן תומאס, שעתידה היתה לסקר את הבית הלבן עוד עשרות שנים לאחר מכן.
יורשו של קנדי, לינדון ג'ונסון, העמיק ושכלל את הממד ההומוריסטי בארוחות השנתיות. אחר-כך נכנס לבית הלבן ריצ'רד ניקסון, נשיא רפובליקאי שספג ללא הרף חבטות ביקורתיות מהתקשורת והתעמת עם עיתונאים בהזדמנויות רבות. אבל אפילו הוא לא ויתר על הבמה של ארוחת הערב השנתית. גם באפריל 1973, בעיצומה של פרשת ווטרגייט – שנחשפה בין היתר על-ידי כתבי ה"וושינגטון פוסט" – הגיע ניקסון לארוחה ושילב בדבריו התייחסויות הומוריסטיות לחקירה.
שנה אחר-כך, חודשים ספורים לפני שהתפטר בטרם יודח, שיגר ניקסון לאירוע את סגנו, ג'ראלד פורד. גם עבורו הכינו כותבי הנאומים של הבית הלבן התייחסות סטנד-אפיסטית מרומזת אך ברורה למשבר החמור שעבר על הדמוקרטיה האמריקאית ועל הבית הלבן. פורד קרא בין היתר לנוכחים להביט סביב ולחפש את "הפיל הגדול שנמצא כאן בחדר".
רונלד רייגן בארוחת כתבי הבית הלבן, 21.4.1988
כך נהגו אחריהם ג'ימי קרטר, רונלד רייגן – שהביא עמו לתפקיד הבדרן בארוחה את ניסיונו ההוליווודי – גורג' בוש, האב והבן, ביל קלינטון וברק אובמה. כמעט כולם הצליחו מדי שנה, בעזרת כותבי הנואמים שלהם, "להפוך משבר לפאנץ'-ליין", כלשונה של הבדרנית ג'ודי קרטר. זו היתה כמעט תמיד דרך מועילה לרכך במשהו את תדמיתם לא רק בעיני התקשורת אלא גם בעיני הציבור הרחב, שכן מאז 1993 הארוחה משודרת באחד מערוצי הכבלים.
נאום של נשיא אמריקאי, כמו גם של ראש מדינה אחר, נחשב זה מכבר לא כדיבור בעלמא אלא כ"מעשה מנהיגותי", שבו נבחנת יכולתו להתוות דרך, להעניק השראה, לגייס תמיכה. קטעי ההומור בארוחת הערב של כתבי הבית הלבן הם מיהלומי הכתר של הופעותיו הפומביות של המנהיג. הופעת הסטנד-אפ בסעודה השנתית מעניקה לו הזדמנות להוכיח שהוא מסוגל להתמודד עם המציאות ולהעביר מסרים גם ברוח שונה, חייכנית ושנונה. וחשוב לא פחות: לגלות מידה לא מבוטלת של הומור עצמי, כלי שמסייע מאוד למי שמבקש לזכות בחיבת הציבור ובהערכתו.
אלא שטראמפ, כבר ברור עתה, משחק לפי כללים משלו. הוא מתעקש לא להיכנס לשום תבנית נשיאותית מוכרת. בין אם זו אסטרטגיה מתוכננת בקפדנות או השתקפות של אישיות ואגו שאינם מסוגלים לקבל על עצמם תבניות, כללים ומסורות – גם בעניין הזה הוא שובר את הכלים.
מנגד, מבחינת אגודת הכתבים זוהי דווקא חדשה טובה. לפני שבועות אחדים נשמעו הערכות שאין זו השעה למסיבות, בוודאי שלא להעניק במה לנשיא שמכריז על העיתונות כ"אויבת של אמריקה". עכשיו שיחרר אותם טראמפ מהדילמה. האירוע נטול הנשיא יהפוך להפגנת עצמאות במאבק על חופש הביטוי. "הארוחה היתה ותמשיך להיות חגיגה של התיקון הראשון לחוקה [העוסק בחופש העיתונות] ושל התפקיד החשוב שממלאה תקשורת עצמאית ברפובליקה", הודיע יושב ראש האגודה ג'ף מייסון מסוכנות הידיעות רויטרס. "אנו מצפים להפניית הזרקורים בארוחה אל כמה מהביטויים של עיתונות פוליטית במיטבה בשנה החולפת, ולהצגת סטודנטים מבטיחים אשר ייצגו את הדור הבא של המקצוע שלנו".