אני זוכרת שבוע מסוים במערכת הבחירות שבו החליטה העיתונות הישראלית לקבור סופית את הדיון החברתי־כלכלי ולהורידו מהפרק אחת ולתמיד. "למה העניינים החברתיים שלכם לא תופסים", שאלו אותי המראיינים, ולא רק אותי, שוב ושוב. עובדה, הם קבעו. "נכשלתם בהעלאת העניין החברתי על סדר היום. הציבור לא מתעניין בזה". "אולי", שאלו מראיינים אמפתים יותר במה שנדמה לרגע כצער אמיתי, "אולי הציבוריות הישראלית אינה בשלה לדון בסוגיות האלה, שכן עודה עוסקת בענייני ביטחון".

כיוון שמערכת בחירות כרוכה באינספור שיטוטים ברחבי הארץ ובמפגשים ממושכים וטעונים עם קהל בוחרים מגוון, נאלצתי לצבוט את עצמי לא פעם מפאת אותו דיסוננס עמוק ובלתי נתפס בין מה שלכאורה "נקבר", "לא מעניין יותר אף אחד" ואף "נכשל", ובין המציאות כפי ששבה וטפחה על פני בשטח: אזרחי ישראל שאינם קנאי ימין קיצוניים במיוחד לא התעניינו כלל ועיקר במה שהעיתונות התעקשה להלעיט אותם בכותרות הראשיות על־פי מיטב המסורת: מדיני־בטחוני, בטחוני־מדיני, מדיני־בטחוני וחוזר חלילה. שוב ושוב התברר לי שהפלא ופלא, אדם סביר קם בבוקר והוא אינו חושב על נצחון החמאס ואפילו לא על האיום האירני. בכינוסים ובחוגי בית, בבתי־אבות ובאוניברסיטאות, בבתי־הקפה, בשיפודיות ובכיכרות דיברו על בריאות, על פיטורים, על החינוך של הילדים, על הפחד מזקנה ללא פנסיה, על אי־ודאות כלכלית מפאת צורות ההעסקה הגמישות והנצלניות, על המשכנתה ועל הקושי הגובר לגדל ילדים בביטחון קיומי. הנושאים האלה, שהם פוליטיים ומרכזיים מאין כמותם, היו מסורבי־טיפול בתקשורת בעקשנות שיטתית, ובוודאי שלא היו ראויים בעיני העורכים לעמודים הראשונים. להפך, הם הוספדו.

אמנון דנקנר

ההחמצה הגדולה, העמוקה, של התקשורת היא החמצתו של השיח הזה, שנאלץ להתקיים בזרם תת־קרקעי משום שלא היתה לו ונטילציה אמיתית בעיתונות המיינסטרים. התוצאות מדברות בעד עצמן: הציבור לא הצביע בעד התכנסות־שמתכנסות. גם רוב מי שהצביעו קדימה לא עשו זאת משום שצידדו באיזו תוכנית־מדינית־לכאורה, אלא מהרבה טעמים אחרים הראויים לניתוח מעמיק בפני עצמם. אבל לעומת זאת היתה לנו הצבעת מחאה חברתית רחבת היקף מאין כמותה, שבאה לידי ביטוי בשקלול כלל המנדטים שקיבלו העבודה, ש"ס והגמלאים. איש מהמצביעים למפלגות האלה לא הצביע באופן שהוא בראש ובראשונה ימין או שמאל מדיני. כל המצביעים למפלגות האלה הצביעו כלכלה, חברה ומחאה נגד הסדר החברתי־כלכלי הקיים. זו תופעה פוליטית מרתקת שכמעט לא נמצאו עיתונאים שזיהו אותה, ומי יודע, אולי היה כאן אינטרס מערכתי־כלכלי שלא לזהות אותה.

גם הספינים חסרי השחר ורבי הניואנסים על התכנסות, התנתקות, כן חמאס, לא חמאס, ומה לא – לא עניינו באמת את רובו המכריע של הציבור. נכון שהם הועילו לקדימה בהיבט אחר: בלבולי המוח שהתנהלו סביבם אפשרו למצב את תמונתו חשוקת השפתיים, המתודרכת בידי האדלרים, של מי שהיה עד לפני רגע פוליטיקאי פיקח ודל־פופולריות, ולבצע בו ובנו מעשה מגונה בהצגתו כמי שכבר נמשח בעצם לראשות הממשלה. המלל נפל על אוזניים בלתי מתעניינות. התמונות, סטילס וטלוויזיה גם יחד, היחס מלא הרצינות והדרת הכבוד שהורעף על אולמרט החדש, הדגל ברקע, ההבניה המלאכותית שלו כראש ממשלה – כל אלה עשו את שלהם והפכו את מיזם קדימה, שהוא מיזם פרגמטי־עסקי מעיקרו, לאופציה שלטונית.

רפי גינת

למה? למה ההתעקשות לנהל שיח מוגבל כל־כך, ובכך לעוות את תמונת הדיון הציבורי המתנהל בפועל? אנסה להביא כמה סיבות.

ראשית, סיבה טריוויאלית: העיתונות רגילה ברפלקס מותנה ובחינוך רב־שנים לליין־אפ קבוע. קודם בטחוני, אחר־כך מדיני, אחר־כך פוליטי, בסוף אולי "חברתי". חברתי לעולם יהיה מקרר ריק, חיטוט בפחים ותורים בבית־תמחוי, באופן הגס והצר ביותר ובלא כל הקשר כלכלי ביקורתי מאיר עיניים, משל היה מדובר ב"צבע" שאין בינו ובין מדיניות הממשלה דבר וחצי דבר. במערכת הבחירות הזאת אותו ליין־אפ מסורתי כבר צרם מאוד, בעיקר בשל חוסר ההתאמה שלו למציאות.

שנית, הבורות. בעלי טורים, עורכי חדשות, פרשנים ומגישי תוכניות אקטואליה הם בדרך־כלל אנשים זריזי מחשבה ועתירי ידע רב־תחומי אקטואלי. יש תחום אחד שרובם מתעקשים להישאר חפים בו מידע, וזה התחום הכלכלי. זו שגיאה קשה, שכן אחד האפיונים המרכזיים של תקופתנו הוא כוחו החודרני והעצום של ההון, העולה כמעט על כל כוח פוליטי. אי־הבנת ההקשרים הכלכליים והתמקדות יומיומית מיומנת בצ'ופצ'יק של מהלך פוליטי כזה או אחר הן התעסקות בטפל תוך החמצת מהלכים גדולים וחשובים יותר. בהעדר ידע כלכלי ובהעדר רצון ללמוד את החומר, שבים המקלדת, הפה והמצלמה ונודדים אל המוכר.

יצחק לבני

שלישית, מערכות התקשורת היום, יותר משהן מתנייעות מכוח של אתוס עיתונאי, הן עסק לכל דבר, הנשלט בידי בעלי הון ומטבע הדברים משרת את האינטרסים שלהם. לא אכנס כאן למקרים הספציפיים שבהם צונזר חומר ונערך במגמתיות, לפעמים תוך מאבק של העיתונאי ולפעמים תוך כניעה בלא קרב. לא אכנס לזה, כיוון שבעיני הצנזורה המסוכנת מכל בתקשורת היא לאו דווקא הבוטה, האלימה, המאיימת והמפטרת, אלא זו שמובנת מאליה: הידיעה מראש במי רצוי לטפל בכפפות של משי ובמי בכסיות של ברזל. במי לגעת ובמי לא. איפה מרוחה החמאה ואיפה מחכה המקל. זו ידיעה קוסמית שאין צורך לעוטפה בציוויים. לכלי התקשורת כביזנס היה כדאי להשקיע במי שסומן מראש כראש ממשלה. לכלי התקשורת כביזנס אין עניין בקריאת תיגר על הסדר הכלכלי הקיים, שכן הסדר הזה מעצים את כוחו של הביזנס שלהם, לאו דווקא את הערוץ או העיתון שבבעלותם, אלא אולי עסק גדול אחר שהם הבעלים שלו. לכלי התקשורת כביזנס אין עניין בהעלאת שכר המינימום, בהעסקה מאורגנת או בשחיקה, ולו גם מינימלית, של רווחיהם. לעיתון כעסק לכל דבר לא היה עניין לאפשר קיום חי ונושם של שיח כלכלי וחברתי ביקורתי.

רביעית, ההרכב האנושי של האליטה התקשורתית: יהודית, אשכנזית, ימנית מבחינה כלכלית ומתונה מבחינה מדינית. מקושרת נפשית, אידיאולוגית ובקשרי חברות עם בעלי הון ועם פוליטיקאים דומים לה בהשקפותיהם, במוצאם, באורח חייהם. אליטה כזאת אינה מסוגלת כלל לצדד בליכוד, בש"ס או במפלגת העבודה כשזו מונהגת בידי מזרחי, תושב עיירת פיתוח וסוציאל־דמוקרט. טבעי לה, לאליטה הזאת, להיות מחוברת לאולמרט. זו הפעם הראשונה שמפלגת העבודה איבדה את רוב המעוזים המסורתיים שלה באליטה התקשורתית, אלה שנהגו לצדד בה בעייפות של אין־ברירה ומתוך הזדהות שבטית ומסורתית. המעוזים האלה עבדו הפעם בשביל אולמרט וקדימה, והגישו לו את השירותים שבעבר מפלגת העבודה נהנתה מהם. למעשה, זו הפעם הראשונה שמפלגת העבודה חוותה נפשית ותקשורתית את חוויית האנדרדוג, ולכמה מהפוליטיקאים הוותיקים שלה זה גרם להלם.

חמישית, מעמד העיתונאי – הכתב, עורך הלילה, התחקירן, המפיק. הדברים שנאמרו כאן על האליטה התקשורתית מאפיינים קומץ קטן של עיתונאים, עורכים וטאלנטים טלוויזיוניים. רוב הפועלים השחורים של התעשייה הם קורבן של כל התופעות הקשות המתרחשות בשוק העבודה הישראלי בכלל. העדר קביעות, מות העבודה המאורגנת, העסקה נצלנית בלי קביעות ובשכר זעום, שעות עבודה הנמתחות לאינסוף בלי תשלום בעבור שעות נוספות, העדר הסכמים קיבוציים, איש לנפשו – כל אלה יצרו עיתונאי מסוג חדש. חלש, תלוי אך ורק במעסיקו, נטול הגנה משפטית ומקצועית, נטול ארגון יציג, עוסק בהישרדות כלכלית. עיתונאי כזה לא יכול להיות עיתונאי אמיץ. כן, היו גילויים של אומץ לב של עיתונאים בודדים בחודשים האחרונים, אבל הם היו מעטים וסופר עליהם בלחש. מעמדו העלוב של העיתונאי הוא הסכנה האמיתית הנשקפת היום למקצוע. זו סכנה הנשקפת לכל עובד במשק, אבל במקרה של העיתונות מדובר גם בפגיעה אמיתית בחופש העיתונות ולפיכך פגיעה קשה בזרימת מידע לציבור ולפיכך פגיעה בדמוקרטיה.

כדי לשנות את מעמד העיתונאי ולהשיב לו את כבודו נחוץ דיון ער על התופעות האפלות המתרחשות בשוק העבודה בכלל. אבל זה כבר מחזיר אותנו היישר אל נקודת המוצא שלנו. איך אפשר לנהל דיון כזה אם התקשורת עצמה מכריזה על מותו עוד בטרם החל?

גיליון 62, מאי 2006