סרטון של האגודה הישראלית לתקשורת המופץ בימים אלה ברשתות החברתיות קורא לאזרחי מדינת ישראל, לתלמידי תקשורת ולחוקרי תקשורת להילחם בתופעה שקיבלה בחודשים האחרונים את הכינוי "פייק ניוז", חדשות מזויפות.

על-פי מפיקי הסרטון, חדשות מזויפות המוזרמות לתקשורת על-ידי בעלי עניין פוגעות בערך המקודש של חופש המידע. לפיכך, הסרטון קורא לכל מי שערך זה יקר ללבו להתייצב מול התופעה המדאיגה, לחשוף אותה ולהיאבק בה תוך תביעה מהעיתונות לשים דגש "על עובדות ועל אמת".

הקריאה לעיתונות להגביר את התבססותה על עובדות ועל אמת סופה שתייצר כתיבה אובייקטיבית יותר. ואולם, הקריאה לאימוץ מחדש של ערך האובייקטיביות כתשובה לחדשות מזויפות נשמעת מעט מלאכותית, וזאת משום שחדשות מזויפות הן תופעה שמחקר התקשורת זיהה והחל לעסוק בה כבר לפני יותר מחמישים שנה, תוך ביסוסה במסגרת תיאורטית איתנה ורבת פנים.

במקום זה, הייתי מציע לרכז מאמץ דווקא בשמירה על פלורליזם תקשורתי, שכפי שאטען בהמשך – יש לו תפקיד חשוב יותר בשמירה על חופש המידע, כפי שהוכח בשבועות האחרונים.

מפיקי הסרטון קוראים לשיבה אל האובייקטיביות העיתונאית כקו מנחה מקצועי אחרי כחמישים שנים של מתקפה מרוכזת על תוחלתה מצד אנשי מקצוע וחוקרים מהאקדמיה. יש הממקמים את לידתה של האובייקטיביות במאה ה-18, כביטוי מתבקש של ערכי תנועת ההשכלה והרצון בדיון ציבורי רציונלי שהעיתונות הובילה, תוך חיקוי החשיבה המדעית.

מאוחר יותר זוהתה האובייקטיביות כתופעה הקשורה להתרחקות מנימות מפלגתיות שאיפיינו את העיתונות בארצות-הברית ובבריטניה. מנגד, יש חוקרים הטוענים כי המושג נולד רק במאה ה-19, בעקבות המצאת הטלגרף, שבישר את הכתיבה העיתונאית התמציתית ונטולת הנימה האישית של הכתב המדווח, וזאת בעיקר משיקולים כלכליים של עלות שליחת המסרים במדיום זה.

מאמצע המאה העשרים, האובייקטיביות – ובתוכה הניטרליות – עומדת תחת מתקפה רבתי מצד חוקרי תקשורת רבים ונחשבים. אלה ראו ורואים באובייקטיביות אצטלה מקצועית ואתית המסייעת – מדעת ושלא מדעת – דווקא למוסד הפוליטי החזק במאבקו נגד מבקריו בחברה האזרחית, שמעמדם בדרך כלל נחות בהשוואה לו. זאת, תוך גילוי של "ריאליזם נאיבי" שהשפיע לרעה (יחד עם גורמים אחרים) על יכולתה של העיתונות לבקר את המוסד הפוליטי בשורה של אירועים היסטוריים: מלחמת העולם השנייה, מלחמת וייטנאם, מלחמת פוקלנד, התקפות נאט"ו בקוסובו, שרשרת האירועים שלאחר מתקפת 11 בספטמבר 2001, ועוד אירועים רבים.

הטענות על חולשתה של העיתונות במתיחת ביקורת על המוסד הפוליטי, גם בעטיה של האובייקטיביות, שימשו בעשורים האחרונים זרז להתבססותה ההדרגתית של מסורת "העיתונות החדשה" ("ניו-ג'ורנליזם"), שבבסיסה נקיטת עמדה אישית של העיתונאי ושל כלי התקשורת והפיכתם, במקרים מסוימים, לנציגיהם של אלה הזקוקים לסיוע מול גורמים שלטוניים חזקים ובעלי שררה – שעל העיתונות להעדיף את הביקורת עליהם על פני מתן הזדמנות שווה להצגת עמדותיהם ברוח "דוקטרינת ההגינות" (שבוטלה אחר כבוד בארצות-הברית כבר לפני שנים, ובדיוק מסיבה זו).

אשר על כן, קריאתם של מפיקי הסרט של האגודה הישראלית לתקשורת לשוב לחיקה החמים של האובייקטיביות תוך דרישה לעסוק ב"עובדות" וב"אמת" ראויה לעורר עניין. עם זאת, ראוי לזכור גם שחולשתה של האובייקטיביות הוצגה ונותחה כבר לפני עשרות שנים – נקודה שמעוררת ספק בטענה של מפיקי הסרטון, ולפיה המדינות הדמוקרטיות ואזרחיהן ייצאו נשכרים מאימוצו מחדש של ערך ותיק זה בעבודה העיתונאית.

זאת ועוד, ברצוני לטעון כי יש להטיל ספק באשר לחידוש המיוחס לתופעת החדשות המזויפות. חוקרי תקשורת כבר הצביעו פעמים רבות על אירועים חדשותיים או על תהליכים שעוותו או שלא התרחשו כלל. נדמה לי כי החשוב שבהם, ובוודאי אחד המוכרים שבהם, היה הנשק להשמדת המונים בעיראק, שעליו דווח בארצות-הברית ובעולם לאורך חודשים ארוכים בשנת 2003 – שאמנם לא נמצא עד היום, אך בכל זאת שימש אמתלה להחלטתו של ג'ורג' בוש הבן לצאת למלחמת עיראק השנייה.

פחות זכור, אבל כנראה לא פחות גורלי, היה הסיקור שהפיקה העיתונות האמריקאית לירי צפון-וייטנאמי על ספינה אמריקאית במפרץ טונקין באוגוסט 1964 – תקרית שרבים טוענים כי כלל לא אירעה, או למצער נופחה מעבר לכל פרופורציה, שתרמה לגיבוי הציבורי שניתן להחלטת ארצות-הברית להעמיק את מעורבותה בדרום מזרח אסיה, במה שהפך מעט אחר-כך למלחמת וייטנאם.

חקר התקשורת ידע, כאמור, לתת סימנים באירועים אלה ודומיהם, והביא לעולם כלים תיאורטיים ומושגים שימושיים להבנת השפעתם, תוך הסגרת גילן המתקדם של טכניקות לעיוות דעת הקהל, ובתוכן לאפשרות קיומן של חדשות מזויפות ומניפולטיביות: מאמירותיו הכלליות של וולטר ליפמן לפני כמעט מאה שנה ועד לתיאוריות ומושגים מאוחרים יותר כגון "הבניית המציאות", "ספירלת השתיקה", "ייצור הסכמה" ו"מסגור".

פגישותיהם מעוררות התוגה של ראש ממשלת ישראל ומו"ל "ידיעות אחרונות" פתחו באחרונה צוהר לכיוונים שדרכם עלולות להגיע חדשות מזויפות. הן מעלות מחדש את חשיבות הקביעה של דו"ח ועדת הוצ'ינס (Hutchins), שכוננה לפני שבעה עשורים כדי לעסוק בחולייה של העיתונות האמריקאית בעידן המסחרי, ואשר נכונה אז כעתה: "יותר מאשר זכאית העיתונות לחופש, זכאי הציבור לעיתונות חופשית".

לפיכך, העיתונות הישראלית אינה זקוקה לאימוץ מחדש של פרדיגמות ישנות שהכזיבו, אלא להמשך חתירה לקיומה של עיתונות מגוונת ופלורליסטית, לרבות זו הציבורית, אשר ניתן להניח כי תמיד יהיו בה גורמים שיוכלו וירצו לדווח על מנגנונים אפלים המסכנים את זכות הציבור לקבל מידע אמין ואמיתי.

לעניות דעתי, אירועי השבועות האחרונים העידו דווקא על שעתה היפה של העיתונות בארץ, שהוכיחה כי היא יודעת ומסוגלת להוציא לאור גם סיפורים השופכים אור על מעשים חמורים של הגורמים החזקים ביותר במפת התקשורת בישראל. עד עתה, בחסות כוחם הרב, סברו הגורמים האלה כי הם מחוסנים מפני ביקורת ציבורית על התנהלותם. ההנחה הזו הוכחה כידיעה כוזבת.

חיים פרנקל, דוקטורנט לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן, מלמד תקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל ובמכללת כנרת בעמק הירדן