תדריך נקדי חולק לא מכבר לכל עובדי רשות השידור, ואליו צורף מסמך מטעם מנהל כוח-אדם ברשות, הדורש לחתום כי "קיבלת את המסמך וכי תפעל על-פי הנחיותיו". ובכן - חתמתי, אבל...

אבל אינני מקבל, מבין או מסכים עם כמה מהנחיות נקדי הנגועות בהתעלמות מהמציאות או בניסיון לייפות אותה. אינני יכול לפעול על-פי הנחיות נקדי המנסות לכלוא עמדות מוסריות, משתדלות להתאים אירועים מסוימים להנחיות עקרוניות ארוכות טווח, ובעיקר לאלה השוללות את חופש המחשבה ושיקול הדעת של העיתונאי ברשות השידור ומכפיפות אותו, את כולו, למנכ"ל. המנכ"ל - זה הנבחר על-ידי ממשלות מתחלפות והוא אישיות ספק-מקצועית, ספק-פוליטית, ספק שילוב של שניהם, אך תמיד-תמיד הוא במצב שנוי במחלוקת בגלל זהות ממניו. המנכ"ל, על-פי מסמך נקדי, הוא האורים והתומים של האתיקה העיתונאית ברשות. כל החלטה בעייתית מועברת אליו בגלל חוק "העורך הראשי", במקום שתהיה מנומקת בשיקול עיתונאי מקצועי.

קוד אתי תפקידו להאיר את הבסיס הנורמטיבי שבו פועל האדם המקבל עליו את הקוד. הוא לא צריך להיות קובץ הוראות, כי על הוראות אין ויכוח. לא צריך קוד אתי כדי להודיע לאדם שהוא חייב לבצע הוראה. גם צה"ל - מערכת הייררכית, לא-דמוקרטית, הבנויה על חוקים ופקודות - צריך קוד אתי כדי להאיר את הנורמות שלפיהן הוא רוצה שחייליו יפעלו וימלאו פקודות.

אבל הנחיות נקדי אינן בעייתיות רק בגלל הייררכיית המחשבה ושיקול הדעת שהן כופות. יש בהן ערפול (אולי מכוון) שכל עיתונאי לא יכול שלא לחוש חובה לפזר אותו, אחרי הקריאה, בכוחות עצמו: למשל (סעיף 69), זימון לחקירה: "זימנה המשטרה את הכתב לחקירה, חובה עליו להודיע על כך לממונה עליו ולהתייצב". אין שום הנחיה כיצד לפעול, האם לחשוף מקורות או לא, מה, מתוך עדות הכתב הנחקר, עלול לפגוע במנהליו ובענף התקשורת שהוא מייצג. בסעיף אחר (129) קובע נקדי לגבי מסירת חומר מצולם למשטרה, כי "השיקול צריך להיות אם אין בכך כדי לסכן את כתבי הרשות ולפגוע במוניטין שלהם". האם כתב רשות השידור אמור להיות נאמן גם לאתיקה אוניברסלית של עיתונאים לגבי מסירת מידע למשטרה? נקדי לא נכנס לשדה המוקשים הזה.

בסעיף אחר (118) דורש התדריך להקפיד על שידור דברי הורים שכולים בעת לוויות: "שכול אינו מצדיק העברת מסרים פוליטיים בהקשרים בלתי רלבנטיים. שכול אינו הזדמנות ואינו צידוק להשיא עצות לצה"ל ולמפקדיו". לך תסביר זאת להורי חללי אסון המסוקים, השקועים גם בסיבת האסון וגם בנסיבות המבצעיות שחייבו את הטסת בניהן ללבנון. ואם אובדן בן אינו "הזדמנות” ואינו "צידוק" להשיא עצות לצה"ל מצד הורה שכול - מתי זה כן מוצדק ומתי מתקיימת ההזדמנות הנכונה?

"התקשורת היא שעודדה את האבל המופגן של חברי הנופלים", קובע נקדי עמדה בוויכוח החוצה את החברה הישראלית ואת הפיקוד הצבאי כבר שנים. זאת, למדות שבתחילת התדריך אומר נקדי שלרשות השידור "אין עמדה"!

בסעיף בולט מאירועי השנה האחרונה (פרשת "בישול" הקלטת בהפגנת הימין בכיכר ספרא בירושלים במעמד ראש הממשלה) קובע תדריך נקדי החלטה עקרונית על סמך התקרית, שהביאה את עורכי "מבט" ואת המנכ"ל לעימות חזיתי: "אין להכניס לנאום בעת העריכה קולות רקע שנשמעו והוקלטו שלא בעת הנאום... יש בכך עיוות... המעורר חשד של זיוף מגמתי, גניבת דעתם של הצופים והכפשתו של הנואם". לא כתוב, למען העיקרון, כי יכול להיות שיהיה בדברים משום אהדת-יתר או עידוד שלא היה ולא נברא מצד הקהל וגרם לנואם להיראות כמי שהקהל בעצם תומך בו, למרות שבעת האירוע הקהל בעצם התנגד לדבריו... לא, עריכה מגמתית - על-פי נקדי, יכולה להיות רק אם היא עלולה להכפיש את הנואם. על-פי נקדי, אין אפשרות אחרת. היכן על הסקאלה האתית הזאת מצויה הקלטת "היידה שרה", המשודרת לעתים מזומנות, בהקשרים שונים, כדי להזכיר את פעילי הליכוד התומכים בראש הממשלה?

תדריך נקדי גורם לך לחשוב לעתים, שמרוב הקפדה על אי-התערבות פוליטית וניסיון כן ואמיתי להימנע מאמירות או דעות פוליטיות של עובדי הרשות, צונזרה גם כל עמדה מוסרית. עמ' 17: "לרשות השידור אין קול, מדיניות או השקפות משלה", מסביר נקדי את ההבדל בין מאמרי המערכת של העיתונות הכתובה לעבודת עובדי הרשות הממלכתית. "עובדי האינפורמציה", קורא נקדי לעיתונאים ברשות השידור, כאילו היו פועלי בניין.

ובכן, לרשות כגוף אין עמדה, דעה, מדיניות או השקפה אחידה. בעיקר אין לרשות עמדה פוליטית. אבל עמדה מוסרית-ערכית - חייבת להיות לה. היא לא יכולה להיות במה להסתה. היא חייבת להוקיע שקר, שחיתות, ניצול, רצח, גניבת כספי ציבור, התעללות ופגיעה באדם באשר הוא אדם. ברשימת העמדות המוסדיות הערכיות לא צריך להיות מנכ"ל כדי לקבוע טוב או רע. לא צריך אישור מנכ"ל כדי לתבוע פעולה ציבורית או שלטונית למען חסידי אומות העולם הנמקים בעוני מחריד בחורף.

"אובייקטיבים וניטרלים" דורש נקדי מעיתונאי רשות השידור להיות, ומצמצם את עקרונותיו לתחום צר של הסיקור, הדיווח והתחקיר העיתונאי - התחום הפוליטי.

בפרק העיתונאות החוקרת כותב מחבר המסמך כי "אין להטיל או לאשר משימות של עיתונאות חוקרת אלא באישור מנהל המדיום" (עמ' 54). האם עיתונאי הרשות זקוקים יום-יום לישיבה עם מנהל הרדיו או הטלוויזיה על כל תחקיר ותחקיר? מה הוא בעצם תחום סמכותם של עורכי התוכניות המטילים מדי יום משימות תחקיר על התחקירנים והכתבים, אם לפי הקוד האתי הדבר מצריך קודם כל אישור מנהל המדיום? אין ספק שזהו משפט שתכליתו לכסות את מנהל המדיום או הרשות בפני תקלה שלא עברה את עינו לפני ששודרה.

גם בהחתמת כל העובדים אישית על תדריך נקדי יש משום החתמת הש"ג על בטחון הבסיס בשעות השמירה שלו, כדי להסיר אחריות ממפקד הבסיס. הרי כל עובד, ברגע שקיבל על עצמו להיות עובד רשות השידור, יודע כי חובה עליו לפעול על-פי הנחיות מקום העבודה שלו, כיוון שבמפעל האינפורמציה טעויות נגלות מיד לעיני הציבור והשלטון. קל יותר לשלוף מיד את מסמך ההתחייבות האישי של כל עיתונאי ולדרוש ממנו להסיק מסקנות מאשר לנהל מערכת מסודרת של עריכה ופיקוח על החומר המשודר. מערכת שבה מנהל יידרש גם לתת גב לעובדיו אם וכאשר ייכשלו (ולא בזדון). מערכת שבה גם על מנהל יהיה לקבל על עצמו אחריות כאשד תתרחש טעות אתית בשידור.

יש בהנחיות נקדי גם מידה של אנכרוניזם. מרוב רצון לשמור על קורקטיות ואובייקטיביות, נאמרים במסמך דברים שיש להסבירם לעיתונאי הרשות ואי-אפשר רק לקבוע אותם ולהניח נקודה. "אין עיר בשם ירושלים המזרחית", קובע נקדי, "והביטוי מזרח ירושלים פסול". מדוע? גם אין עיר בשם נצרת עלית ואין נצרת תחתית. אבל בכבישי איילון המובילים לירושלים מופיע השילוט: ירושלים מזרח. ערביי העיר מכנים את מקום מגוריהם "ירושלים המזרחית", וכשמבדילים בין תושבים יהודים לערבים ההבדל הברור הוא בין מערב העיר למזרחה. שלא לדבר על החלוקה הגיאוגרפית והמדינית ששררה בעיר טרם שחרורה/כיבושה במלחמת ששת-הימים. מדוע, אם כן, לנסות לדבר אל הציבור במונחים שהוא אינו מכיר או לנסות להעלים מונחים שהציבור משתמש בהם לגבי המציאות? (כן, אני יודע שמיד מישהו ידביק גם לכותב המאמר עמדה פוליטית... אבל תשובה הוא לא ייתן.)

נקדי קובע כי יש לכנות חיפושים אחר מבוקש במונח "סריקות" רק כאשר מדובר בהפעלת כוחות גדולים במיוחד. מדוע? הרי כל כיתת חיילים השוכבת במארב בלבנון מבצעת סריקות כאשר היא נתקלת. כל חיפוש של מחפשים מכוחות הביטחון או אנשים אחרים אחרי איש שנמלט או נעדר הוא מִבצע שבו מתבצעות סריקות. מה מבלבל בזה? מה "מביך" את הצופה? וכאן אין שום בעיה פוליטית.

יש במסמך נקדי הרבה הארות והערות מקצועיות, המבוססות על ניסיון רב ובעיקר על תפקידה המיוחד של רשות שידור ממלכתית במדינה דמוקרטית מפולגת, הנמצאת רוב שנותיה במאבקים פוליטיים קשים, עימותים חברתיים ומלחמות קיומיות. אין ספק שהניסיון לא להטות את כף השידור לשום צד יכול להיות משתק, אך הוא יכול גם להיות מעוגן במקצוע העיתונות ובחובת הציבור לדעת את המציאות שבה הוא חי. הקשיים ששלטון כלשהו מציב בפני עיתונאי הרשות, תחת כותרות שונות ומשונות של אובייקטיביות והגינות, צריכים להיבחן לאורך זמן. לא כל החלטה המתקבלת בלחץ האירועים והשידורים היומיומיים היא נכונה, בוודאי לא כאשר בדיעבד מתגלה מידע שלא היה ידוע ומעמיד את השידור הקודם באור אחר.

אבל חובתו של עיתונאי, גם ברשות השידור, אינה חובת ההגינות כלפי השלטון. חובתו היא כמו של כל עיתונאי - לאמת ולציבור שאליו הוא משדר. על-פי שניים אלה תיבחן עבודתו לאורך זמן.

איתי לנדסברג-נבו הוא עורך ומפיק בטלוויזיה הישראלית, הערוץ הראשון

גיליון 20, מאי 1999

תגובה: הגם הפנמת?

נקדימון רוגל

איני יודע מתי ואיך התקבל איתי לנדסברג-נבו לעבודה ברשות השידור. האם עבר מכרז? האם השתתף בקורס של הרשות? מי הדריכו ומי הסביר לו את אופיה המיוחד של הרשות, או שמא הסתנן לעבודה במסלול ש"ת (שובר-תשלום) או חוזה? בין שכך ובין שכך, מן הראוי להסביר לו שרשות השידור היא גוף סטטוטורי, שהוקם ופועל על-פי חוק. מתוקף החוק - הרשות היא גוף החייב "לקיים את השידורים כגוף ממלכתי", כלומר - לא ממשלתי ולא מפלגתי. הרשות חייבת לשרת את הציבור, המממן את רוב תקציבה על-ידי האגרה שהוא משלם. החוק מחייב את הרשות לתת בשידורים מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור ולשדר אינפורמציה מהימנה.

מ-1972 קיים ברשות קוד אתי, המכונה "תדריך חדשות ואקטואליה", או בפי העם, "מסמך נקדי". המסמך, שקצתו קוד אתי וקצתו תדריך מקצועי, מחייב את העובדים משום שכל נוסחיו התקבלו, אחרי דיון, כהחלטה של הוועד המנהל. מן הראוי לציין כי התדריך אינו תורה משמים. במרוצת השנים שונו בו סעיפים רבים, אחרים הושמטו או היתוספו מכוח סיכומי-דיון בפורום החדשות, שהוא גוף מקצועי, או החלטות הוועד המנהל, שהוא גוף סטטוטורי. אגב כך, גם לרשות השנייה יש כללים לאתיקה בשידורי הטלוויזיה והרדיו, ובצדם גם תדריך לשמירה על הכללים. עלי להזכיר את תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, שאושר במליאת מועצת-העיתונות, שהיא גוף וולונטרי, במאי 1996.

אינני סבור שחופש המחשבה ושיקול הדעת של העיתונאי הם רישיון לעובד הרדיו או הטלוויזיה, העוסק בחדשות ובענייני היום, לפעול ולשדר כאוות נפשו, בלי כל התייחסות למערכת הממונה עליו ובתוקף העובדה הזאת, גם אחראית למעשיו ולתכנים שהוא מביא לשידור. לא "מסמך נקדי" הוא שקבע שהמנכ"ל הוא העורך הראשי. זו קביעה ממשלתית, המוזכרת בתדריך. עובד החדשות ברשות אינו בחזקת חייל הפועל בכל מצב, דבר ועניין על-פי פקודה. בשנים האחרונות, עם התפתחות האמצעים הטכניים ועם ריבוי השידורים הישירים (ה"חיים"), גם מן האולפן וגם מנקודות דיווח ושידור חוץ, העורך הממונה אינו יכול לפקח על עבודת השדר אלא בדיעבד. מכאן שיש להדריך את השדרים בכללי האתיקה המקצועית עד שיפנימו אותם, לא יכשילו את הרשות ומה שחשוב יותר - לא יגנבו את דעת הציבור ולא ילעיטו אותו במידע שגוי, נטוי ובלתי אמין. שהרי השדר, ואינני מתבייש לכנות אותו "עובד האינפורמציה", אינו אלא "מתווך מידע", והשאלה היא אם הוא מתווך ראוי והוגן או לא. הציבור שופט אותו, והציבור ברובו הגדול אינו פתי. אשר לטענותיו הספציפיות של לנדסברג-נבו: אינני מתעלם מאימת השכול. אך האם השכול מעניק להורים ולקרובים ידע, או מבט מעמיק שלא היה להם קודם, בסוגיות בטחוניות או מדיניות? ואגב כך, לא "נקדי קבע" שהתקשורת היא שעודדה את האבל המופגן של חברי הנופלים. הדבר נקבע בפורום החדשות, על דעתם של מנהלי המדיה והחדשות, שנסמכו על עדויות מן השטח. וראו סעיף 99 בעמ' 63-64 בעניין השפעת הנוכחות של המיקרופון והמצלמה. אשר לעריכה מגמתית, שלנדסברג-נבו קושר אותה אל האירוע בכיכר ספרא, אני מסכים בהחלט שהכלל חייב לחול גם על עריכה מגמתית לטובת הנואם. הנושא נדון בסעיף 63 (עמ' 52).

הקביעה כי לרשות אין קול, מדיניות והשקפות משלה ושאין בה "מאמרים ראשיים" נעשתה כבר על-ידי הוועד המנהל הראשון של הרשות ואומצה על-ידי כל הבאים אחריו. עובד הסבור שרשות השידור היתה חייבת לתת לו בימה להשמיע ממנה לציבור את דעותיו - פוליטיות ואחרות - מקומו לא יכירנו ברשות הממלכתית. העובדים העיתונאים אינם עשויים מקשה אחת, ומספר דעותיהם כמספרם.

כדי להפריך את רוב טענותיו של לנדסברג-נבו, הייתי צריך לצטט את רוב סעיפי התדריך. עלי להצטמצם לאותם סעיפים שהוא מעוות ומעקם. למשל, עניין חיסוי המקורות. יואיל נא מי ש"קרא וחתם" לעיין בעמ' 55-56, סעיף 68. הוא הסתפק, כנראה, בקריאת סעיף 69 בלבד. אשר למסירת מידע למשטרה - הרשות יכולה לפקח רק על מסירת מידע מצולם ומוקלט. איש אינו יכול למנוע מכתב לשוחח עם קציני משטרה או לפקח על מה שהוא אומר להם.

איתי לנדסברג-נבו אינו מבין, כנראה, למה עובד החדשות ברשות אינו רשאי "לתבוע פעולה ציבורית או שלטונית". תפקידו של הכתב הוא לסקר ולתעד בקול ובתמונה. חזקה על מי שתפקידם "לתבוע" שיעשו כן בעקבות הכתבה, ובלבד שתהיה הוגנת, בדוקה ואמינה. האובייקטיביות והנייטרליות בדיווח הן ציוויים הנובעים מן החוק. אילו קרא את הסעיפים 35 ו-36 (בעמ' 44), היה למד שאין התדריך מתייחס רק לתחום הפוליטי, ולא היה מתפרץ לדלת פתוחה.

אשר לתחקירים, התדריך מתייחס במפורש למה שמכונה "עיתונאות חוקרת". וראה זה פלא, אותו הסעיף שעוסק ב"עיתונאות חוקרת" רוענן ואף הורחב, לאור הניסיון, באפריל 1997, על-ידי המנכ"ל מוטי קירשנבאום. אם תטרח, תוכל למצוא הגדרה מדויקת של הנושא בסעיף 67 (עמ' 53-54). לא מדובר כאן במשימות תחקיר שגרתיות אלא בתחקירים מיוחדים, המחייבים לעתים גם שימוש באמצעים לא-שגרתיים. קבלת האישור מראש דרושה כדי למנוע סיבוכה של הרשות בהפרת החוק ובתביעות משפטיות מוצדקות (וכבר היו כאלה), וגם למנוע בזבוז משאבים לצורך תחקיר שסופו שלא ישודר מסיבות ענייניות. אשר להערתו של לנדסברג-נבו בעניין הצורך לנהל מערכת מסודרת של עריכה ופיקוח על החומר המשודר - אני סומך עליה את שתי ידי.

אני חוזר על דעתי, שאושרה לפחות על-ידי שני ההרכבים של הוועד המנהל שקדמו לנוכחי, שאין עיר ששמה "ירושלים המזרחית". בשעתי ביקרתי בברלין המזרחית, ואני יודע את ההבדל. אשר לביטוי "מזרח ירושלים", לנדסברג-נבו פשוט מסלף את הכתוב בסעיף 72 (עמ' 57). כתוב שם: "הביטוי 'מזרח ירושלים' פסול כשמשתמשים בו לגבי שכונות ורבעים המצויים מצפון ומדרום לבירה". וכבר שמעתי בשידורים שגילה ונווה-יעקב הן ב"מזרח ירושלים".

ההיתפסות של לנדסברג-נבו לשימוש במלה "סריקה" היא זניחה. מוטי קירשנבאום הציע לי "לעשות סדר" בכינויים המשמשים בשידור בערבוביה, ועשיתי כמיטב יכולתי הלשונית. אגב כך, תמיד משדרים את הביטוי הנדוש "כוחות הביטחון פתחו בסריקות". מתי סיימו, מה מצאו ומה לא מצאו?

ולסיכום: דווקא מילוי קפדני של סעיפי התדריך הוא התריס האמיתי נגד הקשיים שהשלטון, כל שלטון, כדברי לנדסברג-נבו, מציב בפני עיתונאי רשות השידור. כללי התדריך מאפשרים לעובד החדשות ברשות לעשות עבודה מקצועית ולהיות מתווך-מידע אמין והוגן, שאינו רוקח בנזיד אחד עובדות, פרשנות ומסקנות, שאינו רואה עצמו מוסמך "לחלק ציונים" ולהדביק תגים, שיודע שהאיזון קיים רק בדעות ולא בעובדות, ושאינו מבקש לכפות את דעתו שלו, או דעות המשקפות אותה, על הציבור שהוא משרת.

נקדימון רוגל היה סמנכ"ל ברשות השידור במשך 37 שנים, ופרש לפני עשר שנים

גיליון 20, מאי 1999