"תיק 2000", פרשת המשא-ומתן הסודי בין ראש ממשלת לישראל ומו"ל "ידיעות אחרונות", עשוי להבשיל לכדי כתב אישום – אבל גם אם זה לא יקרה, הוא יותיר אחריו צחנה שוודאי תישאר באוויר זמן רב. אבל פרשת נתניהו-מוזס היא גם הזדמנות לתיקון. תהיה אשר תהיה תוצאת החקירה המשטרתית בעניין, הפרשה הזאת יכולה גם להיות קרש הקפיצה לחקיקת יסוד שתסדיר את מקומה של התקשורת כחלק יסודי במשטר המדינה היהודית-דמוקרטית שלנו.

בישראל לא קיים חוק המתייחס למעמדה של התקשורת המאורגנת במדינה, וזאת אף שתפקידה בדמוקרטיה הוא כמעט מובן מאליו. כל סטודנט למדעי החברה יודע, ויודעת גם כל אזרחית מעורה, שהתקשורת נועדה להציג בפני הציבור מידע מפורט על אירועים בעלי חשיבות, לשקף את עמדות הציבור ועמדות השלטון, לבקר ולפקח על-פי ראות עיניה. התקשורת היא הגורם המממש באופן המפורש ביותר את חופש הביטוי, זה שמצוי בעמדה הנוחה ביותר לממש את זכות הציבור לדעת.

הדברים הללו, כאמור, ידועים וברורים, אולם מרוב שהכל ברור ומובן – אין בנמצא מנגנון שימנע מהנורמות הציבוריות להישחק לנגד עינינו. מדינת ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם – אפילו לא בין המדינות הדמוקרטיות – שבהן החוק היבש אינו מעגן את החירויות שמאפשרות את קיומה של עיתונות חופשית.

במחקר שהשווה את היחס לחירויות התקשורת ב-160 חוקות מרחבי העולם נמצא ש-143 מהמדינות שנבדקו מבטיחות בחוקתן חירויות תקשורת באופן ישיר. ב-58 מתוך החוקות שנבדקו, חופש העיתונות מוכר כזכות בפני עצמה (Breunig, 1994; מוזכר כאן).

הנה הצצה לאופן שבו עשו זאת כמה מאותן מדינות: התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, זה שבדרמות בית-משפט הוליוודיות אוהבים להתייחס אליו כאל חומת המגן של חופש הביטוי, אוסר על הקונגרס לחוקק חוק שיפגע בחופש הביטוי או בחופש העיתונות. במגילת הזכויות של החוקה הקנדית, חופש העיתונות (יחד עם "כל צורה אחרת של תקשורת") מוגדר כ"חירות בסיסית" הנתונה גם לתושבים ארעיים במדינה.

הסעיף החמישי בחוקה הגרמנית קובע כי "יובטח חופש העיתונות וכן החופש לדווח על-ידי אמצעי שידור והקרנה", ובד בבד אוסר על צנזורה. החוקה הגרמנית קושרת גם בין חופש העיתונות וזכויות דמוקרטית בסיסית, ובסעיף 18 קובעת כי "מי שיפגע בחופש הביטוי (ובפרט בחופש העיתונות)... במטרה לפגוע בסדר הדמוקרטי הבסיסי, יאבד את כל זכויותיו הבסיסיות".

רבות מהחוקות האחרות, ראוי לציין, אינן כוללות ציון מפורש של חופש העיתונות – אך המדינות השונות מכירות בחופש העיתונות כחלק מחופש הביטוי. בחוקת ספרד, למשל, מצוין כי המדינה תכיר ותגן על "הזכות לביטוי חופשי של מחשבות, רעיונות ודעות המובעים במלל כתוב או בכל אמצעי תפוצה אחר", וכן על "הזכות לתקשר באופן חופשי או לקבל מידע מהימן מכל אמצעי הפצה כלשהו".

הפרלמנט הבריטי העביר בשנת 1998 חוק זכויות אדם שמאשרר את חופש הביטוי כפי שהוא מנוסח באמנה האירופית לזכויות האדם – ובפרט סעיף 10 באמנה, המכריז כי "כל אחד זכאי לחופש ביטוי. חירות זו כוללת חופש להחזיק בדעה וכן לקבל מידע ורעיונות ללא התערבות מצד סמכויות ציבוריות ותוך התעלמות מגבולות מדיניים".

העיתונות בישראל: עמדת מוצא נחותה

ומה קורה אצלנו? מבחינה חוקתית, העיתונות הישראלית נמצאת בעמדת מוצא נחותה במיוחד ביחס למדינות שלהן היא מעוניינת להידמות. כבר בשנת 2008 דרשה מועצת העיתונות לחוקק בישראל חוק שיעגן את חופש העיתונות וחופש הביטוי כזכות יסוד. זאת ועוד, בישראל, באופן חריג, מתקיים ויכוח ארוך שנים על השאלה האם בכלל יש לה דבר מה שניתן להגדיר כחוקה. אף שהליכים חוקתיים מתקיימים בישראל החל מקום המדינה, החירויות הבסיסיות שעליהן נשענת התקשורת מעולם לא עוגנו באופן חוקתי. למעשה, הן מעולם לא עוגנו בחוק כלשהו באופן מפורש.

התקשורת בישראל הולכת על קביים. במקום לחסות תחת חוק ייעודי, היא נזקקת לחסדים מתמשכים מצד מערכת בתי-המשפט, הגוזרת את התייחסויותיה לחופש הביטוי מתוך "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". כדי לגזור פעם שנייה את חופש העיתונות מתוך חופש הביטוי, שנגזר בעצמו מכבוד האדם וחירותו, נאלץ בית-המשפט להגן על הזכות "לא בהתבסס על החוקים הכתובים, אלא במידה רבה ומכרעת תוך מאבק אינטלקטואלי-יצירתי ברוחם ולעתים אף בלשונם של החוקים הללו", כפי שמציין פרופ' משה נגבי ("חופש העיתונות בישראל", 1995).

אף שרבים יודעים להוקיר את תפקידה של העיתונות בחברה מהפה ולחוץ, הקרקע המשפטית שעליה נשען חופש העיתונות בישראל נותרה רעועה: ההגנה על עיתונאים ועל גופי התקשורת מצומצמת, וביטויים של חופש הביטוי או חופש העיתונות לעתים קרובות מוצגים על-ידי גורמי שלטון כערכים הסותרים את ערכי המדינה. התלות של חופש העיתונות בדין המשפטי הנהוג, להבדיל מתלות בחוק יסוד ישיר ומפורש, קשורה עמוקות להתנהגות של עיתונאים, ויש לשער שהיא משפיעה גם על מידת האמון שלה זוכה התקשורת המאורגנת בישראל.

בגזרה זו חלו לאחרונה התפתחויות מדאיגות. אמנם מאז ומתמיד היתה התקשורת בארץ קרועה בין סדן הצנזורה השלטונית לבין הפטיש שבידי השוק החופשי – אולם בעשור האחרון התרופף כהוגן מעמדה הציבורי. לפי מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, משנת 2011 ועד 2016 חלה ירידה עקבית באמון שנותן הציבור הישראלי בתקשורת: מ-50% עד לדרגה הנוכחית של 26% בקרב יהודים, ובקרב אזרחי ישראל הערבים מ-60% ל-15%.

הלך הרוח הזה לא נעצר בגבולות המדינה. בשנה שעברה החליט ארגון Freedom House להוריד את דירוג חופש העיתונות של ישראל: ממדינה שהוגדרה "חופשית" הפכה ישראל לכזו שהעיתונות שלה היא רק "חופשית למחצה". בין הטיעונים להורדת הדירוג צוינו פעילותו של "ישראל היום" והטשטוש הגובר בין עיתונות ופרסום סמוי. לשני הגורמים הללו, שמלווים אותנו כבר כמה שנים, הצטרפה לאחרונה החשיפה על המשא-ומתן בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לארנון (נוני) מוזס, העורך האחראי והמוציא לאור של "ידיעות אחרונות", שהוא בעל השליטה בקבוצת התקשורת הגדולה במדינה.

בין עסקי לציבורי

המציאות, שהתבררה כגרוטסקית עד כדי אשרור הלכי רוח קונספירטיביים, מעוררת דכדוך – אך היא יכולה להיות גם מקפצה לעיגון חופש העיתונות בחקיקת יסוד. וכיאה לשאיפה האוטופית לשמש אור לגויים – יש בה גם פתח לחוקק תקדים היסטורי ברמה עולמית.

חוקותיהן של מדינות אחרות אמנם מעלות על נס את חופש העיתונות כעמוד תווך במשטריהן, אולם החוקות הללו לא מבהירות מה כולל מושג ה"תקשורת" או ה"עיתונות", ומיהו זה שתפקידו להגדיר אותם. החוקות אינן מבדילות בין פעילות תקשורתית "שוטפת" – שלתוכה נכנסת כמעט כל אינטראקציה בין אנשים, פנים מול פנים, במרחב המקוון או באמצעים אחרים – לבין תקשורת מאורגנת (או תקשורת המונים), שבה ישנם שיקולי עריכה ואנשי מקצוע הנקראים עיתונאים. כיוון שהתקשורת המאורגנת פועלת בדרך כלל מתוך מטרה כלכלית, מבחינה חוקתית היא מוגדרת כחלק מהמגזר העסקי (היוצאים מן הכלל הם גופים עיתונאיים שפועלים ללא מטרות רווח, או תקשורת ציבורית).

במידה מסוימת, הגדרתם של כלי התקשורת כגופים עסקיים גרידא מסירה מעליהם את האחריות כלפי ציבור הצרכנים שלהם (הקוראים, הגולשים, המאזינים והצופים), ומציבה אותם במעמד קבוע של ניגוד עניינים. מדובר בהמשך ישיר לפולמוס שהתנהל בעבר בין שופטי בית-המשפט העליון בדבר המושג המשפטי "גופים דו-מהותיים". השופט אהרן ברק הציע אז להחיל עקרונות של הגינות על העיתונות – ואכן, לעניות דעתי, יש לגבש הגדרה מחודשת לתקשורת המאורגנת בישראל, כך שבמקביל לעיגון מפורש של חירויותיה יחולו עליה עקרונות אתיים חוקתיים המתחשבים במעמדה המיוחד בדמוקרטיה.

לא ייתכן שעיתונאים ימשיכו להלין על כך שהיכולת שלהם לתווך את המציאות לציבור הולכת ונשחקת, ומצד שני יסרבו לכל ניסיון לקבוע סטנדרטים חוקתיים גבוהים. סרבנות כזו היא מנת חלקם של עיתונאים רבים, וקיבלה ביטוי גם באתר זה, כשבשנת 2008 התנגד חנוך מרמרי ל"הצעת חוק העיתונות" ובתוך רצף (הגיוני לגמרי) של דברי ביקורת התנגד גם ל"חובת שקיפות מופרזת, שעלולה לפגוע בהתנהלותו העסקית של עיתון ותפלה אותו לרעה מול עסקים אחרים".

ההצעה שאני מבקש להעלות נועדה להגדיר את הרשות הרביעית כאחד מאותם גורמים עסקיים הנדרשים בשקיפות כלפי לקוחותיהם. יכול להיות שמדובר בהצעה מרחיקת לכת, שמתיימרת לפתור בבת אחת את כל חסרונותיה של התקשורת בישראל. יכול להיות שיש דקויות ופרטים שראוי להקדיש להם עוד מחשבה. אולם לפחות בשלב הראשון המטרה היא להניף נס כפול: לעגן בחוק את החירות, וגם את האחריות.

"חוק יסוד: התקשורת המאורגנת" לא רק יעגן את המובן מאליו בחקיקה ראשית, הוא לא רק יבסס את חירויות התקשורת ויחזק את מעמדה הציבורי, אלא גם יחייב לראשונה את הגופים הכלכליים העומדים בראש ערוצי התקשורת לנהוג באחריות כלפי הציבור, ובמקביל יגביל את הרשות המבצעת וימנע ממנה להרחיב את בחישתה בזירה התקשורתית. החוק לא יציל את עם ישראל מתחושת הגועל העולה מאירועי פרשת נתניהו-מוזס. הוא אפילו לא יבטיח שיעשה צדק בפרשה. אבל אולי הוא ימנע ממנה להישנות.

מתיאו כהן הוא חוקר פוליטיקה ומאסטרנט במסלול המחקרי לסטודנטים מצטיינים של האוניברסיטה הפתוחה