באופן מסורתי רואה העיתונות הישראלית את זירת הפעילות העיקרית שלה בכיסוי השילוש הקדוש: ביטחון, חוץ וכלכלה. בשנים האחרונות, כתוצאה מההשפעה הגוברת של תקשורת בחו"ל, כניסת נשים לעיתונות ותחושת העייפות והשחיקה של קוראים וכותבים כאחד מהנושאים ה"חשובים", תופסים תחומים כגון טכנולוגיה, חינוך ובריאות מקום בולט יותר. אבל העלייה בכיסוי העיתונאי לא הביאה בהכרח להתמקצעות המצופה. לעתים קרובות מדי מתאפיין הדיווח העיתונאי על תחומים אלה - גם בכלי תקשורת התופסים את עצמם כ"רציניים" - בהתלהבות כמעט ילדותית, בורות ושירות אינטרסים זרים.
את הטענות שהוצגו לעיל ניתן להדגים באמצעות בחינה מקרוב של סיקור טיפולי הפוריות בעיתונות הישראלית, ובמיוחד בסיקור הריונות בגיל המבוגר. התחום הזה מצוי כיום בחזית הטכנולוגיה והרפואה, ומסוקר בהרחבה בעיתונות העולמית. די לציין כי בסיכום האירועים החשובים של השנה שערכה רשת סי.אן.אן, ארבעה מתוך עשרת האירועים החשובים בתחום הבריאות נגעו לפוריות ולרבייה.
אפשר היה להניח שההתלהבות התקשורתית מההתפתחות בתחומי הפוריות נובעת בעיקר מהחדשנות שבתחום. אבל להניח כך יהיה בבחינת עצימת עיניים: גם הטיפולים הנהוגים בטרשת נפוצה היום הם חדשניים, ואלה בקושי זוכים לאִזכור. מה שגורם לתקשורת הישראלית והזרה כאחת להסתער על תחום הפוריות בהתלהבות כזו (לשביעיות ולשמיניות מובטח מקום בעמודים הראשונים בעולם כולו. העיתונות הישראלית תקדיש מיקום דומה גם לרביעייה תוצרת הארץ) הוא היות הנושא מעניין, שלא לומר סנסציוני. בעיתונות החוץ, שאינה כבולה לסדר היום של שר הביטחון, מתפרסמות ידיעות על ביציות מוקפאות או טכניקה לקביעת מין היילוד בעמודים הראשונים לא בגלל חשיבותם בהכרח, אלא בגלל איזו היענות למציצנות פופוליסטית. העיתונים האלה מבינים שגם כיום לידת ילד לאשה בת שישים דומה בעיני הקוראים ללידתו של עגל בעל שני ראשים.
העיתונות הישראלית אינה נבדלת בכך מהעיתונות הזרה. אולם בשעה שהעיתונות הזרה מתעניינת בעיקר בחידושים בפוריות וששה לדווח עליהם, העיתונות הישראלית היא גם בעלת עמדה בנושא - וזו אוהדת במובהק. די לראות את האופן שבו דווח בתקשורת הישראלית על מקרה סימי חרמון, האשה בת ה-58 שהרתה וילדה בת (סיפורה פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות", 22.5.98). החדשה לא התקבלה רק בפה פעור אלא גם בפרגון ניכר. זאת בניגוד, למשל, לתגובות המעורבות, חלקן גם חריפות מאוד, שהופיעו בעיתונות העולמית בעקבות ידיעה על איטלקיה בת 63 שילדה. בארץ, כמעט בכל מקרה, כמעט ללא יוצאים מהכלל, מגלה התקשורת אהדה להריונות בגיל המבוגר ולטיפולי פוריות.
ישנם כמה טעמים לאהדה הזו. ברמה הראשונית יש בכך ביטוי של הכרת תודה של העיתונות למפרנסיה: סיפורים על אשה בת שישים שהופכת לאם מוכרים עיתונים. חזקה על העיתונות שתהיה בעדם. יתרה מזאת, לידות בנסיבות חריגות - בגיל מבוגר, לנשים שעברו אינספור טיפולים קודם לכן וכו' - הן בגדר סיפורי נסים, סיפורים עם סוף טוב. בשטחים ההולכים ומיטשטשים בין עיתונות לבידור יש רצון גדל והולך, מצד העיתונות ומצד הכותבים בה, לספק לציבור הקוראים סיפורים כאלה. כאן ניתן להוסיף שבעידן המפוכח, שבו הועם זוהרם של פוליטיקאים ואנשי צבא, קל להכתיר את הרופאים - מחוללי נסים שכמותם - כגיבורים החדשים. ואכן, רופאים מובילים מתחום הפריון הפכו כבר מזמן לבעלי מעמד כמו-כוכבני. כמה רופאי עיניים, רופאי ילדים, כירורגים או אורולוגים נהנים ממעמד דומה?
לא ניתן להבין את הקסם שמהלכים סיפורי הנסים מתחום הפריון על העיתונות בלי להידרש לשינוי מבנה כוח-האדם שעברה התקשורת הישראלית בעשורים האחרונים. יותר ויותר מהעוסקים בעיתונות כיום הן נשים. שיעור לא מבוטל מקרבן הוא נשים באמצע החיים, חלקן רווקות, וחלקן כאלו שמטעמים שונים, שקרייריזם הוא רק אחד מהם, לא התפנו ללידת ילדים. לנשים עיתונאיות אלו יש רצון מובן להרגיש שעדיין לא איחרו את הרכבת, ומשאלת הלב הזו מוצאת את ביטויה בסיקור של הריון בגיל המבוגר באמצעי התקשורת - סיקור שהוא באופן בלעדי כמעט נחלתן של עיתונאיות.
הסיבה האחרונה לאהדת התקשורת את הנושא צריכה להיות ברורה לכל מי שעוסק בתחום, והיא שכמובן, בניגוד למה שנהוג לחשוב בציבור הרחב, העיתונות - בוודאי בארץ - אינה עוינת. וכיוון שבישראל מקובל להניח שילדים זה שמחה, העיתונות הישראלית לא תהיה זו שתשבית את השמחה על-ידי הצגת שאלות בלתי נעימות.
אלא שהצגת שאלות הוא מתפקידיה המרכזיים של העיתונות. וכשהעיתונות נמנעת מלשאול שאלות על עלויות מול סיכויי הצלחה (בין אחוז לשני אחוזים סיכוי להיכנס להיריון בהפריה מלאכותית לאשה בשנות הארבעים), טובת הילד, סדר עדיפויות לאומי וכיו"ב, אפשר שהיא מועלת בתפקידה. אלו הן שאלות ברמה העקרונית, וייתכן שפשוט לא היה מי שישאל אותן.
איזה תירוץ, מבחינת העבודה העיתונאית, יכול לעומת זאת להיות לשלווה המשונה שבה התקבלו הטענות כאילו גילה האמיתי של יולדת מבוגרת לא היה ידוע לרופאיה? על אף שהטענה שלפיה מישהי יכולה לעבור את כל הביורוקרטיה של בית-החולים וקופת-חולים בלי שייוודע גילה האמיתי היא בלתי סבירה, בכל זאת עיתונאים קיבלו אותה והביאו את הסיפור כמות שהוא.
הנכונות שלא לשאול שאלות, או לקנות בקלות יתרה מידע קלוש, חמורה פחות מנכונותם של רבים בתקשורת לשתף פעולה בהסתרת מידע מהקוראים. בסוגיה של הריון בגיל מבוגר, הדוגמה הבולטת ביותר היא ההסתרה העקבית של העובדה שבהריונות כאלה מדובר בדרך-כלל בהריון מתרומת ביצית, כלומר שהילד אינו הילד הגנטי של היולדת. בתוכנית "עובדה" שעסקה בסימי חרמון, למשל, לא היה כל אִזכור לכך שהילד אינו ילדה במובן הגנטי. התוכנית אפילו שיתפה פעולה עם חרמון, שהציגה את עצמה בפני יולדות אחרות במחלקה כמי שאירע לה סוג של נס בכך שנכנסה להריון בגילה.
דוגמה נוספת: ב-20.11.98 התפרסמה ב"מעריב" כתבה על אשה אחרת, בשנות החמישים שלה, שהיתה לאם. מתוך כשלושת אלפים מלה, העובדה שההריון הושג על-ידי תורמת ביצית צוינה בעמוד השני של הכתבה, במלים בודדות, כשהכתבת, דרך אגב, לא קוראת לזה תרומת ביצית, אלא השתלת ביצית.
במקרים כאלה קשה שלא להניח, בצער כמובן, שהבעיה אינה רק רצון התקשורת לחבור אל הרופאים במכירת חלומות יפים, אלא גם בבורות פשוטה. למרבית העיתונאים אין הכשרה או בקיאות בתחומי המדע והטכנולוגיה. ייתכן אפוא שלא כל העוסקים בכתיבה על התחום מבינים שאכן מדובר בביציות שהושגו מאשה אחרת, ולפיכך נס ההריון בגיל המבוגר הוא לא כל-כך נסי. הרופאים משתפים פעולה עם השקר הזה מטעמים שלהם: בשיחת רקע שהתקיימה לפני כמה חודשים עם מנהל יחידת ההפריה המלאכותית בבית-חולים במרכז הארץ, אמר הרופא כי המטופלות עצמן לא רוצות שיידעו שילדן אינו שלהן גנטית, ולפחות לגבי חלק מהן הוא מניח שהן מדחיקות את המידע הזה או לא מבינות אותו עד הסוף. אתיקה של רופאים צריכה להידון במסגרות אחרות. אבל שיתוף הפעולה של העיתונות עם הרופאים בהסתרת מידע הוא סוגיה אתית בעייתית ביותר, שיש לדון בה.
נוכח הכשלים העיתונאיים הבולטים כל-כך כמעט שאין מקום להזכיר ליקויים שוליים יותר, ובכל זאת. מדוע אין מנהלים מעקב עיתונאי אחרי גיבורי הסיפורים? למשל: כיצד מתפתחים תינוקות שנולדו כחלק מרביעייה אחרי טיפולי פוריות בהגיעם לגיל בית-הספר, או כיצד מתמודדת אשה בת שישים, החיה בגפה מהבטחת-הכנסה של ביטוח-לאומי, עם גידול תינוקת תובענית? סיפורים כאלה, שוודאי ראויים לסיקור, אינם נכתבים. בנושא הפוריות בחרה העיתונות הישראלית להתנהג כמו אוהדת במגרש כדורגל: היא לא שואלת שאלות קשות, לא נכנסת לדיונים אתיים ולא בודקת מה קורה אחרי הראיון הראשוני המבשר על הנס הפלאי שקרה לפלונית. וכשמשהו קורה - למשל, כשפתאום מסתבר שדני ורותי נחמני לא מסתדרים ביניהם, או שהפונדקאית הראשונה הסתכסכה עם המזמינים - אז הדיון נתפס כדיון חדש ושונה לגמרי מהקודם, זה שאמור היה להביא גם תסריטים כאלה בחשבון.
בנושאים חברתיים יש לתקשורת השפעה על עיצוב התודעה. אולם דווקא בתחומים אלה מחזקת התקשורת את המוסכמות החברתיות הקיימות. דוגמה לכך הוא שקר הגנטיות שהוזכר לעיל. בציבור נוצר רושם מוטעה, כאילו כל ההריונות בגיל המבוגר והמבוגר מאוד הם הריונות גנטיים. השקר הזה מחזק את פולחן הגנטיות שקיים ממילא בחברה הישראלית. נשים שעומדת בפניהן הבחירה, ללדת ילד מתרומת ביצית או לאמץ, נוטות, במקרים רבים, לבחור בתרומת ביצית, כדי שיוכלו ליצור את הרושם בסביבתן החברתית שהילד הוא "שלהן". התקשורת, בתמיכתה הבלתי מסויגת בהריונות בכל מצב ובכל גיל, מפעילה לחץ על נשים. לא פעם קוראים ראיונות, בעיקר במוספי הנשים, עם דמות מפורסמת המצויה בשנות הארבעים לחייה. אם מדובר באשה רווקה, כמעט תמיד תגיע השאלה הבלתי נמנעת: "ומה עם ילד?", והאשה עונה כמעט תמיד: "גם זה יגיע". בהנחה שלא מדובר פה בבורות מצד העיתונאי או המרואיינת - על מי מנסים "לעבוד" בדיאלוג הזה, שחוזר על עצמו שוב ושוב? מדוע חשוב כל-כך לכולם ליצור את הרושם שהיום, עם הפריות המבחנה והרופאים, הכל אפשרי, וכדאי לנסות, שוב ושוב ושוב... לתמיד?
אז ישנן המוסכמות החברתיות הישראליות, וישנו המאבק הסמוי אך המתמיד להשיב את הנשים למקומן המסורתי. אלה ואלה חוברים ללחץ על הנשים לממש את האופציה ללדת; אופציה שפעם עמדה לרשותן של נשים פוריות בלבד, אחר-כך של נשים עקרות שמצופה מהן לערוך עוד ועוד נסיונות עד תום גיל הפוריות, והיום אמורה להימשך עמוק לתוך הפנסיה. אבל שאלת הלחץ על הנשים, או הבלוף של ההורות הגנטית, אינם אלא ספיח לעצם המסר שמעבירה התקשורת - שהכל אפשרי, תמיד. בגלל שורה של אינטרסים ומשאלות לב יצרה התקשורת הישראלית, עוד הרבה יותר מהתקשורת העולמית, את התחושה שאם לא עכשיו, אז בגיל ארבעים או חמישים. המסר הזה - שאין מה למהר - הוא מסוכן משום שהוא לא נכון. קוראי העיתונים שגמעו בשקיקה את הסיפורים ההוליוודיים, האמינו והמתינו, עשויים לגלות את האמת מאוחר מדי.
אורנה לנדאו היא עיתונאית ב"הארץ"
גיליון 20, מאי 1999