באחרונה עבר בכנסת חוק הקולנוע הישראלי. בימים אלה מסיימים כל ותיקי המדור לקולנוע במועצה לתרבות ואמנות קדנציה, והמדור יורכב מפנים חדשות. בקרן לעידוד סרטי איכות ישראליים התחלה ההנהלה בהנהגה חדשה, דינמית ואנרגטית, בראשותם של החברים הנמרצים יעקב פרי וכתריאל שחורי. נראה על הסף שחלה התקדמות, שיש תקווה לסרט הישראלי.
אבל הדברים אינם כה פשוטים. החוק חלקי ושטחי להחריד. הוא מבטיח תקציב "בטוח" למימון היצירה הקולנועית הישראלית, זאת מכספי התמלוגים של זכייני ערוץ 2 וזכייני הכבלים, כספים ששייכים לאוצר. חשיבותו של החוק היא בעניין זה בלבד ואין לזלזל בכך, אבל האכזבה גדולה. המחוקק, אחרי שנים של דיונים בנושאים שונים הקשורים לתמיכה בקולנוע הישראלי, לא נתן את דעתו על הארגון שייצור מדיניות נכונה ויעילה לקידום התחום, אלא באופן שטחי ביותר.
▪ ▪ ▪
המחוקק החליט כי השר הממונה, שר החינוך והתרבות, ימנה מועצה מייעצת לעצמו, שתמליץ על קביעת מבחנים לתמיכה במוסדות ציבור אשר עוסקים בתמיכה בתחום. המחוקק, ברשלנות מגוחכת, שכח שישנה כבר מועצה כזו, וזוהי המועצה לתרבות ולאמנות שליד משרד החינוך והתרבות, שכל מהותה ותפקידה לייעץ לשר ולראש מינהל התרבות מה לעשות עם תקציבי התרבות, ובתוכם התקציב שאמור להיות מופנה ליצירה הקולנועית. אם כך, מדוע צריך מועצה חדשה? בשביל מנגנון נוסף? מקום נוסף למינויים פוליטיים ושל מקורבים? מקום נוסף לעסקני תרבות נצחיים? למעשה המחוקק "חידש" בכך אך ורק מקור מימון "מסודר" לתקציב מינהל התרבות במשרד החינוך והתרבות, ותו לא.
הקולנוע הישראלי הידרדר קשות במהלך השנים האחרונות, בגלל שתי סיבות עיקריות: ראשית, מפני שרוב הסרטים היו ברמה בלתי מספקת (ולא רק בגלל בעיות תקציב), ושנית, מפני שהארגונים הרלבנטיים, שתפקידם היה לנהל, להצמיח, ליצור מדיניות ולדאוג לרמה גבוהה, עשו עבודה גרועה ביותר.
לקולנוע אין ארגונים באופן טבעי כמו בתחום התיאטרון. תיאטראות הם מוסדות מסודרים, בדרך-כלל בעלי מסורת וותק, ולכן תמיד יש להם סיכוי טוב להתבסס ולנהל חיים כלכליים נורמליים. תיאטרון הוא גם בית. לקולנוע אין בית, וצריך שיהיה לו. לקולנוע העלילתי והתיעודי, ליוצרים שרוצים להתחיל מנקודת אפס, לאלה שרוצים להתמסר ליצירה נסיונית, לאלה שמבינים שצריך לשלב בין הקולנוע ה"אולטימטיבי" (יהיה מה שיהיה) ובין הטלוויזיה (שבלעדיה כמעט אי-אפשר), לאלה שיכתבו, יפיקו, יביימו, יצלמו, יערכו, ישווקו וישמרו – לכל אלה צריך ארגון רציני. בלעדיו יש חשש שכספי התמלוגים הזורמים מעסקי הטלוויזיה בישראל יפוזרו בגלל מדיניות לא מספקת.
ללא מוסד מרכזי חזק עלולות כל מיני מועצות ציבוריות להיות פוליטיות ובלתי יעילות, ולהביא להמשך הדשדוש במקום. כדי ליצור סטנדרטים חדשים בקרב היוצרים, כדי לשפר את המערך הכלכלי של כל התחום (גם מול עולם הטלוויזיה הציבורי והמסחרי), כדי לסמן מטרות לעתיד, כדי שיהיו תהליכי מחקר, פרסומים ושימור מעולים של היצירה, כדי שלבתי-הספר העוסקים בהכשרת יוצרים תהיה כתובת רצינית בתחום – בשביל כל אלה צריך ארגון אינטליגנטי ולא סתם עוד מועצה.
▪ ▪ ▪
במשך שנים רבות הסתובבה הפוליטיקה הקטנה והעלובה של חיי התרבות הקולנועית בארץ סביב המדור לקולנוע במועצה לתרבות ואמנות, הקרן "הגדולה" (לקולנוע העלילתי), המכון הישראלי לקולנוע, הקרן הציבורית לעידוד הסרט הישראלי (אותה קרן של בעלי בתי-הקולנוע שהחליפה את היטל העינוגים), ולאחרונה הקרן החדשה לקולנוע דוקומנטרי (בעיקר) וגורמים נוספים כמו האקדמיה לקולנוע, שקיימת אך ורק לטובת חלוקת פרסי "האוסקר הישראלי", פעם בשנה.
האם חבריו החדשים של המדור לקולנוע יבינו שהחוק החדש עושה צחוק מהמועצה לתרבות ואמנות? למי יקשיב השר? האם המועצה החדשה (על-פי החוק החדש) או המדור הוותיק על חבריו החדשים יבינו שצריך להקים ארגון תרבותי חדש – מכון ישראלי חדש שיחלוש על כל הגורמים ויתפקד ברמה הגבוהה ביותר? ואם מי מהם יבין, האם המלצתו לשר תיושם? כמובן, החשש מפוליטיזציית-יתר ומהשפעות של גורמים חיצוניים (דתיים, למשל) הוא גדול.
אפשר להמשיך להקשות קושיות, אבל התסכול הוא עמוק, שכן למחוקק, ככל הנראה, כלל לא אכפת מהעניין עצמו, אלא בשטחיותו הינו "סדרן" של כספים ותו לו. השטחיות זועקת לשמים, ומי יענה? שר החינוך והתרבות, שדומה כי אין לו שום עניין וידע בתחום?
פעם היה מוסד – המכון הישראלי לקולנוע. יש לשים לב שראשיתו, אי-שם בתחילת שנות השבעים, היתה מלווה באנרגיה עצומה של יוצרים צעירים, אבל לאחר שבמשך קרוב לעשרים שנה תיפקד ברמה גרועה, הוא דעך באופן סופי.
הפעם, על חורבותיו, צריך להקים ארגון חדש. יש צורך בהקמת מרכז/מכון במקום המועצה המייעצת המתוכננת החדשה, מתוך חוק ולא כתוצאה מהחלטה מינהלית קלושה: מרכז שתפקידו להיות בית, ארגון-גג לכל התחומים החשובים בתרבות הקולנועית הישראלית. מרכז שיהיה לו מימון גדול (בראש ובראשונה מכספי התמלוגים) ושיחלק את הכספים לקרנות הציבוריות, לסינמטקים, לארכיונים, למחקר, לפיתוח, לפרסומים, לפסטיבלים. המרכז חייב עובדים מקצועיים ברמה גבוהה, שייצרו מדיניות ומסגרות מקצועיות לכתיבה והפקה, לשיווק ולהפצה, למחקר ולחינוך. הנהגה מקצועית חייבת ארגון מעוגן היטב. היוצרים מסוגלים לייצר הנהגה מקצועית מצוינת, אבל זה לא מספיק; הם אינם יכולים לעשות זאת לבדם – הם זקוקים למחוקק, למשרד הממונה, לאיזשהו גורם רציני שיובילם ליצירת הארגון הנחוץ, שכן הפרמטרים ההכרחיים ליצירת ארגון טוב ונכון הם אלה שבסופו של דבר אמורים להיות היסודות של העבודה התרבותית, לחיי התרבות עצמם.
▪ ▪ ▪
המצב מדכא למדי, הבלבול עצום, המחוקק והשלטון משוללים, ככל הנראה, יכולת ליצור את המסגרת הדרושה, וכתוצאה מכך המושכות נשארות בדרך-כלל בידיים לא מקצועיות, בידיהם של עסקנים מחפשי ג'ובים למיניהם.
כדי ליצור את הארגון החיוני הזה יכולים שר החינוך והתרבות, המועצה לתרבות ואמנות, מינהל התרבות וכל הנוגעים בדבר להחליט מיד על אחת משתי חלופות: להקים מכון חדש (שבסופו של דבר צריך שיפעל מתוקף חוק) או להפוך גוף קיים ומוכר למכון/מרכז חדש. אני מציע לכל הגורמים לשקול את הרעיון הבא: ליצור את המרכז החדש מתוך הקרן לעידוד סרטי איכות מקוריים ("הקרן הגדולה"). ההנהלה הציבורית שם רחבה וטובה וניתן להוסיף עליה כהנה וכהנה. היו"ר, יעקב פרי, והמנכ"ל החדש, כתריאל שחורי, הם אנשים בעלי שיעור קומה ויש להם היכולת לאחד גורמים שונים ומגוונים. הקרן יכולה לשנות את היקף פעילותה בלי לאבד את ייעודה המקורי. היא יכולה להיות למרכז, דוגמת מכוני הקולנוע הדני, הבריטי או השבדי, והקרן עצמה תהפוך להיות מחלקה בתוכו.
הגופים האחרים בענף, כמו הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, הארכיון הישראלי לסרטים, סינמטק ירושלים, פסטיבלי הקולנוע בירושלים וחיפה, בתי-ספר לקולנוע ועוד – כל אלה ישמרו על עצמאותם, אבל יפעלו תחת מסגרת חדשה, מרכז, שבהנהלתו ובעיצוב מדיניותו ישתתפו נציגיהם, נציגי ציבור נוספים וכו'.
המרכז יפעל בדומה למועצה להשכלה גבוהה והוות"ת, וייצור מדיניות וחלוקת משאבים נכונה. בדרך זו יש סיכוי ממשי, מיידי, להקמת מרכז חדש, עם מעט סרבולים וחיכוכים וכמעט ללא יצירת מנגנונים חדשים, שהם על פי רוב מיותרים לחלוטין ויקרים ביותר.
היכן יתקיים הדיון על שתי החלופות? מי יחליט ויוביל את המהלך? השלטון הנוכחי? החברים החדשים במועצה לתרבות ואמנות? אולי יושבי-הראש והמנכ"לים? ועדה של היו"רים והמנכ"לים של המוסדות הרלבנטיים בתחום יכולה ליהפך לגוף חשוב. אמנם יהיו בו אינטרסים מתנגשים, אבל קיים סיכוי גדול שיתנהל בו גם דיון רציני על העתיד, על החלופות הארגוניות, על דרכים חדשות, על אינטרסים משותפים וכו'.
▪ ▪ ▪
לסיכום, העתיד נתון רוב רובו בידיהם של היוצרים ואלה שמנהלים את המוסדות הקיימים. אם אלה יניחו לשלטון לקבוע מועצות חדשות, הוא עלול לגרום לבינוניות מתמשכת ולנצחונם של עסקנים כושלים.
יש סיכוי לפריחה נהדרת של הקולנוע בישראל, הדובר עברית, המפיק יצירה תרבותית מקומית מובהקת. התנופה תיווצר רק אם כולנו נשכיל ליצור מדיניות ולנהל את התרבות מתוך יסודות ניהוליים מהמעלה הראשונה.
אילן דה-פריס הוא סמנכ"ל לתוכניות ופיתוח בטלעד. בעבר היה מנהל סינמטק ירושלים
גיליון 21, יולי 1999