זה שלוש שנים מנהלים עופר נמרודי, מו"ל "מעריב", ועיתונו משפט דיבה נגד רשת שוקן והעיתונאית בירנית גורן. נשוא המשפט הוא תחקיר שפירסמה גורן ביוני 94', ובו נטען שנמרודי וכתב "מעריב" רונאל פישר ניצלו את כוחם העיתונאי להשגת מודעות לעיתונם בדרך של סחיטה. השופט, יונתן עדיאל, אמור לקבוע אם הכתבה נשענה על עובדות מוצקות שהוכחו במשפט, או שהיתה בבחינת לשון הרע.
על השולחן מונחים יותר מאשר חמישה מיליון שקל – הסכום שתובע נמרודי. בית-המשפט נדרש לדון בנושאים מקצועיים מובהקים, כמו כללי מותר ואסור בהכנת תחקירים עיתונאיים, השימוש שיכול מו"ל, איש עסקים, לעשות בעיתון שלו ובעיתונאיו, והקשר בין עמודי הידיעות בעיתון לעמודי המודעות.
המשפט מעורר עניין מיוחד בשלושה עיתונים יומיים, ורק בהם: "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". סיקור המשפט בשלושת העיתונים יכול היה להיות נושא למשפט נוסף, מרתק לא פחות. מטבע הדברים, עיתון קרוב אצל עצמו. השאלה היא כמה, ובעיקר, למה.
"העין השביעית" בחר לסקר את סיקור המשפט במשך למעלה מחודשיים: יולי, אוגוסט ותחילת ספטמבר 97'. בתקופה הזאת התפרסמו רוב הידיעות מהמשפט תחת חתימתם של משה ריינפלד מ"הארץ", שמואל מיטלמן מ"מעריב" ועדנה אדטו מ"ידיעות אחרונות". הפער בין מה שנאמר בפרוטוקול המשפט ובין מה שהתפרסם בעיתונים מביך. הקורא, שנחשף לעיתון אחד, לא יכול היה ללמוד מה התרחש במשפט באמת. מי שנחשף לשלושתם יכול היה להתרשם שמדובר בשלושה משפטים שונים, ואף לא אחד מהם חופף לפרוטוקול.
מה שטוב לנמרודי
עורך-הדין של נמרודי ו"מעריב", דן אבי-יצחק, קרא אל דוכן העדים את יעקב ארז, עורך "מעריב". עדותו נשמעה ב-2 בספטמבר. אבי-יצחק ביקש, על סמך הניסיון שצבר ארז ב-34 שנות עבודה עיתונאית ב"מעריב", להפריך את הטענות כאילו השתלטותו של נמרודי על העיתון גרמה להתמוטטות ערכית.
נהפוך הוא, אמר ארז. נמרודי הציל את העיתון מכליה, השקיע בו את כל כספו ומרצו והעלה את קרנו כלפי פנים וכלפי חוץ. אחת לאחת הכחיש ארז את טענותיה של גורן כאילו ראשי גופים כלכליים נסחטו לצורך השגת מודעות. הוא טען שקיימת ב"מעריב" הפרדה מלאה בין המחלקה המסחרית למערכת העיתונאית. את חוות דעתו על הכתבה סיכם במלים הבאות: "דברי שקר, תמכתי בהגשת תביעת הדיבה".
בחקירה הנגדית, שנוהלה על-ידי עו"ד יהושע חורש, הודה ארז שהסתייג מהדרך שבה נקלט רונאל פישר בעיתון. עם זאת הכחיש שאמר ש"פישר מושחת". כמו כן הודה שדיבר עם הכתב-החוקר אבי רז על כך שיש להכין תחקיר על שמאי מקרקעין בשם שלמה זיו. זיו צוטט ב"ידיעות אחרונות" כמי שאמר, שהנפקת אופציה שתיכננה חברת הכשרת-היישוב חסרת ערך. רז, סיפר ארז, "אמר לי שלא נוח לו לעשות את זה כי זה קשור לעופר (נמרודי), להכשרת-היישוב". ארז אישר שאמר את המשפט "מה שטוב לנמרודי טוב ל'מעריב'".
למחרת "התחלקו" העיתונים בעדות. "מעריב" התרכז בדיווח על החקירה הראשית, האוהדת, שניהל אבי-יצחק, ופינה לשם כך הרבה שטח מערכתי (כ-750 מלה). "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" נשאו עיניהם בעיקר אל החקירה הנגדית. הכותרת שניתנה ב"מעריב" הובאה כציטוט מפיו של עורך העיתון: "צר לי על הכתבת בירנית גורן שנסחפה ביוזמת עמוס שוקן לפרסום כתבה שקרית". בכל הידיעה אין אזכור להסתייגות של ארז מרונאל פישר – עיתונאי בכיר בעיתונו. גם הסיפור של המשימה שביקש להטיל על אבי רז, ועל המשפט המאלף שאמר לו, ולפיו "מה שטוב לנמרודי טוב ל'מעריב'", לא זכו לראות אור ב"מעריב".
רק בפסקה האחרונה מוזכרת החקירה הנגדית. כותב מיטלמן: "עו"ד חורש עורר צחוק באולם כאשר שאל במלוא הרצינות את ארז, 'האם היו בחדרו של פישר מתקני שתייה לקפה'. ארז גיחך, והשופט עדיאל שאל בחיוך ובתמיהה, זו ההוכחה שלך לסחיטה?'. עו"ד אבי-יצחק הפטיר: 'כן, מזה מסיקה בירנית גורן שמדובר בסחטן'...".
ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" בחרו להתמקד בהסתייגות של ארז מפישר ובשיחה המביכה עם רז. "הארץ" ציטט שארז הסתייג רק "מדרך קליטתו בעיתון" של פישר. "ידיעות" התעלם, והרושם שעלה מהידיעה היה שארז מסתייג ממכלול אישיותו של פישר.
מרגלית חוזר להעיד
ב-25 באוגוסט שב ונקרא אל דוכן העדים דן מרגלית, שהיה עורך "מעריב" בתחילת תקופת נמרודי. הנושא היה דברים שאמר נמרודי לגבי השימוש בתחקירים עיתונאיים כדי ללחוץ על קבלן ידוע לתת לעיתון מודעות. שוקן ביקש לצרף את פרשת הקבלן לכתב ההגנה, השופט נענה לבקשתו, למרות התנגדות אבי-יצחק. זאת היתה, קרוב לוודאי, אחת ההחלטות החשובות במשפט.
כותרות שלושת העיתונים מספרות שלושה סיפורים שונים על דיוני אותו יום: "דן מרגלית: עופר נמרודי רצה להכין תחקירי דמה", מספר "ידיעות אחרונות". "בוטלה מחיקת פרשייה מכתב ההגנה של רשת שוקן במשפט מול 'מעריב'", כותב "הארץ". "מעריב", שבסיקור המשפט מרבה להשתמש בכותרות צבע וציטוטים, מסתפק הפעם בכותרת יבשה, חסכונית: "דן מרגלית נחקר בשנית בבית-המשפט".
"מעריב" נמנע מלדווח בתחילת הידיעה על החלטת השופט, אף שמדובר בהתרחשות המרכזית באותו היום. עיתונים ששים בדרך-כלל לפרסם בשורות רעות; לא במקרה הזה. במקום זאת מספר העיתון בפתיח ש"במשפט 'מעריב' נגד 'כל העיר' נידונה אתמול בקשתו של 'כל העיר'..." וכו'. הקורא יכול היה להתרשם שהיה דיון, אבל לא היתה החלטה.
מיד אחרי הפתיחה חוזר פתאום "מעריב" לעדותו של שוקן משלשום (אף שזו אינה רלבנטית עוד לאחר החלטת השופט לקבל את בקשת שוקן), וכותב: "למרבית שאלותיו של עו"ד אבי-יצחק באשר למועד שבו נמסרה גרסת מרגלית ותוכנה השיב שוקן כי אינו זוכר". רק באמצע הפסקה השישית של הידיעה, התופסת כמעט חצי עמוד, מצוין ש"בית-המשפט נתן לנתבעים רשות לתקן את כתב הגנתם".
בהמשך נמנע "מעריב" מלהיכנס לפרטי תיקון התצהיר, ולמעשה הוא מדלג על שעות אחדות מעדותו של מרגלית, שהיו ענייניות למדי. העיתון מתעניין יותר בשאלות שהציג פרקליטו, אבי-יצחק, למרגלית במסגרת החקירה הנגדית. אבי-יצחק שואל את מרגלית על ראיון שהעניק לגלי צה"ל, ובו ריכך מעט את הדברים שאמר על נמרודי. מרגלית מבהיר שלא שמע על תחקיר שפורסם נגד נותני מודעות, אך אינו מכחיש ששמע על כוונה לאיים על אנשים שיוכנו נגדם תחקירים. למחרת דיווח "מעריב" ש"מרגלית אישר את דבריו שנאמרו בראיון שנתן בעבר לגלי צה"ל, לפיהם אין לו שום יסוד לאשר את הטענה שיוחסה ל'מעריב' בדבר הכנת תחקירים למטרת סחיטה".
הפער בין העדות לידיעה איננו סמנטי. מרגלית העיד שנמרודי התכוון לאיים בהכנת תחקירים ללא כוונה לפרסמם. הבאת עניין הראיון מחוץ להקשר יוצרת את הרושם שעדותו של מרגלית היתה מיותרת.
הרושם שעולה מקריאת "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" הפוך. שם מדגישים את האשמות ההגנה, אך נמנעים מלציין את פרשת הראיון בגלי צה"ל. הקורא מקבל את הרושם שנמרודי הוכה בבית-המשפט מכה אנושה.
לא בפרוטוקול
יונתן שפע הוא בעליה של חברת שמירה וחקירות. הוא עד מטעם ההגנה. בתשובה לשאלות פרקליטיו של שוקן הוא מעיד ש"התרשמותי ש(דוד) רונן (האחראי על הביטחון ב"מעריב"; א"ה) אוסף מידע שלא לצורכי פרסום". עדותו של שפע נקטעת בשל הזדעקותו של אבי-יצחק. מדובר, טוען אבי-יצחק, ב"עדות משמיצנית כוללת". מכאן מתפתח ויכוח נפתל באשר למידת הרלבנטיות של העדות לשאלה העומדת בפני בית-המשפט. בסופו של דבר נקטע הדיון, וההכרעה נדחתה למועד אחר.
למחרת ויתר "מעריב" על הדיווח. "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" דווקא גילו עניין. הכותרות שנתנו ציטטו את העד במדויק. שני העיתונים מדגישים בפתיחים שלהם עוד משפט מדבריו של שפע: "משיחותי עם דוד רונן קיבלתי תמונה ברורה כי הוא, בהנחיית הבוס שלו עופר נמרודי ובתקציב בלתי מוגבל, רוצים להשתלט על כל כלי התקשורת בישראל". ציטוט מאלף. אלא ששני העיתונים מתעלמים ממה שהתרחש לאחר ששפע אמר את דברו. המשפט הקשה על חלומות ההשתלטות של נמרודי נמחק מהפרוטוקול, ודווקא לפי בקשתו של עו"ד חורש, בא-כוחה של רשת שוקן.
ב-21 באוגוסט נתן השופט החלטה המאשרת את המשך עדותו של שפע, עם הסתייגויות לגבי תוכנו. "מעריב" לא דיווח. מבחינת קוראי "מעריב" אין עד כזה. שני העיתונים האחרים פירסמו את החלטת השופט. בכותרת ב"הארץ" הזכירו גם את ההסתייגות. ב"ידיעות אחרונות" השמיטו. למה לסבך את הקוראים.
הכותרת של "מעריב" מספרת סיפור אחר, טעון הרבה יותר: "מדוע 'נזכרה' רשת שוקן 'להחיות' פרשה שנמחקה על-ידי השופט לפני שנה וחצי" (המרכאות סביב המלים 'נזכרה' ו'להחיות' מופיעות במקור). כותרת המשנה: "זו השאלה שעמדה במרכז עדותו של עמוס שוקן במשפט הדיבה [...]". למעשה השאלה עמדה במרכז החקירה הנגדית שניהל אבי-יצחק נגד שוקן. הידיעה מלאה ציטוטים מהשאלות שהציג אבי-יצחק בחקירה הנגדית.
"מעריב" דיווח כי "שוקן הרבה בתשובות 'איני זוכר', 'איני יודע'". "הארץ" דוחק את חקירת שוקן לסוף הידיעה ומדווח: "בחקירה אתמול עמד שוקן על הטענה בתצהיר כי הוא לא זוכר". כל עיתון והאמת שלו: שוקן אכן מרבה לומר "איני זוכר" ו"איני יודע", אך אבי-יצחק מרבה להציג לו אותה שאלה, כל פעם בנוסח שונה.
באותו יום בוחר "ידיעות אחרונות" להתעלם מעדותו של שוקן. הוא מקדיש את כל הידיעה לדברים המביכים שמשמיע שפע על עופר נמרודי.
קליינפלד נעלם
לא רק "מעריב" גונז עדויות לא נוחות. ב-14 ביולי הגיע תורם של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". אל דוכן העדים עלה רוני קליינפלד, המשנה למנכ"ל "מעריב", ומי שהיה עד 93' משנה למנכ"ל "הארץ". הוא התבקש להשוות בין נמרודי לשוקן. שוב ושוב חזר על הקביעה: "לא היה כל הבדל בין עמוס שוקן לעופר נמרודי בגישתם כלפי מפרסמים".
קליינפלד נשאל גם אם נתקל אי-פעם באיום על מפרסם, שאם לא ייתן מודעות יפרסמו נגדו פרטים מביכים. הוא שלל את האפשרות מכל וכל ובכך דחה למעשה את טענתה של גורן.
"מעריב" הביא הפעם את העדות כפי שהיא. "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" התעלמו. מבחינת קוראיהם, לא היה עד כזה.
אבי רז, לשעבר כתב-חוקר ב"מעריב", הוא עד מרכזי של רשת שוקן. העדות שלו מאוד לא נוחה ל"מעריב". לדבריו, נמרודי ביקש ממנו שיפנה לקבלני בניין ויאיים עליהם בהכנת תחקיר בלי הצדקה עיתונאית, רק כדי "לדגדג אותם", כהגדרת נמרודי. "הייתי נרעש מהשיחה הזאת", מספר רז בעדותו. "זה היה במלאת שלושה חודשים לרכישת העיתון בידי בעלים חדשים... היה חשש במערכת... פתאום אני מוצא עצמי במצב של ניסיון של נמרודי להשפיע עלי לעשות משהו שהוא לחלוטין בלתי אתי". רז העיד שהבין היטב למה לא התכוון נמרודי ב"דגדוג". "הכוונה אינה לדגדג את הקבלן במובן הפיזי".
למחרת מעקר "מעריב" את עדות רז מתכניה המרשיעים. האמירה על "מעשה בלתי אתי" נעלמת. במקומה נאמר, מפי רז, ש"ייתכן שנמרודי לא היה מודע לכך שהצעתו לא תקינה מבחינה מקצועית. על כל פנים, נמרודי קיבל את דברי, השיחה בינינו היתה מאוד תרבותית, והוא היה מאוד אדיב אלי. בזה נגמר העניין".
גם עניין "הדגדוג" מקבל ב"מעריב" משמעות אחרת. רז, אומר העיתון, לא התעניין למה התכוון נמרודי. הרושם שעולה מ"מעריב" הוא שעדותו של רז היתה טריוויאלית, כמעט מיותרת.
▪ ▪ ▪
הדוגמאות האלה – ויש שפע דוגמאות נוספות – נועדו רק להמחיש מציאות ידועה לכל: משפט הדיבה הגדול שמתנהל היום בישראל מדווח בעיתונים באורח מגמתי ומעוות. כל עיתון סוחב את המשפט לכיוון שלו, אם משום שהוא רוצה להבאיש את ריחם של מתחריו בדעת הקהל, או, חמור מזה, משום שהוא מבקש להשפיע על בית-המשפט.
אבנר הופשטיין הוא כתב העיתון "ירושלים"
שיקולים זרים
מגיב שמואל מיטלמן, כתב "מעריב": "מבחינתי הפתרון הרצוי הוא להפעיל את סוכנות עתי"ם, המשותפת לכל העיתונים. כתב עתי"ם יכול להוציא ידיעה מאוזנת".
מה גורם לך בעצם לומר זאת? האם אתה חש שאינך מסוגל לסקר את המשפט באופן נטול שיקולים זרים?
"אני אומר זאת לא לגבי באופן אישי, אלא לגבי כולנו, כל הכתבים".
האם אתה הצעת לוותר על סיקור המשפט בפני עורכיך?
"לא, אבל אני יודע שהנושא של סיקור על-ידי עתי"ם עלה בתחילת הדיונים בפרשת האזנות הסתר".
אתה לא עובד על ידיעה לבד, אחריך יש משכתבים ועורכים. האם במהלך המשפט הרגשת פעם לא שלם עם ידיעה שפורסמה תחת שמך?
"על כך אני מנוע מלענות. יש לי הוראה לא לדבר על נושאים פנימיים".
מיטלמן מאשר שבשנת 96' סיקר זמן-מה את המשפט תחת הקרדיט "סופר 'מעריב'". הוא מסרב להסביר את סיבת הדבר.
מטעם מערכת "מעריב" נמסרה התגובה הכתובה הבאה: "בסיקור מהלכי משפט אין אפשרות לתת פרוטוקולים בשלמותם, מחמת אורכם, ויש לתמצת את עיקרי הדברים ולהביא נכונה את רוח הדיון המשפטי. כך נוהג הכתב שמואל מיטלמן וכך נוהגת מערכת 'מעריב' בסיקור כל משפט שהוא, ובוודאי בסיקור משפט שבו 'מעריב' הוא אחד הצדדים. סיקור תביעת הדיבה שהגיש 'מעריב' נגד רשת שוקן והכתבת בירנית גורן נעשה על-פי הקריטריונים העיתונאיים והמקצועיים. ספק הוא אם עיתונים אחרים שיש להם נגיעה למשפט זה – 'הארץ' ומקומוניו ו'ידיעות אחרונות' – נהגו על-פי אותם קריטריונים המנחים אותנו, ושאנו גאים בהם".
עדנה אדטו מסקרת את המשפט ל"ידיעות אחרונות". "החומר שהעברתי", מגיבה אדטו, "נכתב ונערך על-פי שיקולים עיתונאיים מקובלים".
האם משתמע מכך שאת שלמה עם כל מה שפורסם תחת שמך?
"מה שאני אומרת זה מה שכתוב בתגובתי. אין לי מה להוסיף".
משה ריינפלד, "הארץ", העביר לנו את התגובה הבאה: "אין לי תשובה. אינני יכול להסביר מדוע כתבתי ידיעה בדרך זו או אחרת שבועות ואפילו ימים אחרי שפורסמה. ראשית, אני לא זוכר. שנית, כל ידיעה עוברת עיבוד, ולי אין שליטה על כך. עורכים משנים ידיעות משיקולי מקום, משנים את סדר המשפטים משיקולי עריכה, ונותנים כותרות כאוות נפשם. שלישית, אני מסקר ל'הארץ' את כל בתי-המשפט בירושלים. לא אחת נאלצתי לצאת מישיבה בעיצומה כדי לסקר משפט אחר. כמה פעמים לא הגעתי לישיבות כלל. למשל, כאשר היו בבג"ץ דיונים שחשוב יותר לסקר אותם. רביעית, המשפט מוקלט, לא מוקלד, ולכן אי-אפשר להשתמש בפרוטוקול של ישיבה לצורך דיווח עליה באותו יום. על כן השאלות הנוגעות לפרוטוקול הן חוכמה שלאחר מעשה. חמישית, כתב (ואפילו כתב!) יכול לטעות.
"את כל הדיווחים על המשפט העברתי על סמך שיקולים מקצועיים בלבד. אין לי דבר וחצי דבר לא נגד נמרודי ולא בעד בירנית גורן או עמוס שוקן. גם לא זכור לי שקראתי דיווח שלי על המשפט וחשבתי שעוות במתכוון או שהעריכה לקתה בשיקולים זרים. מנסיוני כעורך ב'הארץ' במשך שנים רבות, לא היתה מעולם התערבות של עמוס שוקן בשיקולים העיתונאיים של המערכת".
גיליון 11, אוקטובר 1997