בטור הביקורת שלה ב"הארץ" נוטלת לעצמה אריאנה מלמד את תפקיד הצופה הכנועה, שאינה מסתפקת במחט התת-עורית שמחברת אותה לדיווחי החדשות, אלא מושיבה לצדה גם את ילדיה למען יראו וייראו. אם יש מסר חינוכי ראשון במעלה שחשוב להעביר ל"דור המסכים" שהולך וגדל כאן, ילדי וילדייך אריאנה, הרי הוא שכצרכני תקשורת עלינו להיות ביקורתיים ובררנים.

אם בגיל 16 בנך חש מוצף רגשית כשהוא צופה בחדשות, אף שסביר להניח שנחשף לתיעוד רצח השגריר הרוסי באנקרה עוד קודם – באמצעות הסמארטפון שלו, ברשתות החברתיות, ביוטיוב – הוא בהחלט יכול להשתמש בשלט כדי לעשות את הבחירה שלו. בעוד שנתיים יתגייס לצה"ל. עבורך הוא תמיד יהיה ילד, אבל גילו הכרונולוגי יאלץ אותו להיחשף למציאות ללא פילטרים.

ב"מבט", ובערוץ הראשון בכלל, אנחנו בוחנים בקפידה כל תיעוד מהסוג הזה. "שידור ציבורי מחויב ברף מחמיר יותר", נוהג לומר בצדק נציב קבילות הציבור שלנו, דדי מרקוביץ'. כמעט מדי יום עשרות סרטונים נותרים בתיקיית המִחזור שלנו ואינם מגיעים לשידור. המטרה שלנו אינה לשדר בכל מחיר; לא נראה למשל שלוליות דם, איברי גוף וגופות, אכזריות לשמה שבתיעודה אין כל ערך עיתונאי, ואלה באמת רק כמה דוגמאות מתוך רבות. אנחנו מטשטשים סרטונים כאשר יש ערך בהצגתם אך העין אינה סובלת את תוכנם, או מוותרים עליהם לחלוטין כפי שעשינו עם רבים מסרטוני דאע"ש, למשל.

מה שהופך בעיני את תיעוד ההתנקשות בשגריר הרוסי לבעל ערך חדשותי וחשיבות ציבורית, ולא לסנאף, הוא המסר שעולה ממנו. לא רק המסר שצועק המתנקש באקסטזה שוב ושוב באין מפריע בקשר לנקמתו ברוסים על התקיפה בחאלב, אלא הפשטות המזעזעת והכוונה המדוקדקת שעומדים מאחורי הפעולה הזו והופכים אותה מרצח להתנקשות פוליטית. לא מעשה טירוף רגעי או דחף לא בר-כיבוש, אלא אג'נדה פוליטית שמשיגה את מטרתה כאשר נשיא טורקיה ממהר לעלות לשידור כעבור זמן קצר ומבהיר בפנים חיוורות – הטרור הזה כוון נגדנו, לא רק כנגד רוסיה.

השידור ב"מבט"

האם אפשר היה לדווח על ההתנקשות הזאת בלי להראות את הסרטון הקשה? כן. באותה מידה אפשר היה להימנע משידור מתקפת הטרור במגדלי התאומים ותיעוד האזרחים הקופצים משם אל מותם. אפשר היה להימנע משידור תיעוד רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ההתנקשות בנשיא קנדי או הנשיא סאדאת ועוד. דווקא שידור ההתנקשות בגלריה האלגנטית והלבנה באנקרה מטלטל ומעורר לדעתי לחשיבה אחרת על המצב העגום בסוריה מחד, ומנגד על מעשי יאוש קיצוניים שהדעת אינה סובלת.

ומה אם לא נשדר את התיעוד של עיתונאים כמו צלם סוכנות הידיעות AP, ששודר ברוב תחנות הטלוויזיה ברחבי העולם ובישראל, באתרי האינטרנט וברשתות החברתיות? בני הנוער בארץ ובעולם שואבים היום חלק ניכר מהמידע שלהם על ההתרחשויות מהדיגיטל. אין שום סיבה שנשלח אותם לחפש סרטונים ערוכים ומבוימים ביוטיוב או חדשות פיקטיביות בפייסבוק, כמו אלו ששימשו לחיסולה הפוליטי של הילרי קלינטון בבחירות בארצות-הברית.

בחדשות בכלל ובשידור הציבורי בפרט אנחנו מבטיחים להביא את המידע והתיעוד לאחר בדיקה מדוקדקת ותוך הפעלת שיקול דעת עיתונאי, ובכפוף לאמות מידה משפטיות ואתיות. עבור מקצת הצופים, ייתכן שמפעם לפעם גם הסינון שלנו אינו מספק, אבל אנחנו איננו בימאי קולנוע או מלהקים בתוכניות ריאליטי. החדשות עשויות מהחומרים שסובבים אותנו, ואף שהמציאות אינה קלה לעיכול, לעתים גם עבור ילדים בני ארבעים פלוס, לא נצבע אותה בצבעים אחרים.

אבי מוסקל הוא עורך "מבט" ובעל הבלוג "שולחן עורך"