במאמר זה אנסה – בתמציתיות רבה – לסמן את הבנותי לגבי פגעיה וכשלונותיה של התקשורת במהלך המלחמה. מדובר בהתנהלות כושלת לכאורה, ולכאורה בלבד. לכן סימני השאלה – להמשך בדיקה.

א. מקור מידע מודיעיני?
בחלקה הראשון של המלחמה סימנה התקשורת את מקום פגיעתן של קטיושות וכן הנפיקה רמזים לגבי תנועת גייסות ומהלכים טקטיים של צה"ל. דוגמה (אחת מני רבות): מתישהו ברבע השלישי של המלחמה נחתו כמה קטיושות על כביש החוף דרומית לחיפה. אחת מתחנות הרדיו הודיעה: "מספר קטיושות נחתו מדרום לחיפה", ודקה לאחר מכן (לא יכלו להתאפק יותר): "דיווחי תנועה מוסרים כי על כביש החוף בכניסה הדרומית לחיפה נוצרו פקקי תנועה...". דיווחים אונליין של כתבים מהשטח – מהגליל ומחיפה – ניתנו לזיהוי מיקום פשוט ומיידי.

ב. התקשורת כמעצימה קשיים ומחדלים
לכל אורך הלחימה התמקד הדיווח התקשורתי ביחס לעורף בכשלים ובמפגעים.
מבין כל המקלטים בצפון נבחרו על־ידי התקשורת להצגה ולדיון המלוכלכים ביותר, הצפופים ביותר. מבין כל תושבי המקלטים בצפון נבחרו להופעה ולציטוט המסכנים ביותר, הזקנים ביותר והצעקנים ביותר. כל פגיעת קטיושה במבנה – ולו גם פינה של רפת – צולמה שוב ושוב מתריסר זוויות שונות, תוך שימוש חוזר לאורך היום והלילה.
כמו כן, התקשורת לא דאגה להבחין בין בעיות סוציו־אקונומיות אינהרנטיות של מקום יישוב כלשהו, אשר היו קיימות לפני המלחמה, לבין דיווח על קשיי היישוב בעת המלחמה.

ג. העיקרון הפיטרי?
בעת המלחמה, בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, כתבים צבאיים שודרגו והפכו לפרשנים, פרשנים הפכו ליועצים אסטרטגיים, יועצים אסטרטגיים הפכו לוועדות חקירה. האם לא עדיף היה לאחד כוחות ולשדר ביחד, בערוצים 1, 2, 10 תוך כדי שימור הסגל האיכותי של כל אחד מהם?

ד. פרויקציה פסיכולוגית?
אנשי תקשורת אחדים "השליכו" על המלחמה את בעיותיהם האישיות. הפרשן הדכאוני־מלנכולי מצא לו זירה נאותה לפרוק מפנימיותו ואל תוך המסך את עצבונו וחרדותיו. העיתונאי שנתקף בפאניקה אישית עם הקטיושות הראשונות, פרק אותה אל הדפוס בקריאה לרמוס, לכתוש, לרסק ולהשמיד. הפרנואיד ראה מזימה לוקאלית או בינלאומית בכל מהלך.

ה. תזמון תקשורתי לקוי?
"עוד לא קברנו את המתים שלנו, עוד לא סיימנו את הלחימה, עוד לא יצאנו מלבנון, עוד לא ניקינו את רסיסי הטילים מהמרפסות... והתקשורת כבר חוגגת: מחפשים את הביקורת, מחפשים את הרוע, מחפשים את החיילים שמתלוננים..." (מתוך מכתב באינטרנט של דניאל, צנחן בלבנון). לכל אורך המלחמה, בהבלחות, התקשורת הקדימה מדי לבצע סיכומים ולהוציא פסקי־דין.

ו. התקשורת המברברת?
כאשר אין מידע חדש אמין, כאשר המערכה סטטית ואין בה תזוזות משמעותיות ועם ישראל מרותק לטלוויזיה, לרדיו, לעיתון – מה עושה התקשורת? מברברת את עצמה לדעת. מי היה מאמין כמה קשקושים חסרי בסיס וחסרי משמעות מטעמם של הכתבים, הפרשנים, היועצים – מתוך התקשורת עצמה ומתוך הקבוצה הענקית של מומחים שגויסה על־ידי התקשורת – מי היה מאמין כמה תפלות אפשר לדחוס ב־33 ימי לחימה.

ז. התקשורת כמייצרת חדשות?
כאשר אין מספיק חדשות לדווח עליהן, אפשר לנסות לייצר אותן. כך בעניין "הדחת" אלוף פיקוד הצפון, כך בנושא המחאה. כאשר אין די מפגינים מול משרד ראש הממשלה אפשר לייצר, וירטואלית, "תנועת מחאה המונית". אם יתפתח משהו עוד יותר עסיסי מפרשת הנשיא וגברת א', אולי לא יהיה צורך חריף כל־כך בתנועות המחאה והן תימסנה כשלג דאשתקד, מבחינתה של התקשורת.

ועדת החקירה הדחופה ביותר כרגע, במדינת ישראל, היא ועדת חקירה על תפקודה של התקשורת במלחמת לבנון השנייה. מישהו צריך להשיב לסימני השאלה שסומנו לעיל. הבעיה היא שבלי תמיכה חזקה של אמצעי התקשורת, הרעיון הזה לא יקרום עור וגידים.

פרופ' ברוך נבו הוא נשיא מכללת צפת וחבר הפורום לצבא־חברה במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 64, ספטמבר 2006