מה עוד אפשר לומר על תוכניות האירוח עתירות המשתתפים ועל המקום השמור בהן לנציג מזדמן של מוכי הגורל. אשה מוכה, נרקומן משוקם, נערה אנורקטית או נאנסת חושפים את פצעיהם והופכים את כל הצופים והמאזינים לקהל מטפלים-בכוח. המנחים עוטים על פניהם ארשת אוהדת ומעוניינת ונהנים ממעמד של אלוהים בכורסה. כל מלה, ולו גם המטופשת וחסרת האחריות ביותר היוצאת מפיהם, מתקבלת כמי מעיין חיים, ומי היה מוותר על עמדת סמכות שכזו? הרייטינג חוגג ואין מי שיעצור וישאל, מה גורמת החשיפה למרואיינים, או לצופים. יצאנו לחפש אחר הגבולות והקווים האדומים המדריכים – או אמורים להדריך – את העיסוק התקשורתי בסוגיות אישיות וחברתיות כואבות. מטפלים ושדרים נשאלו וחשפו ממצאים קשים של חדירה באצבעות גסות לתחומים רגישים, המחייבים טיפול מתוך דיסקרטיות מוחלטת, במקומות שגם אנשי מקצוע חוששים להיכנס בשעריהם. כמה מן המנחים, המחטטים בנבכי הנפש של מרואיינים, ישבו ולו שעה אחת והקשיבו לגורם מקצועי? מי מהם למד אילו פצעים מותר ואילו פצעים אסור לפתוח, אילו שאלות אסור לשאול, מתי ללחוץ ומתי להרפות? אנשי מקצוע נדרשים לשבת שנים רבות על ספסל הלימודים, והם מתמחים בתחומים מוגדרים, תחת עינן המפקחת של הרשויות המוסמכות, הם נושאים באחריות לתוצאות מעשיהם ומקיימים קשר מתמשך עם הנזקקים לשירותיהם. כך עובדים סוציאליים ופקידי סעד, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, ומתנדבים.

רק בפני אנשי התקשורת פתוחה הדרך להגיע לתחום הטיפולי, כשאין בידם ולו כלי עזר אחד, לבד משכלם הישר במקרה הטוב, מצלמות ורצון עז להוציא תוכנית טובה ואטרקטיבית בכל מחיר. וגם הטובים שבהם אינם מעמידים לנגד עיניהם אך ורק את טובת המרואיין. הדרמה הזאת אינה יכולה להתקיים בלא צופה מסוקרן, הכוסס ציפורניים בעצבנות ומחכה לרגע השיא, שבו המרואיין יתקלף מכל הגנותיו, יעמוד חשוף מול המראיין המוכשר, היודע לפרוט על נימי הנפש, ויוציא מפיו דברים, שאולי לא היה רוצה לאומרם, ואולי יתחרט עליהם אחר-כך. אך עד אז כבר תחלוף הדרמה, ואז הוא כבר לא יעניין איש.

מדוע הם בוחרים לחשוף את סיפוריהם הקשים והכאובים ברבים? מי מאיתנו לא היה שמח להופיע בטלוויזיה, לזכות בתשומת לבו של המנחה המפורסם ולומר את המשפט הנצחי "שלום רפי?" ואם אפשר לקבל גם בילוי של סוף-שבוע במתנה, מדוע שלא נספר את סיפור מצוקותינו או אהבתנו הראשונה? המנחה מהלך קסמים על אורחיו ויוצר אשליה של אינטימיות. בייחוד אמורים הדברים ברדיו, בשעות הקטנות של הלילה. המאזין חש כי מישהו מתעניין בו באמת, למישהו אכפת, והוא נפתח בלא מעצורים. העובדה כי מדובר בבני-אדם בוגרים, שאין כופים עליהם לעשות זאת, אינה גורעת מחומרת השימוש הציני, המסחרי, במצוקותיהם. ובעינה נותרת השאלה, מי שם את המפיקים, העורכים והמנחים, מוכשרים ככל שיהיו, להכריע מתי אדם נתון בשיאה של מצוקה ומתי הוא יכול להפעיל שיקול דעת; מי מהפונים נתון בעיצומה של הטראומה ואינו שולט בתגובותיו, ומי כבר השתקם ומסוגל לסקור את מה שעבר עליו בריחוק סביר.

מסלול הייסורים של מי שבוחר להיחשף מתחיל בחקירה קשה ומפורטת בידי התחקירנים. הם מעוניינים לדעת בדיוק מה אירע, מתי והיכן, כמה ואיך. ממצאי התחקיר מובאים אל המפיקים והעורכים, והם המחליטים אם הסבל הספציפי של האיש חדשני או מזעזע דיו כדי לזכותו בתואר הנכסף "אייטם". אך מה קורה כאשר העורכים מחליטים שלא לבחור במתוחקר? עבורם זו אחת ההכנות השגרתיות לתוכנית, אולם עבור מי שנחשף, זו לעתים חוויה מחודשת של טראומה. הוא נדרש להחלטה אמיצה, לרצון עז בשיקום או לרצון לזעוק באוזני העולם כולו, "כך וכך עשו לי". חשיפה שאין בעקבותיה מימוש בתוכנית היא קשה ומאכזבת.

גילי שגיא, מנהלת מרכז סיוע לנפגעות אונס ברעננה, מספרת על נאנסת שעברה תחקירים קשים וחודרניים, "כמו חקירה משטרתית", לקראת הופעה בתוכניתו של גבי גזית. סוכם מועמד, סוכמה שיטת ההסתרה – פאה, הצללה או טשטוש הקול – אך אז מצאה ההפקה מישהי אחרת, שהיתה מוכנה להיחשף לחלוטין, בלא אמצעי הסתרה, והשתתפותה של הראשונה בוטלה. עוד אשליה נופצה בפניה של הנאנסת. סיפור דומה הביא אבירם בלזם, יועץ התקשורת של הרשות לשיקום האסיר. עורכי תוכנית כלשהי ברשת ב' של קול-ישראל ביקשו לראיין אסירים משתקמים. לאחר מאמצי שכנוע רבים הסכימו המשתקמים לספר על הקשיים ועל ההצלחות הקטנות שבדרך. בהגיע המועד התכנסו כולם במועדון, אלא שאז הסתבר שמישהו במערכת החליט שהנושא אינו מעניין די הצורך, והשידור נדחה למועד בלתי ידוע. בלי ספק, חוויה מרנינה ומעודדת למי שמנסה לבנות יחסי אמון חדשים עם החברה.

ומה עולה בגורלם של בני המזל שנבחרו לעלות לשידור? האם עצם ההחלטה להיחשף פירושה חשיפה מלאה ופרטנית, או שמא זכותם של המרואיינים לקבוע את גבולות החשיפה, הטכנית והתוכנית? החוק אוסר פרסום פרטים מזהים של קורבן, בייחוד אם הוא קטין, אך במסגרת הכנת הכתבה שמענו תלונות על אי-מימוש הבטחה להסתרת הזהות או לטשטוש הקול. וגם אם ההסוואה ניתנת, לא די בה. המרואיין התמים מאמין שהטשטוש אכן ימנע את זיהויו, אך ההסוואה פועלת רק לגבי מי שממילא לא הכיר אותו, בעוד שסביבתו הקרובה של הנפגע מסוגלת לזהותו. לפעמים מדובר בסכנה של ממש, כמו במקרה של אשה מוכה, שבעלה מזהה אותה בטלוויזיה ועלול לחפשה במקלט ולנקום בה.

ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, מספר על ילד בן עשר מאשקלון, שניסה להתאבד משום שלא זכה לחגיגת יום-הולדת. במקומון "כל הדרום" הופיעו גילו המדויק, שם בית-הספר שבו למד, מוצאה של משפחתו ופרטים דומים. העיתון לא עבר על החוק, כך שאין עילה לתביעה או לטיפול, אך לילד ולמשפחתו נגרם נזק כבד. ובמרכז הסיוע לנפגעות אונס סיפרו על מקרה מתוקשר אחר על אונס נערה בידי דודה. הדוד שכר חוקר פרטי, שיחזר אחרי הנערה ויוציא ממנה הודאה כאילו שיקרה בתלונתה למשטרה. בית-המשפט העליון כבר הוציא מאז את צדקתה לאור, אולם העיתונים, שהיו מנועים מלפרסם את שם הנערה, לא היססו לפרסם את פרטיהם של הדודים בלוויית צילומים מפתח הבית. כך קרה גם לדו"חות רפואיים ופסיכיאטריים של הקטין שאנס ילדים ברמלה והתעלל בהם.

על מידת כשירותם של המנחים לראיין נפגעי טראומות יעידו מטפלים רבים, היוצאים נגד הירידה לפרטי הפרטים העסיסיים והמזעזעים ביותר. "אותי לא מעניינים הפרטים הטכניים, איפה הוא נגע ואיך הוא נגע", מסבירה אביטל הוכשטיין מהמרכז הירושלמי לסיוע לנפגעות אונס. "אותי מעניינת אך ורק תחושתה של הנפגעת, מה ייתן לה כוח או נקודת אחיזה, וכיצד עלי לסייע לה להשתקם". אך דווקא הפרטים הציוריים הללו הם המעניקים לסיפור את עוצמתו התקשורתית. חוקרי משטרה המטפלים בחקירות של מקרי אונס והתעללות מינית למדו זה כבר להיזהר מלהעמיד את קורבן התקיפה בעמדת התגוננות שתגביר את רגשות האשם שהוא או היא סובלים ממנה ממילא. אך חובת הזהירות הזאת אינה חלה על המראיינים. להם די בהבעה חמורה ובקול עמוק ונרגש. "אם מראיין שואל, מדוע עלית לדירה, או למה לבשת מיני, זה מכניס את המתלוננת לעמדת התגוננות ופוגע בה, בסיכויי שיקומה ובמאבק הציבורי כולו", אומרת נגה שילוח, מנהלת מרכז הסיוע הירושלמי. גם הנימוק שבלי פירוט וחדירה צהובה לפרטי הפרטים הציוריים ביותר של האונס, לא תתעורר בקהל הצופים והמאזינים אותה מידת אמפטיה לקורבן, מקוממת את המטפלים בנפגעים. סימה גורן, יו"ר המחלקה למעמד האשה בוויצו, מזהה בחדירה הפרטנית הזאת יחס מתנשא של התקשורת אל הציבור, כאילו מדובר בחבר אינפנטילים, שאם לא יראו להם בדיוק מה קרה ואיך, לא יבינו את חומרת המעשה. "לא שווה לי לחשוף אשה כדי שהציבור יפרוץ בבכי, ואחר-כך יידרשו שעות וימים כדי לשקמה".

ואולם גם המוסדות המטפלים, המטיחים ביקורת נוקבת בדרך הטיפול של התקשורת באנשים במצוקה, מכירים בכוחן של התוכניות האלה ובכך שהן מאפשרות לאנשים במצוקה לראות שהם אינם לבדם, שיש אחרים כמותם, ויש גם כאלה שהצליחו להיחלץ מהמצוקה. הארגונים הללו גם ממהרים לשלוח נציגים לכל תוכנית, על מנת לקדם את המודעות הציבורית והפוליטית בנושאים שעל הפרק ואף לעודד מעין שדולה לפעילותם מול הממסד, בסכנת קיצוצים בתקציבים וכיוצא באלה. כאן הם נתקלים בצורך למצוא "אלכוהוליסט שנאנס בילדותו ואנס את ילדותיו", משום שנרקומן סתם כבר לא מעניין אף אחד, או "אשה מכורה קשה, שהיא אשכנזייה ואם לילדים". המוסדות המטפלים היו אמנם מעדיפים לשלוח אנשי מקצוע מומחים במקום מטופלים, אך מודעים לצורך של התקשורת בסיפור אישי במקום להקצאה מלומדת על הנושא.

גם הפתרון המקובל, מפגש בין מטפלים למטופלים, רחוק מלתת מענה הולם. בתוכנית הלילה של יובב כץ ברשת ב' מקשיבים פסיכולוגים למאזינים ועונים לבעיות ספציפיות, ורובי פורת-שובל, שלה עצמה רקע מקצועי בעבודה סוציאלית, מספרת שכשהביאה מכורים להימורים או לסמים, או גברים מכים ולצדם מטפלים ומדריכי סדנאות טיפוליות, שילמה מחיר טלוויזיוני למען העקרונות הטיפוליים. אך קשה לתת תשובות אמיתיות לבעיות אמיתיות בשלושים שניות, מה גם שהופעה של עובד סוציאלי או פסיכולוג מוגבלת מטבעה מסיבות של סודיות מקצועית או דרישות אתיות, ולא אחת מנצלים הנזקקים את הבימה החד-פעמית ליישוב חשבונות עם הגורמים המטפלים, ואלה מוצגים כחסרי לב וכאדישים לכאב.

סכנה אחרת, חמורה יותר, של טיפולי ה"אינסטנט" הללו טמונה באשליה שהם מציעים, כאילו כל בעיה יכולה להיפתר בן רגע, במטה הקסם של המנחה, ואף להציע גמול כספי קורץ. הסכנה הזאת קשה במיוחד כאשר עוסקים בבעיה נפשית חמורה, המחייבת הליך טיפולי ארוך ומייגע, רצוף קשיים וכשלונות. מקרה שנתון עדיין בהליכי בירור אתיים התרחש בתוכניתו של דודו טופז "ראשון בבידור", שבה הופיעה נערה אנורקטית בת שש-עשרה, שביקשה את עזרתו של טופז. המנחה האכיל אותה בשידור חי לקול צהלות הקהל והבטיח לה פרס מיוחד, תפקיד בסדרת הטלוויזיה פופולרית, אם רק תעלה במשקל. מראה טופז המאביס את הנערה עורר חלחלה, לא רק בגורמי הטיפול המקצועיים, שידעו כי במקרה הטוב, הנערה הקיאה את כל העוגות שהוחדרו לגרונה מיד לאחר שיצאה ממעגלי הזרקורים והמצלמות, ועל המקרה הרע יותר מוטב לא לחשוב. ד"ר יצחק קדמן מיהר להתלונן אצל נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, יואל רקם. "גם אם הדברים נעשו מתוך כוונות טובות לסייע, יש בכך צעד מוטעה וחסר אחריות", כתב. יואל רקם הקפיד לציין שבמקרה הספציפי הזה התקבל אישור של ההורים, ולא היתה התנגדות מצד הפסיכיאטר המטפל, ד"ר שפיץ. עם זה הוא מפקפק במניעיהם של הורים הנותנים הסכמה שכזו, ובמניעיו של היזם בטלוויזיה. זה אחד המקרים המסמנים, לדעתו, קו אדום שאסור לתקשורת לחצות. אגב, ממילא, במצבה של הנערה, ספק אם היא עצמה היתה מסוגלת לנצל את הפרס שקיבלה מטופז בעבור המופע שנתנה.

ביקורת מהיבט אחר מעלה יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, אלי בן-גרא. הוא מפנה את חציו כלפי תוכניות מסוג "קטן עלינו" בהנחיית אברי גלעד בערוץ השני. תוכניות אלה אמורות לספק פתרונות מעשיים למצוקות כלכליות ונפשיות, אך בן-גרא מביע את החשש, שמא אין בכך משום פתיחת הדרך להסרת אחריותה של המדינה ממימון ניתוחים יקרים, ממציאת שיכון לזוגות צעירים ומהמצאת פרוטזה לילד שרגלו נקטעה, משום שהנזקקים יכולים להופיע אצל מני או אברי ולגרוף סימפטיה ותרומות מהקהל הנרגש. "זו חזרה לתקופה קדומה בביטחון הסוציאלי, תקופת הצדקה וקיבוץ הנדבות". אברי גלעד מסכים לביקורת, אך אומר שממילא המדינה אינה עומדת באחריותה, ולכן הוא מחפש אחר פתרונות חלופיים ומעדיף מתן בסתר. גלעד מכיר בבעיות האתיות שמעוררת תוכניתו, והוא ראוי לציון על גילוי לב על הגדרת יחסי חושף-נחשף: "המרואיין שירת אותי, עזר לי ליצור תוכנית טובה – אז אני חייב לו משהו". מכירת נשמתך בראש חוצות בתמורה לבילוי שבוע בבריכת שחייה עם דולפין לילד החשוף להתעללות, שיפוץ גן משחקים בשכונת מצוקה, בניית חדר מחשבים ברהט, או רשיון נהיגה יקר במיוחד לנכה. אך האומנם יסכים אדם חזק ועצמאי להפקיר את אישיותו תמורתן?

מני פאר, בערוץ הראשון, התגייס באחת התוכניות לחפש משפחה מאמצת לילדה בודדה. שם שימשה התקשורת, כהגדרתו, "עדת שכנים טובי לב או בני משפחה טורדניים", שהנמצא במצוקה זקוק לתמיכתם לא פחות מאשר לתמיכת רופא. אך הליכי האימוץ הממושכים והכללים הנוקשים המקובלים במדינה אינם בהכרח שרירותיים ומרושעים להכעיס. האם ישלח מני פאר את צוות התחקירנים שלו למשפחה המאמצת כעבור זמן, לבחון האומנם נקלטה הילדה היטב ומצאה את מקומה, או שמא הצטרפה חלילה לסטטיסטיקה הקשה של כשלונות שיחייבו התערבות נמרצת יותר מצד הרשויות? ואם יקרה כך חלילה, האם ישתף פאר את קהל הצופים שלו בסיפור ויעיד על קוצר ידו הוא?

את המקום הראשון בטבלת הסימפטיה תופס בלי ספק יוסי סיאס, "העובד הסוציאלי הלאומי", כפי שמכנה אותו בציניות מוטי וינטר ממשרד העבודה והרווחה. הוא רואה בתפקידו חבר המשוחח שיחת סלון או מנהל שיחה בתור לאוטובוס. "לא כל דבר צריך קליניקה", הוא אומר וחושף את כל המכשלות שבעבודתו: "ממילא אין פתרונות מעשיים לאנשים הללו, ואם זה משפר את הרגשתם ומשכיח לרגע את כאבם, מה טוב". סיאס מדגיש, שהוא אינו רוצה לעורר התמכרות לסיפורים סוחטי דמעות, לכן הוא מקפיד "לווסת את האנרגיות" ולשלב גם מאזינים שבעיותיהם מתמצות במציאת נעל לחורף, רצועה לכלב או סיגריה ברגע אומלל. "שסתום לשחרור לחצים", מכנה זאת מנהל הרדיו, אמנון נדב. אך מה קורה כאשר סיאס מנצל את מעמדו לעודד אשה שנמלטה מאגרופי בעלה לשוב הביתה, לאחר שהוא מעלה גם את הבעל לשידור, וזה כמובן משמיע דברי חרטה ואהבה בלי גבול ומבטיח שזה לא יקרה יותר? ואם האשה, שהצליחה לגייס כוח לאחר תקופה ארוכה של התעללות ונמלטה למקלט לנשים מוכות, שומעת את הדברים ואת דברי העידוד של המנחה הפופולרי, ומשתכנעת ושבה הביתה, ואחרי יום או שבוע היא חוזרת לשידור ברשימת הנשים שאושפזו בגלל שברים או חלילה נרצחו, האם אז יזכור יוסי סיאס את השיחה, והאם יעבור במוחו ולו הרהור חולף על מידת אחריותו?

למרות שרשרת ההאשמות הקשות, אין להתעלם ביכולתם מהחשיבות החברתית של המשדרים הללו, ביכולתם להביא למודעות בעיות וקבוצות שמתקשות לחדור לסדר היום הציבורי העמוס שלנו. ואכן, לא מעטים מאנשי הטיפול שעמם שוחחנו מעדיפים חשיפה תקשורתית – ותהא גם שלילית – על פני שתיקה. ניסוח של קוד אתי, המחייב התחשבות לא רק בשיקולי רייטינג והכנסות, אלא גם בטובת הנזקק ובהגנה עליו, נשמע חיוני, אלא שקשה להניח שגורלו יהיה שונה מגורלם של מיני קודים ונורמות בתחומים אחרים, שאפשר להתהדר בהם, אך אין שום חובה להתחשב בהם. עם זה, שום שערה משערות ראשם של השדרים לא תיפול אם ייעזרו בשיקול הדעת של אנשי חינוך, סעד, רפואה ואתיקה. לא די ברצונו הטוב, בשכלו הישר ובמידת האכפתיות של שדר מזדמן. היום אנחנו כבר יודעים ששום מופע של התעללות ושימוש ציני ובוטה בסבלם של אנשים לא יסבול מחשך במרואיינים ובקהל, ומה שנמוך יותר, טוב יותר.

שלומית טור-פז היא סטודנטית למשפטים ופילוסופיה

גיליון 10, אוגוסט 1997