בלהט הימים הללו, "עידן טראמפ" הישראלי, כאשר נראה כי משימתה העיקרית של לשכת ראש הממשלה היא להנפיק תגובות שקריות לכל ידיעה העוסקת בראש הממשלה, משפחתו ומקורביו הרבים, שני אירועים לא קשורים לכאורה ראויים לציון ולהתייחסות. האחד הוא מעצרו למשך ארבע ימים של אנס אבו-דעאבס מרהט, שכתב פוסטים אירוניים כנגד שמחה שהופיעה ברשתות החברתיות בשפה הערבית על השריפות בישראל בשבוע שעבר, והשני הוא העיכוב והחקירה של עיתונאי "הארץ" ניר גונטז'.
אבו-דעאבס נעצר כי משטרת ישראל ברשלנותה (שלא לומר מעבר לכך) לא הבינה וכנראה לא מסוגלת להבין מתי פוסט הוא אירוני, והיא כנראה מסתמכת בתרגום על גוגל טרנסלייט. שלושה שופטים בבאר-שבע, שני שופטי שלום ושופט מחוזי אחד, החליטו להאריך את ימי המעצר של אבו-דעאבס תוך שהם מדגישים כי הפוסט שכתב עולה כדי "פגיעה בביטחון המדינה" (ממש כך!).
גונטז' עוכב לחקירה כי ניסה ליצור קשר טלפוני עם אשת ציבור, חברת-הכנסת יעל גרמן, ומחקירתו במשטרה התברר, כפי שדווח, שהמשטרה קיבלה ככל הנראה צו שיפוטי או הרשאה לחדור לפלט השיחות היוצאות של מכשיר הטלפון הנייד שלו. באופן ראוי לכל שבח ענה גונטז' לכל השאלות שנשאל בחקירה (שוב, לפי הדיווח) כי מדובר בחקירה פוליטית בניגוד לנהלים, ולא סיפק לשוטרי משטרת כפר-סבא את הסיפוק לדעת מדוע התקשר 12 פעמים לחברת-הכנסת גרמן.
אנס אבו-דעאבס (צילום מסך)
שני האירועים הללו ממחישים, לטעמי, כי הרוח המנשבת מלשכת ראש הממשלה, שלפיה ביקורת – כל ביקורת – על השלטון גובלת בעבירות פליליות, משוטטת לה בחופשיות במשטרת ישראל, וכי אותה רוח רעה הגיעה אף לאולמם של שלושה שופטים בבתי-המשפט בבאר-שבע.
כל אדם סביר, ואין צורך להיות לשם כך בעל מקצוע בתחום המשפט, אמור להזדעזע כאשר הוא קורא את ההחלטות של אותם שופטים, החלטות שבינן לבין הוראות החוק והפסיקה ביחס למעצר לצורך חקירה אין ואפילו לא קשר מקרי.
כל אדם סביר אמור להזדעזע כאשר הוא נוכח לדעת כי שופט בישראל או קצין משטרה בדרגה בכירה נתן אישור לחקור עיתונאי לאחר שהתברר למשטרה טרם הזימון – שהרי אי-אפשר אחרת – כי ה"מטריד" המסתורי של יעל גרמן הוא לא אחר מאשר ניר גונטז'. הערת אגב: אם משטרת ישראל אינה יודעת כי הקריירה העיתונאית הנוכחית של גונטז' בנויה בדיוק על הקונספט של פנייה טלפונית ישירה, ללא מסננת של דוברים ויחצנים, לדמויות שעל סדר היום כדי לשאול אותן שאלות – מה שבעולם טרום טראמפ היה נקרא "עיתונאות" – אזי אתה תוהה על מה הולך שם הכסף למודיעין.
השאלה הנשאלת היא כמובן "ולאן הולכים מכאן?". אם כותבי הפוסטים כדוגמת אבו-דעאבס, והעיתונאים כדוגמת גונטז', יעברו בשתיקה על המהלכים הללו ויסתפקו (כל אחד מהם) בשחרור קיטור וקיטורים בפייסבוק ובטוויטר, אזי "הרעה לא תחלוף מהארץ". לצערי נראה שזה בדיוק מה עומד להתרחש. בשלב הזה אני מציע ללמוד קצת הלכות מאבק בשלטון ובבתי-המשפט בדרגות הנמוכות, וזאת לא מאיזה פרופסור מומחה למאבקים חברתיים, אלא מאחד, גנב רכב קטן בשם עימאד גנימאת.
גנימאת גנב בשנת 1994 רכב פז'ו ונסע בו לכיוון חברון כדי למכור אותו שם. במחסום הוא נטש את הרכב. לאחר כחודשיים גנב רכב אחר, מסוג סובארו, יחד עם שותף, נתפס והועמד למשפט בבית-משפט השלום בירושלים. שופט השלום בירושלים הורה על מעצר עד תום ההליכים, וגם השופט המחוזי שאליו הוגש ערר אישר את ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. ברגיל אין למי שנעצר כאמור זכות ערעור (מה שנקרא ערכאה שלישית) על ההחלטה לעצור אותו, כמו שלאבו-דעאבס אין זכות ערעור מוקנית לבית-המשפט העליון.
ניר גונטז' (צילום מסך)
אבל גנימאת לא ויתר, והגיש בקשת ערעור לבית-המשפט העליון. בית-המשפט העליון החליט לתת לו רשות ערעור על החלטת המעצר, בפני שלושה שופטים: אהרן ברק, דליה דורנר ומישאל חשין. שני שופטי הרוב (ברק ודורנר) קבעו שיש לשחרר אותו מהמעצר עד תום ההליכים, בהחלטה שהשתרעה על פני 86 עמודים. משום שהיה מדובר בסוגיה עקרונית, לאחר מתן ההחלטה הורו השופטים עצמם על קיום דיון נוסף בהרכב של שבעה שופטים, ואלו אישרו, בהחלטה נוספת (על פני 68 עמודים) את ההחלטה של ברק ודורנר.
במלים פשוטות, שבעה שופטים של בית-המשפט העליון (כי הדיון הנוסף כלל גם את חברי ההרכב המקורי) ישבו וכתבו מעל 150 עמודים על הגנב הקטן עימאד גנימאת והנחו בכך, בפסיקה המחייבת את כל בתי-המשפט לדרגותיהם, מתי (ואם בכלל) יש לעצור גנבי רכב עד תום ההליכים. פסיקה כזו מחלחלת גם לבית-משפט השלום בבאר-שבע.
ומדוע אני מספר את הסיפור הזה? בניגוד לדעתה השטחית של השרה איילת שקד, בית-המשפט העליון קיים בדיוק ובעיקר כדי להגביל את הכוח של השלטון להתעמר באזרח הקטן. במקרים רבים אתה נוסע עד לירושלים וחוזר כלעומת שבאת למרות שבאמתחתך עוול משווע. אבל – וזהו אבל גדול – אין לנו מקום אחר לקבל ממנו את ההגנה על זכויות האדם הבסיסיות, אלא בית-המשפט העליון בירושלים, וגם אם נכשלת עשר פעמים, מוטב לנסוע את הפעם ה-11 ולא להתייאש מהמסע.
מה שאבו-דעאבס וגונטז' צריכים ללמוד מעימאד גנימאת הוא שעליהם לנסוע לירושלים. אבו-דעאבס יכול היה, וצריך היה, לעשות זאת אפילו אם שוחרר על-ידי המשטרה, ולהגיש כבר באותו יום בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון. יש לי יותר מיסוד סביר לחשוב כי שופטי העליון היו רוצים ומעוניינים לדון בשאלה שהופכת להיות מאוד אקטואלית, מתי מותר לעצור אדם לצורך חקירה רק בגלל פוסט שפרסם בפייסבוק.
גם גונטז' צריך לנסוע לירושלים, להגיש בג"ץ נגד משטרת ישראל ולבחון את כל ההליכים שנעשו בתוך המשטרה פנימה בקשר לחקירה שלו. יש לי גם כאן יסוד סביר להניח כי יתברר שכמות השגיאות והפגמים שעשתה המשטרה בקשר לחקירה של גונטז' עולה – ובהרבה – על מספר הפעמים שהוא ניסה להתקשר ליעל גרמן.
אבו-דעאבס ימשיך ככל הנראה לכתוב בפייסבוק אחרי ההגבלה של 14 ימים. ניר גונטז' ימשיך "להטריד" לשמחתנו פוליטיקאים נפוחים מחשיבות עצמית. שניהם נמצאים כעת בביתם, אבל אם הם לא יתעוררו וינצלו את העוול שנעשה להם כדי לשנות את היד הקלה על ההדק במעצר וחקירות, אזי התוצאה תהיה עגומה, גם מבחינתם וגם מבחינת שאר אזרחי המדינה.