מחקר שערך ד"ר אמיר חצרוני מהמחלקה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל, ופורסם בחודש יולי האחרון, ניתח את שידורי ערוץ 2 בשעות צפיית השיא, במטרה לגלות באיזו מידה מייצגות התוכניות הנצפות ביותר את החברה הישראלית. מהתוצאות עולה כי האוכלוסיות שמקבלות זמן מסך בערוץ 2 אינן תואמות את קהל הצופים שבבית. הקשת הדמוגרפית הרחבה של הרחוב הישראלי כוללת גם עולים מרוסיה, ערבים ודתיים, אך בערוץ 2 מככבים בעיקר רווקים, משפחות חד־הוריות והומוסקסואלים. הסיבה לכך ברורה למדי: ערוץ 2 הוא ערוץ מסחרי, שמתחשב קודם כל במצבם הסוציו־אקונומי של צופיו. האוכלוסייה הרוסית והערבית נחשבת בעיני המפרסמים לבעלת כוח קנייה מצומצם, ולכן הם מעדיפים לחזר אחרי מגזרים אמידים, עם הרגלי קנייה הנוטים לפזרנות והשקעה במותגים, כמו הרווקים וההומוסקסואלים.
ללא קשר לחודש הגאווה שנחגג בארצנו, כמו בכל קיץ מוצף לאחרונה המרחב התקשורתי בגיבורי תרבות הומוסקסואלים, שהפכו בני־בית אהודים בתרבות הרייטינג הטלוויזיונית. לא בטוח, למשל, שתוכנית שידוכים כמו "דייט לסטרייט", בהנחיית אביעד קיסוס, היתה מתקבלת באותה פתיחות ליברלית לפני עשור.
למרות שעל־פי המחקר מהווים ההומוסקסואלים שלושה אחוזים מכלל האוכלוסייה, במציאות הטלוויזיונית שלנו תשעה אחוזים מהדמויות בסדרות בפריים־טיים הם הומוסקסואלים. לכאורה זהו נתון שאמור לעודד את הנאבקים למען הלגיטימיות של אנשי הקהילה בחברה הישראלית, אולם צפייה בכמה מתוכניות הגייז המרכזיות מלמדת שהדרך, כנראה, עוד ארוכה. לדוגמה, בסדרה האמריקאית "טאץ’ עליז לסטרייט שיעיז", המשודרת בערוץ 3 של הכבלים, מצילה חבורה של חמישה הומואים מוכשרים ומתוחכמים סטרייט אחד בכל תוכנית מנבכי האומללות האסתטית. חמשת המופלאים מעניקים לסטרייט חסר האונים מחסדי הבנתם בכל מה שקשור בטעם טוב. הם עוזרים לו לעצב את ביתו, לעדכן את מלתחתו, לשדרג את מראהו החיצוני, לשפר את כישורי הבישול שלו, והכל למען מטרת־על אחת ויחידה: הצהרת אהבה לבחירת לבו, הכוללת הצעת נישואים או מגורים משותפים. לא מדובר כאן על שדרוג כללי של חייו למען הנאתו האישית זה תמיד למען בת זוגו, וברוב המקרים נועד כדי לפתות אותה להסכים להתביית ולהקים יחד תא משפחתי.
חמשת ההומואים מסתערים על הסטרייט שהעז, והופכים אותו ואת מעונו לראויים. כל פרק מסתיים בצפייה משותפת במצלמה נסתרת על הזוג הסטרייטי המשודרג והאוהב, המתכרבל זו בזרועותיו של זה לאחר ההצעה הרומנטית והמתקתקה. על פניו, יש כאן חתרנות ליברלית ואפילו נועזת, שמקבעת את עליונותם של ההומוסקסואלים כמובילים אופנתיים בעיצוב, אמנות ותחכום. סוג כזה של תוכניות נוטה להציג את הסטרייטים באור נלעג, מגוחך וחסר אונים. מצד שני, הקונפורמיזם מנצח כאשר היעד הסופי הוא צירוף של זוג סטרייטים נוסף להגשמת השאיפה החברתית המסורתית של התמסדות והקמת משפחה קונבנציונלית ולא אלטרנטיבית, כמו זו שאולי יש למנחי התוכנית כשהם לא בפריים־טיים.
מאיה אלמוזנינו היא סטודנטית לתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית
גיליון 52, ספטמבר 2004