אפשר לראות את הכנס השנתי העולמי של פדרציית איגודי העיתונאים (IFJ) כמעין פרפור גסיסה משותף של איגודים הולכים ונחלשים, במקצוע שאיבד זהות בעולם המידע המהיר ברשת. אפשר לראות את הכנס, בעיר הנמל קדיז שבדרום ספרד, כניסיון להגדרה עצמית מקצועית מחדש.
יש בו הושטת יד מזמינה של עיתונות מודפסת ומשודרת לעיתונות הרשת על כל גווניה. גם למזיני תוכן. גם לתקשורת קהילתית של אזרחים מודאגים מדווחים. אם אינך יכול לייתר אותם – צרף אותם. צרף ושמור בכל זאת על מיתוג המועדון באמצעות הנפקת תעודת עיתונאי למי שהגילדה תמליץ ותאשר.
עכשיו העיתונאים כאן הם אלה שמחפשים קואליציה של הישרדות עם פועלי המדיה החדשים. מוכנים לשלב ידיים בקרב על מעמד, ביטחון תעסוקתי ושכר, יחד עם עובדים בחוזים אישיים קצרי טווח מאוד, שלא ידעו את תחושת הגאווה המקצועית של עידן החוזה הקיבוצי.
ראיתי מקרוב את שלבי ההתפכחות בכמה כינוסי עבר. תחילה שלב ההלם של איגודים מצטמקים עקב פיטורים, עליית מחיר הנייר, אובדן תפוצה ותקציבי פרסום, המעבר הנמשך לחוזים אישיים וניהול גמיש מאוד. אחר-כך שלב ההכחשה: לא חייבים להשתנות כדי להוכיח שאין תחליף לעיתונאי מקצועי ומנוסה.
עכשיו בא שלב ההתפכחות והמוכנות לשינוי. לא בכל מחיר. הכנס בקדיז שואל את עצמו במאה שפות שונות איך שומרים על ייחוד מקצועי ואתי, ושורדים. מושב הפתיחה של יום שלישי, ה-25 במאי 2010 – בניצוחו של איידן וייט, המזכ"ל הדומיננטי של האיגוד הבינלאומי שמרכזו בבלגיה – הביע זאת בכותרת האופטימית שניתנה לו: "איגודי העיתונאים – מחוברים לעתיד".
עד כמה מחוברים? הנחות יסוד של הכנס: גם בעידן הבלוגוספירה, בלי עיתונות חופשית ומקצועית – אין דמוקרטיה. אפשר לשגר דעות ומידע בטוויטר, אך מישהו חייב לחקור ולהביא את העובדות כמות שהן. מועלות כאן שאלות שיש להן יותר מתשובה אחת או שלא ניתנת להן תשובה חד-משמעית: מי ישלם את שכרו של מביא העובדות כשאלפי משרות עיתונאיות מתאיידות ועיתונאים צעירים מהגרים למשרות שיווק ויחסי-ציבור? ואולי, כדי שהאיגוד לא ייעלם, יש לשמר את אלה שהיגרו ולצרף אחרים מעולם השיווק על תקן "מקצועות תומכי תקשורת"?
ואם אכן גם אלה יצורפו, האם אפשר לתבוע לכ-ו-ל-ם את ההגנות שעיתונאים תובעים לעצמם במילוי שליחותם המקצועית? "היום שבו רישיון להוצאת עיתון לאור היה רישיון להדפסת כסף עבר וחלף מן העולם", כותבים מחברי מסמך היסוד של הכנס. נוכח האפשרות של קבלת סיוע ממשלתי להצלת העיתונות המודפסת מצורפת גם שאלת אזהרה: "האם תלות גוברת והולכת במימון ציבורי אפשרית בלי שבעל המאה יהפוך לבעל הדעה?".
בין התשובות המוצעות: לראות באינטרנט הזדמנות לצמיחה, לא איום. ללמוד את הרשת ולחשוב יו-טיוב, אך להטמיע את המסר הבא בסטודנטים לתקשורת ובציבור: בלי עיתונות חוקרת אין מחסום לשחיתות. לחזור על המנטרה שלוש פעמים ביום: רק עיתונאים מדווחים על מה שהשלטון לא רוצה לחשוף. 139 מהם איבדו את חייהם ב-2009 במהלך משימות עיתונאיות ברחבי העולם ונפלו קורבן לאלימות, טרור ותאונות.
מאחורי שפעת ההבטחות כאן ל"אסטרטגיה חדשה" של צמיחה מול עתיד מקצועי מעורפל נותרה התשובה העיתונאית הבדוקה: תחקירים שהם יותר מטוקבק לטלפון האדום. צילומים שהם יותר מצילום מזדמן של אזרח מעורב בטלפון הסלולרי שלו. חדשות שאינן ספין של פוליטיקאים ויועציהם. חדשות שהן עובדות, ולא דעות. קשב לצרכן המידע והבאת תגובותיו צמוד לסיפור העיתונאי. והמסר החוזר שוב ושוב: חינוך לאתיקה ואכיפה עצמית שלה.
אירוניה של לייבור בעידן הרשת: אלה שניהלו בעבר משא-ומתן קשוח על תנאי שכר בסיוע אקדח מאיים של סגירת עיתון או תחנת שידור מחפשים עוגן בערך מוסף מקצועי שאינו כוחני.
"הסיפור המוכר שלנו יהיה על איכות, לא על רווחים", כותבים מחברי מסמך קדיז. "אחרים מספקים מידע מהר יותר. נלמד לספק אותו בקצב שלהם, אך בלי להתפשר על בדיקת אמינות ודיוק". צרכן המידע רוצה את החדשות שלו גם בפייסבוק ובאימייל ולא עוד על הנייר? הוא יקבל.
שריקה בחושך לפני חיסול? גם על רקע נופיה הרגועים של עיר נמל ספרדית אי-אפשר שלא לחוש בחרדה הגוברת מאובדן זהות מקצועית וגלישה לרמות שכר של מתפרות תקשורת אונליין. אך יש גם טלטלה חוצת גבולות ודרישה לעיתונות מעורבת יותר והוגנת יותר, הממחישה את ערכה ככלי לשינוי חברתי. משפט שחוזר ונשמע: "שכר ראוי לעיתונאי עם מצפון".
בתמצית הדיון בקדיז: מעין הכרזה על מלחמת קיום. שינוי – כן. ויתור על אתיקה – לא. בצדה, הבנה כי העיתונות תשרוד אם היא תצליח להמחיש לצרכן המידע כי יש עובדות שהעיתונאי האוטומטי של גוגל לא יביא למסך המחשב שלו – אם עיתונאי מקצועי לא יעשה זאת תחילה.
יש הצהרת יכולת להגדיר ולקבוע בכלים עיתונאיים של דיווח ופרשנות מיומנת את סדר היום הציבורי, ולעשות זאת בקצב הרשת. כל זאת, בלי לוותר על קבלת תגובה או על בדיקה והצלבה של עובדות. גם על מחשבה ושיקול נוסף לפני הפצה מיידית של מידע.
יש כאן עדיין תקווה – זהירה ולא סוחפת – שצרכן המידע והמפרסם יבחרו בערוץ תקשורת שפועל כך מפני שהוא אמין יותר. שאמינות עיתונאית מוכרת. שיישאר שכרה בצדה.
עו"ד חיים שיבי הוא שליח אגודת העיתונאים בירושלים לכנס קדיז. האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל חזר לחברות מלאה בפדרציה הבינלאומית של האיגודים, שנוסדה ב-1926. הפדרציה מאגדת 600 אלף עובדי תקשורת ב-100 מדינות