התגובה המשתלחת של בנימין נתניהו לתחקיר "עובדה" גרמה לסיכון חייה של אילנה דיין, כך אמרה נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית-המשפט העליון בדימוס דליה דורנר. דורנר אמרה את הדברים בנאום שנשאה שלשום בתל-אביב (11.11) בטקס הענקת פרס דרור לשינוי חברתי לאתר "העין השביעית". לדבריה, ההסתה נגד התקשורת עשויה להביא לחיסול הדמוקרטיה הישראלית.
פרס דרור מוענק מדי שנה לזכרו של הפרסומאי והאסטרטג הפוליטי דרור שטרנשוס מטעם בני משפחתו והקרן החדשה לישראל. ועדת הפרס, שבראשה עמדה השופטת דורנר, כתבה בנימוקיה כי ההחלטה להעניקו לאתר "העין השביעית" התקבלה בגין "הטיפול העיתונאי בנושא שיתוף החברה הערבית בישראל בתקשורת", שהביא ל"תזוזה חיובית מתמשכת במיצוב של הערבים בתקשורת בישראל" והוכיח ש"עיתונות יכולה לשנות מציאות, וששינוי תקשורתי הוא בסיס הכרחי לכל שינוי בר-קיימא בחברה עצמה".
ענת סרגוסטי, מחברי ועדת הפרס, הרחיבה בדיבורה על "מדד הייצוג", פרויקט עיתונאי של "העין השביעית" המתפרסם בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי וקרן ברל כצנלסון, יחד עם חברת יפעת מחקרי מדיה. המדד בודק את היקף שילובם של מרואיינים ודוברים ערבים בתוכניות החדשות והאקטואליה הבולטות של ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 1, גלי-צה"ל ורשת ב', והמסקנה המיידית והעיקרית שעולה ממנו היא כי בכלי התקשורת המשודרים בישראל ישנו תת-ייצוג חריף של אזרחי ישראל הערבים.
"זה פרויקט חשוב מעין כמותו, מכיוון שהוא הציב לנו מראה: השתקפה מתוכה תמונת מציאות לא נעימה – אנחנו מדברים על יותר מ-20% מאזרחי המדינה, ואנחנו כמעט לא רואים אותם. הם שקופים לנו", אמרה סרגוסטי.
"הפרויקט הזה היה מאוד אפקטיבי, מכיוון שכלי התקשורת שנמדדו בפרויקט התחילו להתייחס לזה, וחלקם התביישו. אני מוכרחה להגיד שזו תגובה מאוד טובה ואפקטיבית להתבייש, כי הרבה פעמים מתעלמים מהדברים האלה. וברגע שהתביישו, עשו דברים כדי לתקן את זה", הוסיפה.
השלטון נגד שומרי הסף
העיתונאי יאסר עוקבי, המנהל בימים אלה משפט נגד המקומון הבאר-שבעי "שבע" משום שפוטר לאחר שפרסם כתבת שער על משפחה בדואית שנפגעה מרקטה בתקופת מלחמת "צוק איתן", הוזמן לשאת דברים על-ידי "העין השביעית". "זכויות הציבור הערבי במדינה הזאת נפגעו מאוד לאחרונה", אמר. "חוקים שנחקקו בכנסות האחרונות גרמו למצב שבו הציבור הערבי נמצא כל הזמן במצב של פחד ושל חשש מהעתיד. לכן הקולות האלה חשובים".
השופטת בדימוס דליה דורנר, יו"ר מועצת העיתונות ויו"ר ועדת פרס דרור, בטקס הענקת הפרס, 11.11.16 (צילום: פרס דרור)
השופטת דורנר חזרה על החששות הללו בנאומה. "הימים האלה הם ימים קשים לדמוקרטיה ולחופש הביטוי, שהוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה", אמרה. לדבריה, העובדה שלישראל אין חוקה הופכת אותה לדמוקרטיה חלשה, שבה אין הרבה חסמים שימנעו מהרוב לפגוע בזכויות האדם – ובכלל זה התקשורת.
"זאת לא תיאוריה", הדגישה דורנר. "אם חברי-כנסת או בעלי כוח פוליטי אומרים דברים איומים נגד שומרי הסף – אם זה בית-המשפט או התקשורת – יש בהחלט לחשוש מזה. אלו לא אמירות לשם אמירות, יש להם את הכוח הפוליטי לקיים אותן. יש הסתה נגד התקשורת".
שתי דוגמאות לכך, לפי דורנר, הן הניסיון הממשלתי לפגוע בתאגיד השידור הציבורי החדש, והתגובה הארוכה והמסולפת של נתניהו לתחקירה של אילנה דיין על לשכת ראש הממשלה ועל התערבותה של רעייתו, שרה, בניהול ענייני המדינה. במקום להגיב באופן ענייני לממצאים ולטענות שעלו בכתבה, אמרה דורנר, ראש הממשלה שלח תגובה "מתנפלת, מסיתה ופוגעת".
"הם סיכנו את חייה של דיין, מפני שאם הופכים את העיתונאית הרצינית הזאת – שאגב, בניה משרתים בצה"ל – לשונאת חיילים, מי יודע איזה חמום מוח יכול להגיב על כך? זו סיטואציה מפחידה מאוד, ואם ג'ורג' אורוול אמר שדעת קהל יכולה להציל את התקשורת ולתת לנו חופש, אז הסתה של הציבור נגד התקשורת יכולה לגרום לסתימת פיות ולחוסר אפשרות לבקר – וממילא לחסל את המשטר הדמוקרטי", אמרה.
"במצב כזה, שבו אנחנו צריכים להילחם על המדינה שלנו, בחרנו להעניק את הפרס השנה לאתר 'העין השביעית', שעושה ממש עבודת קודש", הוסיפה דורנר. "'העין השביעית' מעמידה בפני העיתונות מראה: המצב הקשה של הלחצים - גם לחצים של השלטון וגם לחצים כלכליים שנתנו כוח לטייקונים לרכוש כלי תקשורת ולשלוט במידה מסוימת במה שנכתב ומשודר בהם - גרמו לאי-ביטחון, לסתימת פיות, לצנזורה עצמית, לחנופה לקהל הרחב, להדרה של קהלים שונים.
"לחצים שלטוניים וכלכליים על התקשורת גרמו לאי-ביטחון, לסתימת פיות, לצנזורה עצמית, לחנופה לקהל הרחב, להדרה של קהלים שונים"
"והנה באה 'העין השביעית', מעמידה לנו את המראה, קודם כל לעיתונאים, בודקת עיתון אחר עיתון, מביאה עובדות, וכאשר התגובה שאיננה תגובה מתפרסמת, אז 'העין השביעית' מראה לנו סעיף אחרי סעיף שהדברים לא רק מסיתים, הדברים הם שקריים", הוסיפה בהתייחס לניתוח שפרסם באתר זה עוזי בנזימן, מייסד "העין השביעית".
המראה המועמדת בפני התקשורת, אמרה דורנר, חושפת "כמה שהעיתונות לא עומדת במשימה שנדרשת מעיתונאי – להביא באופן אובייקטיבי, ללא מורא וללא משוא פנים, מידע לציבור. נכון, יש לנו עיתונאים רבים וטובים שעושים מלאכתם נאמנה בתנאים קשים, אבל אדם צריך להתפרנס, וכאשר אדם לא בטוח בפרנסתו זה עשוי להשפיע על עבודתו ועשוי לחתור תחת אושיות הדמוקרטיה".
בהמשך נאומה התייחסה דורנר לעילה המרכזית להענקת הפרס: הסיקור המתמשך של "העין השביעית" בעניין הדרת האוכלוסייה הערבית מתוכניות האקטואליה, מסקרי דעת קהל עוד.
"צריך להיות אופטימיים, אז בואו נראה דברים שבהם 'העין השביעית' הצליחה להביא לתוצאה, כי זה דבר מאוד-מאוד חשוב: הדרת ההדרה. הדרת הציבור הערבי – 20% מהאוכלוסייה – זה דבר מטופש. איך אמר שמריהו לוין? 'עם ישראל הוא עם חכם, חבל שאין לו קצת שכל'. [...] האזרחים הערבים, יש להם מה לומר בכל חיינו, הם חלק מהמדינה הישראלית הזו", אמרה.
הפרסומים על סקרים מפלים ומטעים המתפרסמים בתקשורת, הוסיפה דורנר, יצרו שינוי של ממש. "ערוצים ועיתונים כבר מתביישים, ויש שינוי לטובה בעניין הזה", אמרה, וציינה גם כי לאחרונה הוכנס לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות תיקון האוסר על הדרה מסוג זה, המתווסף לאיסור על פרסומים גזעניים, אלימים ומפלים. "קיבלנו את זה לא מזמן, הכל הודות למפעל של 'העין השביעית', שאני רואה בהם חלק מאותו ציבור גדול שלוחם על הדמוקרטיה של המדינה הזאת", הוסיפה.
לייצר נורמות מחדש
"המשפט החשוב מבחינתי מתוך נימוקי ועדת הפרס מדבר על שינוי, ועל זה ששינוי חברתי בר-קיימא לא יכול לקרות בלי שינוי תקשורתי", אמר עורך "העין השביעית", שוקי טאוסיג, בעת קבלת הפרס.
"'העין השביעית' נולדה אל תוך זמנים של שינוי. 'העין השביעית' נולדה ב-1996 בתור כתב-עת מודפס שיוצא פעם בחודשיים, בתוך המכון הישראלי לדמוקרטיה, כתב-עת שנעשה על-ידי עיתונאים למען עיתונאים, והוא התגלגל והשתנה עם הזמן. ב-2008 הוא הפך מכתב-עת מודפס לאתר אינטרנט, ואני חושב שזה היה אחד הפרסומים היחידים בישראל שעשו את המהפך הזה באופן מוחלט.
"בשנה שעברה המשכנו את תהליך השינוי שלנו: התגלגלנו מעיתון לגוף חברתי. אני חושב שהדברים האלה הם דברים זהים מלכתחילה, והשינוי שעובר עכשיו על העיתונות כולה יגרום לעיתונאים להבין ולזכור שהם לא משקיפים ניטרליים שיושבים להם על פודיום ומסתכלים על המציאות מלמעלה או מלמטה ומדווחים עליה לציבור, אלא הם אורגן חשוב, חיובי והכרחי בחברה, שמשקף ומכתיב את איכותה.
"התקשורת לא קובעת מה מותר ומה אסור, היא קובעת מה נכון ומה לא נכון, מה יאה ומה לא יאה. דווקא בדבר הזה התקשורת שלנו היום לוקה בליקוי חמור, מכאיב ומדאיג, ליקוי של התקרנפות"
"למה שינוי תקשורתי הוא תנאי הכרחי לשינוי חברתי? אני חושב שהשאלה הזאת גם עמדה לנגד עיני ועדת הפרס. פרס דרור לשינוי חברתי ניתן עד עכשיו לארגונים שעשו מה שאנחנו רגילים לתפוס בתור פעילות חברתית. התובנה שהתחדדה אצלי בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז השנה שעברה, שבה יצאנו מהמכון לדמוקרטיה והלכנו לדרך עצמאית, היא ששינוי חברתי לעולם לא יכול להיות בר-קיימא, לעולם לא יוכל לתפוס, בלי שיהיה שינוי בתודעה.
"אם ארגון כזה או אחר מצליח לקדם את זכויות הנשים, הערבים, העולים, העניים, המעמד הבינוני – לא משנה מה – בלי שינוי בתודעה, בלי שהדבר הזה יתלווה בהבנה אמיתית של החברה כולה, שהשינוי הזה הוא מצרך חיוני וחשוב, זה לא יתפוס. ישתנה השלטון, ישתנו התנאים, הדבר הזה יתמסמס וייעלם. ומי שקובע את התודעה זו התקשורת, וכשהתקשורת חולה ומנוונת, ולצערנו בחלקים גדולים וחשובים של התקשורת בישראל זה המצב, השינוי החברתי תמיד יהיה זמני.
"התקשורת לא קובעת מה אסור ומה מותר – את זה קובעים השופטים, המחוקקים, את זה אוכפת המשטרה. מה שהתקשורת עושה זה דבר הרבה יותר חמקמק, ובמובנים מסוימים הרבה יותר חשוב: היא קובעת מה נכון ומה לא נכון, מה יאה ומה לא יאה. היא קובעת את הממד הנורמטיבי של החברה. דווקא בדבר הזה התקשורת שלנו היום לוקה בליקוי חמור, מכאיב ומדאיג, ליקוי של התקרנפות. זה לא קשור לשמאל או לימין, זה לא קשור להתנהלות חוקית או לא חוקית, זה קשור לערכים, ללמה אנחנו כאן, בשם מי אנחנו פועלים.
"בתקשורת היום, אני חושב, יש יותר ויותר עיתונאים שקמים בבוקר לא על מנת לעשות עיתונות, בשביל לשרת את הציבור או להפוך את העולם למקום טוב יותר – אנחנו חיים במציאות שבה הדברים האלה שאמרתי עכשיו יותר ויותר נתפסים כמשהו מביך, שלא נעים להגיד. המחלה הזאת, של ההתקרנפות ושל הציניות, אני מקווה שזה מה שאנחנו באים לנסות ולתקן.
"מה שאנחנו מנסים לעשות זה לבוא למקום הזה ולהציב את המראה. להגיד 'לא, זה לא בסדר'. לייצר איזושהי נורמה שאמורה להיות דבר מובן מאליו, ולהזכיר שאנחנו כאן בשביל לתקן עולם"
"נאמר כאן קודם שאנחנו מציבים מראה. אני חושב שזה דימוי מאוד נכון, מאחר שכשאדם פועל הוא לא רואה את עצמו. אפשר לעשות הרבה דברים מנוולים ולא לספר לעצמך בכלל שאתה עושה אותם. אפשר להיות עיתונאי ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט, בעיתון – ולשרת את הבוס, או את החברים, או את המו"ל, או את המקור, או את המפרסם, או את הטייקון, או את הפוליטיקאי – ולהגיד לעצמך שזאת העבודה ושצריך להתפרנס, ולא להרגיש שיש כאן משהו יוצא מגדר הרגיל.
"מה שאנחנו מנסים לעשות זה לבוא למקום הזה ולהציב את המראה. להגיד 'לא, זה לא בסדר'. לייצר איזושהי נורמה שאמורה להיות דבר מובן מאליו, ולהזכיר שאנחנו כאן בשביל לתקן עולם.
"אנחנו כאן בשביל לקחת את החברה למקום טוב יותר, בשביל להצביע על העוול ולמחות נגדו, ולהצביע על המקומות החיוניים והמועילים ולעודד אותם. כל עוד התקשורת לא תחזור ותמלא את התפקיד הזה, אי-אפשר יהיה לשנות באופן מהותי את החוליים שהחברה שלנו סובלת מהם. ואני מקווה שמהמקום הקטן והצנוע שלנו – 'העין השביעית' תוכל לעזור לחברה הישראלית, על-ידי זה שנתקן את המקום הזה שבו היא מסתכלת על עצמה, שנקרא התקשורת".