למקרא "זמן תל–אביב" ב–19.11.04, נראה שהמקומון של "מעריב" הולך לאיבוד בין פמיניזם (נגיד), פוסט–פמיניזם, והשובניזם הישן והטוב (בהנחה שאמנם יש הבדל בין שני האחרונים). הצד הנאור באישיותו המפוצלת של העיתון מתבטא בכתבה משובחת של

על מחדל חמור של מנהל בית–ספר תיכון בעיר: במהלך טיול נפלה תלמידה קורבן להתעללות מינית, כשארבעה תלמידים, אחד מהם בנו של איל הון ידוע, הפשילו בכוח את מכנסיה ואת תחתוניה, נגעו בחזה ולעגו לה.

הפרשה נחשפה בעיתון שבוע קודם לכן, כולל תגובתו של המנהל, שהגדיר את התקיפה כ"מעשה קונדס" והוסיף נימוק ערכי–חינוכי מופתי: "היא התחילה". משפטן שרואיין לכתבה הגדיר את העבירה כמעשה מגונה לשם ביזוי מיני, שהעונש הצפוי עליה הוא עשר שנות מאסר. המנהל הסתפק בביטול יציאתם של ארבעת התוקפים לטיול אחר. בכך לא הסתיים הטיוח הנמרץ. בעקבות חשיפת הפרשה ב"זמן תל–אביב" נכנסה יועצת בית–הספר לכיתתה של התלמידה והודיעה, בנוכחותה, כי הכתבה שקרית וכי בית–הספר ומנהלו פעלו כשורה לאורך כל הדרך. הילדה פרצה בבכי וברחה מהכיתה. זו העילה, המוצדקת לחלוטין, לכתבת המעקב היסודית, המצטטת עוד פנינה מפי המנהל ("טיפלנו בזה טיפול מעולה"), ומביאה פרשנות משפטית, תגובה לא מפתיעה של משרד החינוך ("המנהל... התייחס למקרה בחומרה ואינו מקל ראש"), ואף כתבת מסגרת מאת עובדת סוציאלית. כפי שמציינת זו האחרונה, ראוי שייוודע ברבים שמו של בית–הספר, שהיא מגדירה כאזור מסוכן לבני נוער ולנערות בפרט. ואכן, הדופי היחיד בכתבה הוא ההימנעות התמוהה מאיזכור שם התיכון והמנהל, במקרה מובהק כל–כך של זכות הציבור לדעת. מלבד החֶסר המשמעותי הזה זוהי כתבה אחראית וממצה על שערורייה חינוכית בעלת עניין ארצי, קל וחומר מוניציפלי. כלומר, כתבה שמתבקש לעשות ממנה כתבת שער.

אבל השער כבר היה תפוס בפן הפחות מכובד של "זמן תל–אביב": סיפורה של חיילת שנדונה לחצי שנת מאסר על שהֶעלילה על מפקדה כי אנס אותה. אין ויכוח על החומרה שבבדיית אונס, אבל המקומון מטפל בסיפור בכל הארסנל של העיתונות הצהובה, נוטף שמחה–לאיד שובניסטית ולא עוצר רגע לפני הנמוך ביותר. על השער מרוח צילום אילוסטרציה של חיילת בתנוחה סמי–פרובוקטיבית, הפוקוס על אחוריה. והכותרת? בטוּב טעם: "גמרה בפנים". גם כותרת המשנה בתוך העיתון חוגגת: "(הבסיס) הפך לבית–בושת כשבמרכזו מככבת שקמיסטית צעירה בעלת תיאבון מיני מוגבר". הכתבה עצמה משתרעת על פני חמישה עמודים, אחד מהם מוקדש לאיור מעודן ברוח הכותרות: חיילת פשוקת שפתיים, פרומת חולצה, משעינה שדיים שופעים על דלפק ונותנת מבט מצועף בקצין. מישהו עוד לא הבין? אין בעיה, יש גם מחירון: "מציצה - 2 שמירות, מציצה+ - תורנות מטבח" וכו'.

מלבד עדות הנאשמת ומפקדה מתארת הכתבה בלי לאות את מעלליה: עם מי, כמה פעמים, איפה ומתי. חדוות הפירוט מובנת: הנה הזדמנות להתפלש בסנסציה במסווה צדקני של כיסוי משפטי. אבל ה"תיאבון המיני" של הנאשמת אינו רלבנטי כלל לעבירה, שהיתה חמורה באותה מידה גם אילו היתה עלמה צנועה וחסודה. ומצד שני, לולא היה מדובר בעלילת שווא, אין בהתנהגות מינית משוחררת הצדקה לאונס. למעשה, "זמן תל–אביב" חוטא באותה "התנשאות מצ'ואיסטית–צה"לית" שהוא מייחס ברוב התחסדות לאחד הקצינים שהעידו במשפט, בלי זכר ליושרה העיתונאית שבכתבה על המנהל המטייח. ואין מנוס מהמחשבה שהמנהל הזה, שהקל ראש במעשה מגונה והפך את הקורבן לנאשמת, הוא תוצר של תפיסת העולם המתבטאת בכתבת השער.

מהי אפוא האג'נדה של העיתון? היא מנוסחת באותו גיליון עצמו מפי קרן צור, שנאלצה, למגינת לבה, לכתוב על נשות תקשורת הפועלות נגד אפליית נשים: "פמיניזם זה לא אייטם, בטח לא בעיתון שלנו (...): יותר כוסיות, יותר קוראים. (...) אג'נדות פמיניסטיות לא תופסות את העין ובטח לא את הרייטינג". זה לא חדש, אבל אפשר לחשוב על כמה וכמה שלבי ביניים בין פמיניזם מגויס ובין "גמרה בפנים".

טל ניצן היא משוררת ומתרגמת

גיליון 54, ינואר 2005