היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל מתנהגים כאילו היו ראשי המוסד או השב"כ. הם מתייחסים (כמעט) לכל הנושאים הנדונים אצלם, ולכל ההחלטות שהם מקבלים, כסודיים ביותר. כאילו מדובר נושאים בטחוניים ממדרגה ראשונה שחשיפתם עלולה להסב נזק למדינה.
לעתים אני נדהם מחוסר ההבנה של ראשי מערכת אכיפת החוק לתפקידה של התקשורת כגורם המבקר את הממסד ורשויות השלטון ומספק מידע לציבור הרחב. כל אימת שהם מתבקשים לספק פרטים על דיון שהתקיים אצלם, או החלטה שקיבלו, בנושא שיש בו חשיבות ציבורית, הם משיבים ב"אין תגובה", או במקרה הטוב בתשובה סתמית.
הדוגמה הבולטת ביותר לגישתם התקשורתית החובבנית של ראשי משרד המשפטים ניכרה בפרשת מינויו של עו"ד רוני בר-און לכהונת היועץ המשפטי לממשלה. רובינשטיין וארבל דחו בתוקף את בקשת הכתבים לספק להם מידע על מהלך החקירה. הם טענו בעיקשות כי כל פרסום עלול להזיק. לפיכך כל המידע שפורסם במשך חודשים ארוכים התבסס על הדלפות (בדרך-כלל מגמתיות).
הוא הדין בפרשיות אחרות שהסעירו את דעת הקהל בארץ, כמו למשל החקירה נגד שר המשפטים צחי הנגבי בפרשת עמותת דרך-צלחה, פרשת העמדתו לדין של סוכן השב"כ לשעבר אבישי רביב, פרשת ערוץ 7 ועוד. על כל התיקים האלה התקיימו עשרות דיונים והתייעצויות במשרד המשפטים, אבל רובינשטיין וארבל סברו שיש לעטוף אותם במעטה כבד של סודיות.
אחת ההמחשות האחרונות לכך היא השתתפותם של ישראלים בהימורים בקזינו ביריחו. ב-22 באוקטובר 98' התקיים בלשכת היועץ המשפטי דיון רב-משתתפים, שבו השתתפו פרקליטת המדינה, נציגי המשטרה, השב"כ וצה"ל. בישיבה נמסר כי אף שהימורים בקזינו הם עבירה, לא ניתן יהיה לאכוף את החוק על המהמרים, בשל הקושי לאסוף ראיות קבילות לצורך העמדה לדין. בתום הדיון החליט רובינשטיין להנחות את גורמי אכיפת החוק לנקוט פעולות מודיעיניות בלבד נגד מהמרים, כדי לבחון אם מגיעים לשם עבריינים שמבקשים בדרך זו להלבין הון שחור וכדומה. עוד סוכם, שרק במקרים שבהם יהיו ראיות נוספות נגד מהמרים, הם יועמדו לדין.
אבל רובינשטיין לא חשב שראוי שהציבור יידע על ההחלטה הזו. הוא שמר עליה בסוד. גם איש מהמשתתפים בדיון לא הדליף דבר ולכן לא נודע עליו מאומה, עד שב-23 בנובמבר 98' סיפר על כך רובינשטיין, כבדך אגב, בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת.
מתקבל הרושם שרובינשטיין וארבל סבורים שהמידע המצוי ברשותם הוא רכושם הפרטי, ושמורה להם הזכות למנוע את פרסומו. הם שכחו, כנראה, את פסיקתו של הנשיא בדימוס של בית-המשפט העליון, משה לנדוי, שקבע בזמנו כי "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב".
לפני כארבעה חודשים ערכתי תחקיר למוסף "הארץ" על הסמכות המסורה ליועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים של נאשמים. ביקשתי לאפשר לי לעיין במדגם של תיקים הנוגעים לנשוא בדיקתי, כדי ללמוד על תהליך קבלת ההחלטות והשיקולים שהנחו את היועץ המשפטי להיענות לבקשות. רובינשטיין ואנשי לשכתו סירבו לאפשר לי להציץ אל תוך התיקים, גם לאחר שהתחייבתי שלא לחשוף את זהותם של הנאשמים.
ככלל, רובינשטיין וארבל ממעטים לפרסם ביוזמתם הודעות רשמיות לעיתונות. הם עושים זאת רק כשהם מגיעים למסקנה שאין מנוס מכך, כמו, למשל, כשהתקבלה החלטה להעמיד לדין את אבישי רביב או להגיש כתב-אישום נגד מפעילי ערוץ 7. דוברת משרד המשפטים, אתי אשד, מנסה להיאבק נגד גישת השניים, אך ללא הצלחה. לעתים גם היא מופתעת לקרוא בעיתון או לשמוע ברדיו על החלטה של היועץ המשפטי, שהיא כלל לא ידעה על קיומה.
חשוב להדגיש שיש מקרים שבהם מקפיד רובינשטיין להגיב בזריזות על פרסומים בתקשורת, אולם זאת בדרך-כלל כשיש לו חשש שהפרסומים עלולים לפגוע בו אישית. למשל כשג'ונתן פולארד יצא בחודש אפריל אשתקד בהאשמות חמורות נגד רובינשטיין והטיח בו שהיה מעורב במעצרו בבניין השגרירות בוושינגטון (רובינשטיין היה אז ציר ישראל בארצות-הברית), מיהר היועץ המשפטי לממשלה להגיב בהודעה מפורטת מאוד.
גם שר המשפטים צחי הנגבי נסחף בהלך הרוח המחתרתי של רובינשטיין וארבל, וגם הוא ממעט למסור מידע על הדיונים המתקיימים בלשכתו בענייני משרדו ועל ההחלטות המתקבלות בהם. על ישיבות הוועדה לבחירת שופטים נמסר מידע לקוני בלבד.
לעומת זאת מרבה הנגבי לספר על דיונים שהוא מאמין שפרסומם יסייע למעמדו הציבורי כשר המשפטים ולשיפור תדמיתו בעיני נשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק. כך, למשל, דווח לא מכבר על כוונתו להביא לאישור הכנסת את הצעת החוק להנהגת הרפורמה בבית-המשפט, על יוזמתו לקדם את הליכי החקיקה של חוקי היסוד וכדומה. מדי פעם הוא מוסר לתקשורת ידיעות חסרות חשיבות, כמו הידיעה שבדיון שהתקיים בלשכתו "סברו רבים מהמשתתפים כי מן הראוי לאפשר לעדים במשפט להעיד בישיבה, בשונה מן הנוהג שהתקיים למן קום המדינה, לפיו מעידים עדים באולם המשפט בעמידה. סוכם כי תיבחן האפשרות, בעצה אחת עם נשיא בית-המשפט העליון, להנחות את השופטים להעניק לעד את חופש הבחירה בין עדות בישיבה לבין עדות בעמידה".
בעבר היה יחסה של הנהגת משרד המשפטים לתקשורת שונה בתכלית. פרופ' יצחק זמיר, בשנות כהונתו בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה (78'-86'), הבין את חשיבותה הרבה של התקשורת ונתן פומבי (כמעט) לכל חוות דעת משפטית שהכין ולכל הנחיה שהפיץ. פרופ' זמיר גם נהג כמעט מדי ערב לשוחח טלפונית עם כתבים לענייני משפט, להשיב על שאלותיהם, להבהיר להם נקודות שאינן ברורות דיין בהנחיות שפירסם וכדומה (לעומת זאת, הטלפון בביתו של רובינשטיין חסוי).
גם לשר המשפטים לשעבר, פרופ' דוד ליבאי, היתה מודעות רבה לתקשורת. הוא לא רק הורה לדוברת המשרד לדווח בצורה סדירה על פגישות ודיונים שהתקיימו בלשכתו ועל יוזמות חקיקה שקידם, אלא נהג לנסח בעצמו, בסגנון רהוט, את ההודעות לעיתונות, ותמיד היה קשוב לכל שאלה והביע נכונות להסביר, לנמק ולנתח.
מן הראוי שראשי משרד המשפטים ישננו את דבריו של שופט בית-המשפט העליון בדימוס משה זילברג, שכתב באחד מפסקי-הדין כי "האפשרות הנתונה לאזרח המתעניין לקבל אינפורמציה על הנעשה בקרב המדינה ורשויותיה, פרט לעניינים שהם מעצם מהותם סודיים, היא תנאי בלעדיו אין קיום למשטר דמוקרטי במדינה".
גדעון אלון הוא הכתב הפרלמנטרי והכתב לענייני משפט של "הארץ"
גיליון 19, מרץ 1999