לפני שבועיים נערך בירושלים הפסטיבל הבינלאומי הראשון לסרטים "יוצרים מציאות". במשך שלושה ימים הוקרנו 60 סרטים, נפתחו תערוכות והוצגו מיצגים של למעלה מ-70 יוצרים עם מוגבלות ועל אנשים עם מוגבלות, בכללם 14 אמנים-יוצרים ומרצים שהגיעו במיוחד לפסטיבל מחו"ל. מארגני הפסטיבל, עמותת שק"ל וסינמטק ירושלים, ביקשו לאתגר את התפיסות הרווחות ולהציג מציאות הסותרת דימויים סטריאוטיפיים של אנשים בעלי מוגבלויות בחברה בכלל ובאמצעי תקשורת בפרט.
כמקובל בפסטיבלים, במקביל להקרנת הסרטים נערכו דיונים, שהפעם עסקו באנשים עם צרכים מיוחדים וייצוגם בקולנוע ובתרבות בכלל. אורח הכבוד בכנס היה פרופ' דאגלס ביקלן, דיקן בית-הספר לחינוך באוניברסיטת סירקוז בארה"ב, שהרצה על ייצוגם של אמנים עם מוגבלויות בטלוויזיה ובקולנוע שם. כמי שהיה יו"ר הוועדה האקדמית של הפסטיבל, הגדרתי בפתח הכנס לפחות שלוש תפיסות רווחות בתקשורת באשר לאנשים עם מוגבלות.
(צילום: Stathis 1980, רשיון cc-by-nc-nd)
תפיסה ראשונה, השכיחה בקהילת התקשורת, היא שהמוגבלות, בעיקר הפיזית, נחשבת לעתים לבלתי פוטוגנית וגם בלתי רדיופונית. אם מתוך דעות קדומות ואם מתוך בורות, שדרים חוששים מלהראות או לצלם בעלי מוגבלות ולו רק כדי לא לפגוע בהם וביקיריהם.
אלא שמקצוענים ובעלי מחויבות חברתית, שאינם נרתעים מן האתגר, מסוגלים למצוא דרך יצירתית לחשוף אנשים עם מוגבלות. הכל עניין של הרגל. אמנם החשיפה לאנשים מוגבלים על המסך יכולה להיות מביכה ומטרידה, אך רק משום שהם מוצגים לעתים רחוקות מדי ובהקשרים מאוד מסוימים. חשיפה תדירה וקבועה לאנשים עם מוגבלות יכולה להרגיל את הציבור לנוכחותם בחברה, ולא רק על המסך.
כך, לפני שנה, שידר ערוץ 4 באנגליה קומדיית מצבים בת שישה פרקים, אמנם שנויה במחלוקת, על שישה אנשים עם מוגבלות ובשיתופם – אשה עם פנים מעוותות, אשה נמוכת קומה (גמדה), משותק, אדם כבד ראייה (עיוור), אשה כבדת שמיעה (חירשת) ואדם שנפגע מתלידומיד.
כל פרק הוקדש לדמות אחרת עם מוגבלות. בדרך זו, הסדרה הצליחה להעביר בין היתר שני מסרים עיקריים – ציבור אנשים עם מוגבלות אינו הומוגני והם אינם שונים בהרבה מאנשים ללא מוגבלות.
למעשה, מעט מאוד השתנה לעומת מה שנהוג היה בחברה מסורתית ועמוסה בדעות קדומות: כאז גם כיום, בסגנון אולי אלגנטי יותר, החברה מעדיפה לבודד את בעלי המוגבלות, ואם אפשר, לדחוק אותם לגטאות, גם תקשורתיות.
במקרה שיש בעלי מוגבלות פורצי גטאות הכובשים את המסך, הרי זה לא מעט משום שהם תואמים לאחד הסטריאוטיפים הנפוצים בחברה; אלה הם גיבורים בעלי תכונות והישגים מיוחדים ו/או מקופחים ומסכנים הזקוקים לחסד ולרחמים, או להבדיל, אנשים מסוכנים לפרט ולחברה הראויים לבידוד ולהרחקה.
כך גם בסרטי עלילה פופולריים, כגון "קן הקוקייה", "איש הגשם", "השיבה הביתה", "ניצוצות", "ניחוח אשה", "רגלי השמאלית" או "פורסט גאמפ": גיבורים בעל מוגבלות שובים את לבבות הצופים משום שהם מצטיינים בהישגים בלתי רגילים ובלתי צפויים. מבחינה זו, הפסטיבל הציע מכלול סרטים המורדים בדימויים ובסטריאוטיפים השכיחים על אנשים עם מוגבלות.
מסע פרסום לחברת ג'ינס, מן העיתונות הקנדית
תפיסה שנייה התקבעה לא מעט בשל שגרת העבודה של אנשי התקשורת, ושמא נטייתם לחפש נוחות: שדרים תמיד מעדיפים מרואיינים נאים ו/או רהוטים, החוסכים עבודה נוספת של בימוי ועריכה. בעידן השידור החי, שבו מה ששומעים ורואים זהה למה שמשודר בו בזמן וללא כל עריכה נוספת, הסיכוי לשתף בשידור אנשים עם מוגבלות קטן עוד יותר.
תפיסה שלישית מניחה שלמוגבלות אין רייטינג, ואף שבין השניים שורר ניגוד אינטרסים. החשיפה למוגבלות, בעיקר פיזית, עלולה להטריד, להביך ואף להפחיד צופים לא מעטים ולפגוע ברייטינג. רבים בקהילת התקשורת סוברים שרוב הציבור אינו מתעניין ואינו מעוניין לראות אנשים עם מוגבלות. גם הסיקור התקשורתי הצנוע של אירועי הפסטיבל יעיד על כך. רק הערוץ הקהילתי בכבלים ובלוויין (מי וכמה יודעים עליו?!) התגייס והקדיש יום שידורים מיוחד וגדוש סרטים של אנשים עם מוגבלות ועליהם.
הנגישות התקשורתית חשובה לא פחות מהנגישות הפיזית. מי שנוכח בתקשורת גם נוטל חלק בשיח הציבורי, ולהפך. כך שבעלי מוגבלות נמצאים נדחקים פעם נוספת מן החברה. נוסף לכך, הנוכחות התקשורתית עשויה להעצים את מעמדם של אנשים עם מוגבלות בעיני עצמם ובעיני הזולת.
פסיפס הבאים לפסטיבל עשוי להפריך כל אחת משלוש התפיסות. הודות לסידורי נגישות מיוחדים, יכלו מתניידים בכסאות גלגלים ומוגבלים בהליכה לרדת הפעם לאולמות הסינמטק. מלבדם, הורים ובני משפחה לאנשים עם מוגבלות, מכרים, חברים ואנשי מקצועות טיפוליים (ובעצם מי לא?) צבאו על פתחי הסינמטק בימי הפסטיבל והוכיחו שיש רייטינג למוגבלות, ולא במקרה.
אין אדם חף ממוגבלות כלשהי או חסין מפני מוגבלות בפוטנציה. ההתעלמות ממוגבלות כמוה כהדחקה ובריחה מן המציאות. והרי מזה בדיוק מתפרנסים אמצעי התקשורת הממוסחרים – הברחת המונים למציאות בדויה.
אפשר שזה ההסבר להעדפה של עורכים וכתבים במערכות החדשות להתעלם כמעט לחלוטין מהפסטיבל, שבעצם איתגר אותם ואת הנחות העבודה שלהם. הדרת כל מיעוט מסבה נזק גם לרוב. שכן, כל מיעוט מסוגל להפרות את החברה הכללים ולתרום לה.
בחברה העושה צעדים מהוססים בשדה הרב-תרבותי כלפי מיעוטים מועדפים – מהגרים, חרדים, הומוסקסואלים – אפשר שגם אנשים עם מוגבלות יזכו ליחס דומה. מבחינה זו, לאמצעי התקשורת תרומה פוטנציאלית משמעותית. הרי בכוחם לא רק לשקף, אלא גם ליצור ולהבנות מציאות חדשה, מציאות שבה אנשים עם מוגבלות משולבים בחברה ולא מודרים ממנה.
רק כאשר אנשים עם מוגבלות ישולבו במסעות פרסום, כמו בקנדה ובחברות נאורות אחרות, וכאשר יחלו לשדר בטלוויזיה בקביעות גם ספורט נכים, אז נדע שמשהו השתנה בתפיסות המוגבלות בחברה הישראלית ובקהילת התקשורת בפרט.
דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון