הראיון עם יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג ז"ל, היה האייטם הלוהט של "יומן שישי" בערוץ 10. רוצחו של גרינצווייג, גם אחרי שנים רבות בכלא, נותר איש מבולבל, דל בשפתו ובמחשבתו, ילדותי וחסר אמירה משמעותית. זה לא מנע מערוץ 10 להקדיש לראיון איתו כרבע שעה.
הראיון היה משעמם, חסר איכות עיתונאית ולא הוסיף דבר שלא ידענו על אברושמי. המראיין הנמרץ עשה כל מאמץ אפשרי כדי להוציא מאברושמי כבד-הפה התבטאות של חרטה, או אמירה משמעותית על מי שגרם לו להשליך רימון על מפגיני שלום-עכשיו. למרות כל המאמצים הכנים – הוא כשל. אברושמי הצליח רק להגיד שהוא מתחרט, אבל גם הוסיף שאינו יכול להשיב לחיים את הנרצח ולכן "אין מה לעשות". הוא גם לא הצליח לזהות את הרקע לפשע פרט לאמירה כללית מאוד, "היתה הסתה". מי הסית אותו, מדוע, נגד מי – לא הצלחנו לקבל תשובה לכך בראיון זה.
ואם לא די בכך, ניסה הכתב המאוכזב להוציא קצת מידע צהבהב בכיוון של אסיר אחר באותו כלא – עמרי שרון. אברושמי, מאכזב סדרתי, לא הצליח לתת תשובה מעניינת פרט להצהרה שהוא "רק רואה את עמרי שרון לפעמים" ושיש לשרון "מספיק צרות צרורות משלו". אם אברושמי לא מספק תשובות מעניינות בעצמו, מציע לו הכתב השוואה מטאפורית לקין שרצח את אחיו. אברושמי חושב על ההשוואה המקורית ומאמץ אותה בכבדות כשהוא ממלמל משהו על "אות קין" ו"רצח אח", מלים ששם בפיו המראיין.
עצרת לזכרו של אמיל גרינצווייג, פברואר 2008 (צילום: פלאש 90)
שלושה קווים אדומים
הראיון הכושל עם אברושמי ראוי כשלעצמו לביקורת נוקבת מבחינה עיתונאית, אך הוא בעיקר מעורר שאלות חשובות באשר לגבולות הסיקור של עבריינים מורשעים. קל להביא את הדברים לקיצוניות ולשאול, האם לאותו ראיון ממושך, סובלני ואוהד שאברושמי זכה לו ראוי גם יגאל עמיר? ואם לא, היכן נמתחים הקווים האדומים ומה מגדיר את מיקומם?
בספרו "שירת התליין" מספר נורמן מיילר על גארי גילמור, רוצח סדרתי בארה"ב הנידון להוצאה להורג ומבקש למכור את זכות הסיקור של המתתו לתקשורת. הספר המרתק מאיר את הבעייתיות של סיקור הפשיעה: מחד, הוא פותח צוהר לעולם מסקרן, עולמו האפלולי של רוצח. הוא מאיר את מניעיו, את הרקע למעשיו ואת אישיותו. הוא הזדמנות חריגה לנסות להבין את העבריינים, את הרוצחים, את האנסים ואת הסוטים, ואולי אף ללמוד מכך כיצד למנוע מאחרים ללכת בדרכם. מאידך, יש סכנה של מתן גמול לא ראוי לרוצח או עבריין, למתן בימה ופתחון פה למי שראוי כי יימק באפלולית הכלא.
גארי גילמור דרש סכומי ענק עבור צילום הוצאתו להורג (סכומים שביקש להעביר למשפחתו), אך לעתים העסקה הנרקמת היא אפלה ומסוכנת יותר: תמורת הראיון נדרשים רק סימפטיה, סיקור אוהד, מתן הזדמנות להציג טיעונים מסוימים ואפילו שימוש בראיון כמנוף להבעת חרטה ולהקלה בעונש.
היכן עוברים הקווים האדומים? קשה להציג "סרגל אתי" שימדוד את מידת הלגיטימיות של סיקור עבריין, אך ניתן בהחלט להציע את המדדים של סרגל כזה.
הראשון שבהם הוא מידת הערך הציבורי של החשיפה התקשורתית: האם היא מגלה צדדים לא ידועים בדמותו של העבריין? האם יש בה כדי להסביר את מניעיו? האם יש בה כדי להאיר פינות חשוכות שבהן צומחת התנהגות זו? האם היא מלמדת משהו שעשוי למנוע תופעות כאלה בעתיד? במבחן זה, למשל, כשל הראיון עם אברושמי כישלון מוחלט.
המדד השני הוא הערך העיתונאי של החשיפה: האם יש בראיון היבט מיוחד, חדשה מעניינת, זווית מרתקת? האם יש בה מידע חדש? האם היא מספרת סיפור שאינו ידוע או מציגה הסתכלות מקורית? גם כאן, למרבה הצער, הראיון עם אברושמי היה רחוק מלענות על דרישות אלה.
אך יש מדד נוסף, מנוגד בכיוונו וקריטי בחשיבותו: האם הסיקור משרת את העבריין. האם יש בראיון כדי לשרת אותו, לקדם את האינטרסים שלו, לסייע לעזור לו בהקלת עונש, לגמול לו באופן כספי או במתן פתחון פה, לפאר או לשבח אותו, לגרום לו להיראות טוב יותר או צודק יותר? במבחן זה, יש לציין, לא כשלה כתבת ערוץ 10, ואברושמי שלאחר הראיון לא נמצא במצב טוב מאשר לפניו.
נדרשת אחריות מקצועית
במרבית המקרים מדדים אלה מתנגשים זה בזה: האיכות העיתונאית נמצאת לא אחת בסתירה עם הצורך לתגמל את העבריין תמורת נכונותו להיחשף. לא מעט עורכי-דין יודעים לרקום עסקאות כאלה של "ראיון בלעדי תמורת יחס אוהד למרשי", ולעתים העסקה כוללת גם יחס אוהד מאוד (כולל תמונה) של הפרקליט-המתווך.
גם הערך הציבורי מתנגש לא אחת בערך העיתונאי: לכתבה יש "ערך רייטינגי" של סיפור בלעדי ולעתים סנסציוני, אך לא אחת הוא מסתכם בכתבה שאינה מחדשת דבר לגבי מניעי המעשה, מניעת מעשים כאלה או תרומה ציבורית כלשהי מעבר למציצנות פשוטה ופולשנית לחייו ועולמו של עבריין כלוא.
כאן מוטלת האחריות על כתפיהם של העיתונאים והעורכים, ולא על רגולציה או על קוד אתי כפוי. רק העיתונאים, או לפחות ההגונים והמקצועיים שבהם, יכולים להעמיד את סרגלי המדידה של ערך ציבורי, ערך עיתונאי ושירות לעבריין זה ליד זה ולהעריך את המשקל המצרפי.
יש לקוות כי בהערכה זו יוכלו להימנע מעריכת ראיונות וכתבות שערכן הציבורי נמוך, ואפילו במחיר ויתור על "מקפצות רייטינג" בלעדיות. איני נאיבי עד כדי אמונה עיוורת שכולם ינהגו כך, ולצערי התחרות הנוקשה בין ערוצים ועיתונים, לצד אתיקה מתפוררת, עלולה להוביל להתמסרות מוחלטת של עיתונאים לתכתיבי עבריינים ופרקליטיהם. זה כבר קרה, זה קורה, ואין לצערי מה שימנע זאת מלקרות גם בעתיד, למשל ביום שבו יציע רוצח מתועב כיגאל עמיר את יומנו האישי או ראיון חושפני בלעדי.