בסרטים איטלקיים יש סצינה קלאסית: האם הזקנה נוטה למות, הרופאים התייאשו ממנה, בניה באים ממרחקים להיפרד ממנה ואז, לאחר שכבר התוודתה באוזני הכומר הכפרי וקיבלה את המשיחה האחרונה, היא מתאוששת בדרך נס, יורדת מן המיטה, ניצבת ליד הכיריים ומכינה לכולם את המינסטרונה הישן והטוב שלה. כך גם מאמה רוממה, הידועה יותר כרשות-השידור. כל המומחים שבדקו אותה קבעו כי היא גוססת וככה לא תוכל עוד להתקיים, וכל אחד מהם הציע ניתוח אחר: ביטול המליאה והוועד המנהל והקמת גוף אחר במקומם, הפרדה גמורה של הרדיו מהטלוויזיה, פיטורים המוניים, סילוק מיידי של כל המנהלים הבכירים עד דרג של מנהלי חטיבות ועד בכלל, ועוד. אך המכנה המשותף היה אחד - או ניתוח מיידי או חידלון גמור, כפי שניסח זאת האלוף (מיל’) רפאל ורדי ב-23 בפברואר 2000 בדו"ח שהגיש לראש הממשלה דאז אהוד ברק: "הרשות חולה, חולה מאוד. לצורך הבראתה דרוש לאלתר ניתוח כואב ומעמיק אשר יוביל לביסוסה על יסודות חדשים, שונים מהקיימים".

דו"ח ורדי, על כריכתו הוורדרדה, מונח כיום בארכיון רשות-השידור על גבי הדו"חות של קודמיו - לבני, צוקרמן, גרניט, וכו’ - כאשר למטה למטה, בבסיס הערימה, שוכב הדו"ח המרשים מכולם, זה של סר יו גרין, מנהל הבי.בי.סי לשעבר, שהוזמן במיוחד מאנגליה לבדוק אם החולה מסוכנת עוד כשהיתה צעירה. החוברות העבות, הכרוכות במידה כזו או אחרת של הידור, מעלות אבק, וצבע כולן כיום אפור ואילו רשות-השידור ממשיכה בדרכה הרגילה, מגישה את המשדרים שהגישה תמיד ואיש מעובדיה לא שינה את שגרת יומו כהוא זה.

איך הצליחה רשות-השידור לעשות זאת? איפה טעו כל המומחים? התשובה פשוטה: הם טעו כבר בצעד הראשון. הם השתדלו, גייסו את הידע הרב שלהם ועשו כל שביכולתם להביא תרופה ומזור ורק דבר אחד שכחו - לוודא מיהו החולה. המומחים היו משוכנעים שהם מציעים רפורמה לתאגיד ממלכתי רשמי, אך הפציינט הוא בעצם קואופרטיב ולא תאגיד, קואופרטיב ישראלי שעוסק בשידור וקרוב הרבה יותר לחברת הובלות מאשר לבי.בי.סי. לו היתה רשות-השידור תאגיד שידור ממלכתי כמו הבי.בי.סי. או הפי.בי.אס. האמריקאי, כי אז היו דברי המומחים מתאמתים, שהרי תאגיד מסודר לא יכול לחיות בתנאים השוררים ברשות, ואולם קואופרטיב יכול בהחלט לחיות בתנאים כאלה ואפילו צריך אותם כדי להמשיך את קיומו.

ומה עם חוק רשות-השידור? נכון שיש חוק הקרוי כך והוא מתועד בספר החוקים, אך במציאות, הרשות היא קואופרטיב על כל סימני ההיכר העיקריים שלו, למשל: בקואופרטיב הגורם הקבוע הוא החברים ולא המנכ"ל. זכויות החברים, מנהגיהם וסגנון עבודתם הם הקובעים את דרך העבודה. אם הנהגים אדישים לנוסעים העומדים ליד הדלת האחורית של האוטובוס, שום הוראה מלמעלה לא תוכל לשנות זאת, כשם שאם החברים אינם רוצים לענוב עניבה לצווארם, שום מזכירות מרכזית לא תוכל לכפות זאת עליהם. החברים בעלי הזכויות, המאורגנים מסביב למוקדי כוח אזוריים, הם המכתיבים למנכ"ל מה יהיה ולא להפך, ותפקידו של המנכ"ל הוא להיות שר החוץ של הארגון, לתרום בשקט כספים למפלגות הגדולות ערב בחירות ולהשתדל אצל הפוליטיקאים בעניין סובסידיות והיתרים להעלות את תעריפי הכרטיסים. כך גם מנכ"ל רשות-השידור: עיקר תפקידו להשתדל אצל ועדת הכספים של הכנסת לקבל אישור לתעריפי האגרה ולדחות משנה לשנה את מימוש היוזמות הפרלמנטריות לביטולה, ואילו על השידורים עצמם אין הוא מטביע כל חותם ואף אינו מתיימר לעשות זאת.

איור: בתיה קולטון

למנכ"ל רשות-השידור יש תואר וסמכויות של עורך ראשי, אך השוואה בינו לבין עורך ראשי אמיתי, למשל בעיתון, חושפת מיד את ההבדל. עורך עיתון יושב בלב המערכת, רואה כל יום את ראשי הדסקים ואת הכותבים הבכירים, נכנס כשצריך אל חדרי העריכה עצמם, מכוון את קו העריכה, מעריך את משקלם של הכתבות והמאמרים, קובע מה ייכנס ומה לא ייכנס, ומחליט היכן למקם כתבה בעייתית. ברשות-השידור יושב העורך הראשי בבניין נפרד, בלי קשר פיסי עם המערכות, ורק לעתים רחוקות הוא רואה את האקשן האמיתי במו עיניו. רק במקרים נדירים מביאים לפניו דילמות של שיקולי עריכה, וסיפורי חדשות חשובים משודרים בלי שיידע על כך. לדוגמה: קלטת האונס מחיפה שודרה במשדר טלוויזיה מרכזי בלי שהמנכ"ל/העורך הראשי יידע עליה דבר וחצי דבר, והוא צפה בה כאזרח מן השורה, כשהוא שרוע אין אונים על הכורסה בביתו. יש מערכות חשובות שאינו רואה כלל חוץ, אולי, מפעם אחת, בעת סיור ההיכרות שלו ברחבי הרשות לאחר מינויו. את מערכות הרדיו שבקמפוס הלני המלכה בירושלים, ובכללן מערכות החדשות החשובות בערבית, באנגלית ובצרפתית, רואה מנכ"ל פעם-פעמיים בכל הקריירה שלו.

במצב זה, של עורך ראשי כמעט וירטואלי, נוטלים עורכי תוכניות ומפיקים את שבט העריכה לידיהם, עושים בו כפי רצונם ובמקום עורך ראשי אחד יש חמישים עורכים המאוגדים במבנה פיאודלי, שבו כל ואסאל שוקל שיקולי עריכה משלו בלי קשר שוטף לקו מקצועי או אפילו אתי של המסגרת הרשמית, התיאורטית.
מדובר בעורכי מהדורות החדשות ברדיו, עורכי יומני הבוקר, הצהרים והערב, עורכי ומגישי תוכניות האקטואליה, המתמחות בנושאים מיוחדים כמו תקשורת או משפט. בטלוויזיה מדובר בעורכי ומגישי חדשות הבוקר, חדשות חמש המשודרות מרוממה בטלוויזיה החינוכית, ואנשי החדשות והאקטואליה הפועלים ברציפות משבע וחצי ועד חצות. מאחר שאין איש המכוון אותם לקו עריכה של חדשות, שהרי אין איש המתווה קו זה, פועלים אנשי המפתח הללו על-פי וריאציות שונות של תורה שבעל פה שהם קובעים אותה לעצמם. הקשר היחיד של המנכ"ל עם החדשות הוא בישיבת פוסט-מורטם שבועית, הקרויה "פורום החדשות", שבה מתבזבז זמן רב על שיחות חולין ועל מאבקי כוח קטנוניים.

בהעדר עריכה מרכזית הפכו כמה תוכניות של אקטואליה רכה למועדוני חברים, ומאזינים קבועים בעלי אוזן רגישה יודעים עוד לפני הצגת המרואיינים מתי ואצל מי יופיעו אפרים סנה, אמנון ליפקין-שחק, מאיר שטרית וכו’. גם סגנון השיחה צפוי לחלוטין - סגנון של חביבות נינוחה שבה המרואיין מדבר כאוות נפשו על עולם ומלואו, כשרק מבזקי חדשות במחצית השעה ותשדירי פרסומות משמשים לו כסימני פיסוק, עד שבסופו של דבר המראיין או המראיינת נפרדים ממנו בהתרגשות כמעט משפחתית. המאזינים המבחינים יודעים גם מי הם האישים המסומנים אצל עורכי התוכנית כמי שאינם ראויים לבוא בסלון ולא יופיעו בתוכניתם לעולם.

מועדוני החברים המשודרים נוצרים מפני שבשיטה הזו על העורכים להתאמץ פחות, והכל זורם בניחותא בלי חריקות ולפי תבנית קבועה. מובן שבאווירה הזו נוצרים קשרים אמיצים בין המרואיינים הקבועים ובין ידידיהם השדרנים. וכך קורה שכאשר התוכנית שבה מרגיש הפוליטיקאי בבית נקלעת לבעיה תקציבית או מנהלית, הוא מוכן לעשות למען האכסניה שלו ולהתערב אצל השלטונות. בכל פעם שתוכנית או רשת צפויה לשינוי כלשהו, בעיקר לצמצום או להחלפה בתוכנית אחרת, נרשמת פעילות ערה בכנסת ובחוגים פוליטיים כדי למנוע את השינוי, ואכן, במקרים רבים, נשארת התוכנית כמו שהיא. התערבות הפוליטיקאים יורדת עד רמת הפרט, וידוע המקרה של כתבנית ותיקה שרצתה לעבור לתפקיד קל יותר, ומששמעו זאת מנהליה הפעילו שדולה של חמישה ח"כים עד שהגברת קיבלה את מבוקשה.

גם בתחום קבלת כוח-האדם אין הרשות נוהגת כתאגיד אלא כקואופרטיב, שבו עוסקים החברים בעלי המעמד בהעסקת עובדים חדשים מנאמניהם. בתאגיד, ההנהלה המרכזית מטפלת בגיוס עובדים, מגדירה לעצמה צרכים ומכסות, בוחנת מועמדים בוועדות מכרז שבהן יושבים אנשי מקצוע ויודעת בדיוק את מי היא מקבלת. ברשות-השידור אין להנהלה המרכזית שום קשר לקבלת עובדים. אנשים חדשים מתקבלים לרשות על-ידי עורכי תכניות ומפיקים המכירים אותם ומכניסים אותם לעבודה כעוזרי הפקה או כתחקירנים מבלי שההנהלה המרכזית רואה אותם, בוחנת אותם או אפילו רושמת את שמותיהם. גיוסם נעשה בדרך של העסקה על-פי שוברי תשלום (ש/ת בעגת הרשות). מדובר בצורת תשלום "על-פי חתיכה", שנועדה במקורה לשלם לנותני שירותים חד-פעמיים או לא קבועים, למשל למרצה המופיע בשידור מיוחד או למוסיקאי הבא לאולפן להופעה אחת. במציאות מביאים עורכי תוכניות לאולפן את מקורביהם או מקורבי מקורביהם, מעסיקים אותם בכל יום או פעמים אחדות בשבוע, ומשלמים להם בעבור כל יום עבודה בנפרד כאילו הם קבלנים. את טופסי הש/ת הממולאים והחתומים בידי עורך התוכנית שולחים למחלקת הכספים, ושם הם נערמים בערימות ענקיות עד שהם משולמים באיחור כמה חודשים. בינתיים מתאקלמים העובדים החדשים במערכות, נוטלים עליהם חלק מן העומס המוטל על העובדים הקבועים, נעשים נחוצים ואפילו חיוניים לקיומו של השידור וצוברים לעצמם ניסיון, מוניטין וזכויות של עובדים מן המניין, על-פי דיני העבודה ותקדימי בית-הדין לעבודה.

במטה הרשות מכירה רק פקידה אחת, פקידת הש/ת, את שמות מקבלי התשלומים, אך גם היא אינה רואה אותם ואינה יודעת מה הם עושים באמת. שיטת העסקה זו הביאה לכך שבתוך שנים אחדות גדל מספר העובדים ברשות מ-1,500 ל-3,000 ואולי 4,000. ההנהלה המרכזית אינה יכולה לדעת מהו המספר המדויק, מפני שהסיכומים שלה אינם מעודכנים. בכל כלי תקשורת אחר לא ייתכן מצב כזה, ואין שום עיתון שבו יכול מישהו לתחקר, להפיק, לכתוב או לערוך פינה או מדור בלי שעורך העיתון יידע על כך, כשם שאין תחנת שידור שבה יוכל מישהו להביא מרואיינים לשידור ולפתוח ולסגור מיקרופון בלי שמנכ"ל/עורך ראשי יידע על כך.
ברשות-השידור יש לסגנון הקואופרטיבי של הטיפול (או חוסר הטיפול) בכוח-אדם גם משמעות חברתית. הקבוצה החברתית של עורכי התוכניות הוותיקים מנציחה את עצמה מדור לדור, משום שהיא מגייסת את כל כוח-האדם הטרי מסביבתה הקרובה, גם כאן, כמו בבחירת המרואיינים, מטעמי נוחיות ותחושת שייכות וקרבה. יוצאי קבוצות חברתיות אחרות, בעיקר אם הם באים מן הפריפריה הגיאוגרפית הרחוקה מן המרכז, מוצאים את עצמם מחוץ לגדר והשער היחיד הזמין לכאורה להם, שער ועדות המכרזים, סגור בפניהם בפועל משום שוועדות המכרזים אינן מתקיימות בטענה שהוחלה הקפאה על קבלת עובדים. כך שומעים ברשות שמות חדשים רבים של עוזרי הפקה וכתבים מתחילים, כאשר רשמית אין איש מתקבל לעבודה. אנשי הפריפריה מוסיפים להתדפק לשווא על השערים, ואת בקשותיהם, המלווה בקורות-חיים ובדוגמאות של עבודות קודמות, מתייקים היישר בסל הניירות.

קו אופי קואופרטיבי שלישי, אופייני לא פחות משני קודמיו - חולשת הניהול המרכזי ודרך קבלת העובדים - הוא היחס ללקוחות. בקואופרטיב ישראלי שמרני יש חשיבות לחברים ולא ללקוחות החברים משוכנעים שהלקוחות קיימים בשבילם ולא להפך. שוררת בו תרבות שירות של הפניית גב בעל-ביתית כלפי הלקוחות, ולכן מסוגל נהג האוטובוס לנסוע עוד בטרם הספיקו הנוסעים להיאחז במשהו, לטלטל זקנים וילדים קטנים כמו בצנטריפוגה, להיות אדיש כלפי המשתמשים בדלת האחורית וללבוש לבוש מרושל למרות כל ההוראות מלמעלה. ברשות-השידור מתבטאת הבעל-ביתיות בחיבורים עצלניים בין האולפן ובין מקורות קול ותמונה שמחוצה לו, בהורדת תוכניות רדיו מן השידור או בשינוי מועדי השידור בלי הודעה מראש למאזינים, בשידור סרטים שלא פורסמו במקום סרטים שפורסמו, בקטיעת סדרות, בהתייחסות אל הפונים בטלפון כאל נודניקים (חלקם באמת כאלה), ובאי משלוח פרסים לחלק מן האנשים שזכו בהם בחידונים.

יתרה מזאת: רשות-השידור לעולם אינה שואלת את צרכניה מה הם מעוניינים לראות ולשמוע. כמובן, יש סקרים סטטיסטיים של צפייה והאזנה, אך אלה נעשים כולם לאחר שידור ולאחר שהצופה כבר אכל את הארוחה היחידה הרשומה בתפריט. מעולם לא צורף לטופס הדרישה לתשלום האגרה שאלון ובו מוזמן משלם האגרה לכתוב מה הוא רוצה לראות ולשמוע בשידור. שאלון כזה קיים בבי.בי.סי והוא מופץ בכל שנה במדגם של 25 אלף משלמי אגרה, עם מעטפה מבוילת לתשובה. באופן זה, מחלקת המחקר של "ברודקאסטינג האוס" מקבלת מידע חשוב ומעדכנת את ראשי התאגיד בציפיותיהם מהשידורים. אצלנו נדחה רעיון המשוב בידי כמה מנכ"לים. הסיבות לדחייה היו כספיות - מדגם גדול עולה כסף - אך בעיקר מנטליות. מנכ"ל של קואופרטיב פיאודלי, שהוא בקושי ראשון בין שווים ועסוק כל הזמן במאבק על הישרדותו, במשברים תקציביים, ניהוליים וארגוניים, בהתגוננות מתככים, בהורדת ידיים עם ועדי עובדים, בחיזורים אחרי חברי-כנסת וכתבי תקשורת ובפתרון בעיות אישיות של מקורבים -אינו פנוי להתעסק עם הציבור או לקבל ממנו משוב. הציבור אמנם משלם אגרה, ובסופו של דבר הוא האסיפה האמיתית של בעלי המניות, אך בשביל מה לטרוח? אסיפת בעלי המניות הזו מעולם לא תתכנס.

האטימות הבעל-ביתית נובעת מאווירת המונופול. רשות-השידור איבדה את המונופול שלה לפני שנים, אך המציאות החדשה בעולם התקשורת אינה משפיעה עליה. המונופול רב השנים ממשיך להתקיים בתודעתה גם לאחר שנעלם. הדבר דומה לכאב פאנטום באיבר שנקטע, כאשר קטוע האיבר ממשיך לחוש כאב או גירוי במקום הגיאומטרי, אם אפשר לומר כך, שבו היה איברו.
ביודענו כל זאת הגיע הזמן לשאול, איזה טיפול לתת? הבה נסתכל שוב על האוטובוס הישן והטוב ונשתדל להיות הוגנים: הוא אמנם מסומן ברשלנות, אינו נושא את יעד הקו, הכניסה אליו והיציאה ממנו הן הרפתקה, הוא מיטלטל מצד לצד, מעצבן, לא נוח, אך בסופו של דבר עושה את מלאכתו ומעביר את נוסעיו מנקודה לנקודה. כולם יודעים שאם ינהיגו בקואפרטיבים לתחבורה רפורמות ויהפכו אותם לתאגידים, השירות רק יורע ויהיו גם אוטובוסים שלא יגיעו ליעדם. כך גם רשות-השידור: היא מהבהבת, משדרת למקוטעין, חוזרת על עצמה, מתעלמת מרצונם של צופיה ומאזיניה, אך בסופו של דבר מספקת להם את השידור המוכר והצפוי שאליו הורגלו. יש לה שק של פגמים מולדים שתאגיד נורמלי כבר היה מת מהם מזמן, אך מאחר שהיא קואופרטיב ולא תאגיד, היא יכולה לחיות אתם ובעצם לא יכולה לחיות בלעדיהם. אם ינתחו אותה ויוציאו אותם מגופה היא לא תדע איך להתנהג. הטיפול הטוב ביותר שאפשר לתת לה הוא הטיפול שנותנים לפרדס אתרוגים: לא לעשות כלום ולתת לעצים לגדול.

רבותינו המומחים, אם רק תניחו לרשות הזקנה והטובה שלנו ותפסיקו להפציץ אותה באבחונים שלכם, היא תמשיך לחיות. מנכ"לים באים והולכים, מליאות וועדים מנהלים מתחלפים, ממשלות מוקמות ומתפרקות, כנסות נבחרות ומתפזרות, ועדות כספים משנות הרכב ויחסי כוחות, כלי תקשורת מתחרים קמים, פורחים, מצליחים, מתנוונים וקמלים והיא, האמא הזקנה שכבר ראתה הכל ושמעה הכל, קמה מן המיטה בכוחות עצמה, מתייצבת שוב ליד סיר המינסטרונה המבעבע, מסירה את המכסה, מריחה את האדים וקוראת בקולה הסדוק והמוכר: "ילדים, האוכל מוכן!".

הכותב עובד ברשות-השידור מיום היווסדה

גיליון 38, מאי 2002

תגובה: להציל את מאמה רוממה

חדוה ישכר

מאמרו של עמוס גורן ("העין השביעית", גיליון 38) פיתה אותי לרגע לראות בו כעין יצירה אירונית, שרק באמצעותה ניתן, כנראה, לתאר היום את מצבה של רשות-השידור. בקריאה חוזרת התרשמתי שגורן מתכוון לדון ברצינות בבעיה אמיתית, ומאחר שדעתו משקפת דעת רבים מעמיתי, החלטתי להגיב על מאמרו ברוח הולמת.

בניסיון לפצח את סוד הישרדותה של רשות-השידור, מדמה אותה גורן ל"מאמה" איטלקייה זקנה, השוכבת על ערש דווי ורגע לפני הפרידה הסופית, לכאורה, מיקיריה, היא מתאוששת באורח נס וממהרת, איך לא, אל הכיריים, להכין את המינסטרונה המוכר שלה. מומחים רבים וטובים חקרו, ניתחו ותיארו את "מאמה רוממה" ואת חולייה וכשליה, ואולם סוד חיוניותה נעלם מהם עד שהתגלה לגורן. רשות-השידור, הוא מגלה, אינה תאגיד שידור כמתחייב על-פי חוק רשות-השידור וכפי שחשבו בטעות מחברי הדו"חות הנערמים בארכיונה, אלא קואופרטיב, שסימני ההיכר שלו הם: חברים בקואופרטיב שמכתיבים למנכ"ל איך לפעול למענם ומונעים ממנו למלא כראוי את תפקידיו נפוטיזם בתחום כוח-האדם וזלזול בלתי מוסווה בלקוחות.

מאפיינים חשובים אחרים בהגדרת קואופרטיב, כמו, סולידריות ושיתופיות בין חבריו נעדרים מן התמונה שמצייר גורן, והוא בוודאי יודע מדוע. הוא יודע לא פחות טוב ממני, שאין ב"קואופרטיב" שלו שיתוף פעולה כלשהו בין הקבוצות המרכיבות אותו, לא בעבודה השוטפת ולא בשיווק התוצרת. אין אינטרסים משותפים, אין חזון משותף, אין אופק אופטימי משותף, אלא ניכור גובר והולך בין המגזרים השונים ברדיו ובטלוויזיה ועוינות מצטברת נוכח הצטמקות המשאבים והרעת תנאי העבודה.

בדומה למבנים ארגוניים אחרים ששומטים את הצידוק לקיומם, גם קואופרטיבים מתפרקים, ולפיכך לא ברור מדוע גורס עמוס גורן, שאם רק יניחו "לרשות הזקנה והטובה שלנו" לחיות על-פי תנאיה היא תשרוד אחרי כלות המומחים ושאר דורשי "טובתה" (רעתה, למעשה). לאיזה מין חיים מתכוון גורן בדימוי של ה"מאמה" הגוססת? האם חיים לשם שרידות ותו לא? ועד מתי? עד שאחרון העובדים ברוממה יחתום על חוזה בכירים? ולמה הוא מתכוון ב"שלנו" במשפט שלעיל? האם לאנשי רוממה בלבד, או גם לשאר חברי ה"קואופרטיב"? כי מכאן, ממתחם קול-ישראל בתל-אביב שהוא, מבחינות רבות, פרובינציה רוממאית, נראית לי סלחנותו של גורן כלפי בית גידולו המקצועי תמוהה ומקוממת. נראה שאף הוא, כרבים מחבריו בירושלים, לוקה בתסמונת הידועה כ"רוממות רוממה". האם אינו מודע לכך ששער ועדות המכרזים נעול לא רק בפני "קבוצות חברתיות מן הפריפריה הגיאוגרפית", אלא גם בפני עובדים ועובדות שאין להם מהלכים בירושלים הפוליטית? ומתי היתה הפעם האחרונה שבה כיהנה אשה בתפקיד ניהולי בכיר ברשות? על הזדמנויות ומסלולי קידום דומים לאלה שהיו זמינים בעבר הרחוק לנשים בקול-ישראל ובטלוויזיה נותר כיום רק לחלום, וגם זה ייחשב לחולמת כנאיביות.

אבחנותיו של עמוס גורן דומות, למעשה, לממצאי ה"מומחים" שהוא מציע לוותר על שירותיהם. ואולם בעוד שהם המליצו על טיפולי שורש לשם הבראתה, מבקש גורן להניח לה לנפשה. שתגסוס לה בנחת עד צאת נשמתה, ובינתיים תמשיך ותספק לצרכניה את התבשיל ה"מוכר וצפוי שאליו הורגלו". גורן מציין שרשות-השידור אינה נוהגת לשאול את המאזינים ואת הצופים מה הם מעוניינים לראות ולשמוע. אם כך, על סמך מה הוא מניח שמשלמי אגרת הרדיו והטלוויזיה יהיו מוכנים לאכול לנצח תבשיל צפוי ומוכר ולממן גסיסה נמשכת והולכת של "קואופרטיב" שמתעלם מהם ומטעמיהם המשתנים? אם חברותם ב"קואופרטיב" איננה מוכרת, מדוע כופים עליהם לסייע במימונו?

שמות התואר "ישן וטוב" חוזרים ונשנים ברשימתו עד שנדמה שלא על רשות-השידור ("זקנה וטובה") הוא כותב, אלא על יקב נשכח שמנסה לשווק את יינותיו. המאמה הזקנה (נקווה שאינה משתייכת למאפיה) קמה שוב ושוב ממיטת חוליה לבשל אל המינסטרונה "הישן והטוב" שלה, ובמקום אחר הוא מדמה את הרשות לאוטובוס "ישן וטוב" (בהנחה שאינו מזהם ומרעיש כדרכם של אוטובוסים ישנים) ולפרדס אתרוגים שמעדיף שיעזבו אותו לנפשו.

אם כל-כך טוב, מדוע, בכל זאת, כל-כך רע? כי הכל יודעים שיש לטלטל את הרשות טלטלה עזה כדי שתשוב להיות גוף שידור מקצועי, רזה וחכם. הכל גם יודעים כי, ככל הנראה, אין בנמצא מי שיאזור עוצמה ואומץ מספיקים כדי לעשות מעשה להצלתה, וכי אם שום דבר לא ייעשה, תקרוס הרשות אל תוך עצמה מהסיבות הידועות שגורן מונה במאמרו. לא "מאמה" איטלקית גוססת ומעוררת סימפטיה מתוארת במאמרו, אלא מוטציה טיפוסית שמאפיינת ממסדים ישראלים ותיקים נוספים. האבחנה של גורן נכונה מסקנתו שגויה. אם יניחו לרשות להמשיך בדרכיה ידמה גורלה לגורלם של פרדסים עזובים: לא טיפול שורש מכאיב ככל שיהיה, אלא עקירה מוחלטת.

הכותבת היא עורכת בכירה ברשת א’ של קול-ישראל

גיליון 39, יולי 2002