החידוש היחיד בהופעת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בעצרת הכללית של האו"ם בסוף השבוע שעבר היה צבע השיער שלו: גוון זהבהב הפציע בציצת התכלת הדבוקה לפדחתו. לבד מזאת לא היה עניין עיתונאי של ממש במופע: לא בדברים שאמר הנואם, לא במסרים שעלו מהם, לא בהנמקות שהשמיע. ואף על-פי כן נרתמו שלושת ערוצי הטלוויזיה להעביר את דבריו במלואם, בשידור חי, ולשעבד לשם כך את מהדורות החדשות המרכזיות.

40 דקות תמימות דקלם נתניהו את תמליליו המוכרים – ואף אחד מעורכי החדשות בערוצים 1, 2 ו-10 לא מצא לנכון להפסיק את תשדיר התעמולה הבוטה הזה ולהסתפק בדיווח תמציתי. וכאילו לא די בכך, בתום שטיפת המוח הישירה חזרו מגישי המהדורות על עיקרי דבריו וצירפו אליהם פרשנים שהפכו בהם והפכו בהם עד לזרא.

מהבחינה העיתונאית הצרופה, המופע של נתניהו באו"ם לא היה ראוי ליותר מאשר דיווח בן ארבע-חמש דקות המביא קטעים מנאומו ומתמצת את עיקרו. זה לא היה נאום על סוגיה לאומית גורלית, זה לא היה מעמד חריג, זו לא היתה בשורה מרעישה. נתניהו לא הופיע בפני משפחת המלוכה הסעודית, לא נשא דברים במוקטעה ברמאללה, לא בישר על הסכם שלום ולא הודיע על מצב חירום.

הוא בסך הכל טחן שוב את עמדותיו הידועות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל מעמדה של ישראל בעולם. הוא עושה זאת מדי שנה בעצרת האו"ם והוא מפיץ את דעותיו ואבחנותיו במשך כל השנה באלף ערוצים אחרים. לא היתה אפוא כל הצדקה עיתונאית עניינית להחרים את מרקעי הטלוויזיה, בזמן צפיית השיא, לטובת שידור חי של דבריו.

ראשי מערכות האקטואליה בערוצי הטלוויזיה הישראליים חשבו אחרת. כאיש אחד הם התמסרו לציפיית ראש הממשלה ולשכתו לייחס לנאומו באו"ם חשיבות של אירוע נדיר שיש לאפשר לכלל הציבור הישראלי לחזות בו במלואו. הם נהגו כך משום שמבלי משים הצליחו נתניהו ואנשיו בשנה האחרונה לאלף אותם להתחשב ברצונם ולרקוד לפי חלילם. וכך קיבלו עורכי האקטואליה בערוצי הטלוויזיה כמובנת מאליה את קביעת לשכת ראש הממשלה כי נאומו באו"ם הוא התרחשות מדינית בעלת חשיבות ייחודית. וכך נענו מנהלי המדיה בטלוויזיה לטענות נתניהו על כך שהוא מקופח ונרדף בתקשורת. וכך התיישרו כתבים, עורכים ופרשנים לפי הסמן הימני מתוך חשש שאם יחרגו מהמוסכמה יפסידו בתחרות על הרייטינג.

הכישלון המקצועי של מערכות החדשות בשלושת הערוצים הוא מחפיר. הן לא הבינו – או התעלמו ביודעין מכך – שנתניהו פונה מעל בימת האו"ם לקהל בבית. דבריו לא כוונו לאוזניהם של נציגי המדינות שנותרו באולם העצרת, אלא אל מיליוני הישראלים שישבו בבית רתוקים למרקעים משום שראש ממשלתם יצר באז סביב נאומו כאילו הוא תוכנית ריאליטי מושכת.

אנשי החדשות של ערוצי הטלוויזיה הדחיקו את התובנה שראש הממשלה נושא, בעצם, נאום תעמולה שכל כולו מיועד להאדיר את יוקרתו בעיני ציבור בוחריו. הם נתנו ידם להפצת גרסתו של נתניהו על ישראל, התנהלותה ומעמדה הבינלאומי – גרסה כוזבת, מופרזת, מאופרת, שאינה משרתת את צורכיה המדיניים של ישראל, אלא את האינטרסים הפוליטיים של מנהיג הליכוד.

ההתקרנפות הזו נמשכה גם בסדרת הראיונות שהואיל נתניהו להעניק לכתבים שליוו אותו בביקורו בארצות-הברית. מרוב כמיהה לזכות בראיון עם ראש הממשלה, שהחרים תקופה ארוכה את כלי התקשורת (אולי חוץ מאשר את "ישראל היום"), הם ניהלו אתו דו-שיח נוח ומרוסן כשישבו מולו פנים-אל-פנים. ההתנהלות הזו הידהדה את היחס הנלהב שלו זכה נתניהו בסדרת שיחות הרקע הארוכות שקיים עם כל מערכות התקשורת הגדולות לפני שיצא לעצרת האו"ם.

לנתניהו היו טענות מוצדקות על יחסם של עיתונאים וכלי תקשורת כלפיו. במרוצת שנות כהונתו, ובעיקר במערכות בחירות, הוא היה יעד למתקפות תקשורתיות מוטות וחסרות רסן. תגובת הנגד שלו היתה הקמתו של "ישראל היום", השתלטותו על רשות השידור ועמדת הכוח שריכז בידו כלפי שוק התקשורת בכללו. העיתונאים, שהם השדרה המקצועית שעליה מוטל לעצב את פרצופה ותפקודה של התקשורת הישראלית, מצווים לפתח נוגדנים שיחסנו אותם מפני הנטייה לרצות את הבוסים, ובראשם – את ראש הממשלה.